עטיפת הספר קליע של קרחעטיפת הספר קליע של קרח
עטיפת הספר קליע של קרח
(צילום: באדיבות דנה לוי אלגרוד)


פרק 5 חלק א'

אני יושבת ליד שולחן האוכל בסוויטה בחלוק הרחצה שלי ואיליה מתיישב מולי. אנחנו אוכלים בדממה את ארוחת הבוקר וכשהוא מקבל הודעה לנייד פניו מתעוותות ברוגז.
"חבר שלך דחה את המסיבה למחר בערב."
אנחת הקלה בוקעת מגרוני ואני משפילה את ראשי כשאיליה שולח לי מבט מצמית.
"הסוכנות שלחה לי את סיפור הכיסוי שלנו. תנצלי את הזמן כדי ללמוד אותו." הוא מחליק על השולחן מעטפה חומה ונעמד. "כשאחזור אני מצפה שתדקלמי אותו." הוא לובש את הז'קט ויוצא מהסוויטה.
אני מרחיקה ממני את המעטפה וממשיכה לאכול. בכל פעם שאני מביטה בה תחושת בחילה מציפה אותי. כאילו שכל הרוע שבעולם טמון במעטפה הזאת וברגע שאפתח אותה היא תזהם אותי. עדיין מוקדם מדי למשקה אבל אני בכל זאת ניגשת אל הבר ומוזגת כוס יין. במחשבה שנייה אני מחליטה לקחת איתי את כל הבקבוק ויוצאת למרפסת עם המעטפה.
אני מתיישבת על הכורסה, לוגמת ישירות מהבקבוק ונוקשת באצבעותיי באי-שקט על המעטפה. העיר הזאת שוקקת חיים אפילו בשעות הבוקר המוקדמות. בסך הכול שעה וחצי נסיעה מקוסטה בראווה והמראות כל כך שונים. בנג'מין היה אוהב את ברצלונה, אני חושבת בחיוך נוגה. הוא בטח הבין כבר שזה לא מחנה קיץ רגיל אבל בכל זאת עושה כל שביכולתו כדי לרצות את המדריכים שלו. חינכתי אותו להיות ממושמע ולהצטיין בכל מה שהוא עושה. כנראה שבתת-מודע ידעתי שעליי להכין אותו לרגע שהנורא מכל יקרה.
זה לא לתמיד. אני נוזפת בעצמי. אני אחלץ אותו משם גם אם אעשה זאת בנשימת אפי האחרונה. אני פותחת את המעטפה, מוציאה את חבילת הדפים ולוגמת לגימה ארוכה מהיין.
כעבור כמה שעות, כשאני מסיימת לעבור על כל המסמכים, בקבוק היין ריק ואני ניגשת אל הבר וחוזרת למרפסת עם בקבוק חדש. הראש שלי מסוחרר והגוף שלי כבד. תחושת השכרות זרה לי. כשהייתי בת שש-עשרה כבר הצלחתי לשתות שני בקבוקי וודקה בלי להניד עפעף. אחד מחוקי היסוד של אומנות הפיתוי הוא לעולם לא לאבד את הראש משתיית אלכוהול, והדרך שלהם לוודא שנצליח לעמוד בחוק הזה הייתה להרגיל בהדרגה את הגוף לכמויות אדירות של כל סוגי המשקאות. אני גומעת את היין מהבקבוק ובוהה בתיעוב בתמונה העדכנית של גרגורי. הוא אהב לראות אותי שותה והיה מפציר בי להמשיך עד שהייתי מזייפת שכרות ונמרחת עליו כמו נערה מאוהבת. חבל שבאותה התקופה הגוף שלי היה חסין להשפעות האלכוהול. אולי אם הייתי שיכורה היה לי קל יותר להתמודד עם המגע המבחיל שלו.
אני לוגמת עוד כמה לגימות ארוכות וקוראת שוב את סיפור הכיסוי. הוא כל כך הזוי שקיים סיכוי לא רע בכלל שברגע שגרגורי ישמע אותו הוא יחסוך מאיליה את משימת החיסול שלי ויעשה זאת בעצמו. אני מחבקת את הבקבוק ומצמידה את הפייה לשפתיי, לוגמת ממושכות ומתכווצת כשדלת הסוויטה נטרקת והצעדים החזקים מתקרבים אל המרפסת. אני עוצמת את עיניי ומרגישה את היין מבעבע לי בגוף. צניחת הטמפרטורה במרפסת מאשרת לי שהוא עומד מולי.
"סיימת?"
"לא. נשאר לי עוד חצי בקבוק". אני פוקחת את עיניי והגוף הגדול בחליפה מסתיר לי את השמש.
"שאלתי אם סיימת ללמוד את סיפור הכיסוי". איליה מושך ממני את הבקבוק והגוף שלי מתנדנד על הכורסה.
"אהה..." אני מיישרת את ברכיי כדי להיעמד אך ונאלצת לאחוז בזרועו כדי לייצב את עצמי. "כן סיימתי, ואין מילים לתאר כמה שאני מתרגשת לגלות שאתה האח האובד שלי." אני פולטת נחרת צחוק וקורסת עליו בחיבוק גמלוני. "תמיד חלמתי שיהיה לי אח גדול שיום אחד יפתיע אותי ויחלץ אותי מהמלתעות של גרגורי. ממש חבל שעד ששידכו לי אח, הוא זה שמחזיר אותי אליו".
"את שיכורה?" הקול המחוספס נשמע לי מזועזע. "לא לימדו אותך בסוכנות לשלוט באלכוהול?"
"התקלקלתי." אני צוחקת, מזדקפת וחובטת בחזה שלו. "אבל יש לי שאלה חשובה." אני מנסה למתוח את צווארי כדי להביט בו והסחרחורת מתגברת כשעיניי צוללות לתוך הקרחונים שלו. "אם באמת היית אחי הגדול, היית מציל אותי, נכון?"
"לא," הוא עונה בפנים חתומות. "אני תמיד משלים את המשימות שלי."
"זִכרו, הסוכנות תמיד במקום הראשון," אני מחקה את קולו הרועם של בוריס סליצ'נקו, ראש הסוכנות. "אם הייתי אחותך הייתי מנסה להציל אותך. למרות שלא נראה לי שנשאר מה להציל." אני מסתובבת אל הסוויטה ופורשת לחדר השינה שלי. קורסת על המיטה ועוצמת את עיניי.
***
המקלחת החמה משפרת מעט את מצב רוחי העגמומי ומקלה את כאב הראש הדוקרני. אני יודעת שההתנהלות שלי מגוחכת, וחמור מכך – עלולה לגרום לי להיכשל במשימה. איליה יחסל אותי לפני שאצליח לגבש דרך מילוט ולהציל את בנג'מין מידי הסוכנות. זה לא בא בחשבון.
הדפיקה על דלת חדר השינה מקפיצה אותי ואני אוחזת בראשי בתסכול.
"קתרינה, תתארגני ליציאה," אומר איליה מהמסדרון והצעדים שלו מתרחקים.
אין לי מושג לאן אנחנו הולכים ואני לא מתכוונת לשאול. אני צריכה לצאת מהסוויטה הזאת ולסדר לעצמי את המחשבות.
אני מייבשת את השיער, מתאפרת ולובשת שמלת סאטן צמודה בצבע לילך. היא עוטפת את ירכיי ונעצרת מעל ברכיי. המחשוף הקדמי עמוק והחזה שלי מוצג במלוא תפארתו. אני נועלת את העקבים הגבוהים ויוצאת מהחדר.
איליה עומד ליד הבר ומוזג וודקה לשתי כוסות גבוהות. הוא לובש מכנסיים אפורים וחולצת פולו לבנה, ועמידתו הזקופה משווה לו מראה מאיים במיוחד. הוא בוחן אותי לשנייה וחצי ולא אומר דבר. הוא רק מרים את אחת הכוסות ומגיש לי אותה.
"הראש שלי עדיין כואב". אני מעסה את העורף. "כדאי שלא אשתה הערב".
"לוליטה, מה התרופה הטובה ביותר להאנגאובר?"
"אספירין?"
איליה מגלגל את עיניו ומגיש לי את הכוס. "אלכוהול יעביר לך את זה הרבה יותר מהר". הוא דוחק בי לאחוז בכוס ומרים את הכוס שלו. "אני מתחיל לחשוד שאת לא רוסייה אמיתית". הוא מרוקן את הוודקה לגרונו ואני מושכת בכתפיי ועושה כמותו. הנוזל החריף מזעזע את גופי ונדמה לי שהראש שלי עולה באש.
"יפה מאוד". הוא לוקח ממני את הכוס, מניח אותה על הבר ואוחז בזרועי. מוביל אותי כסהרורית אל דלת היציאה מהסוויטה ומשם אל המעליות.
"הייתי צריכה לבחור באספירין". אני עוצמת ופוקחת את עיניי שוב ושוב.
"בעוד חמש דקות תרגישי כמו חדשה." הוא עוטף את מותני ונכנס איתי למעלית.
אנשים נוספים מצטרפים אלינו בקומות התחתונות ואני מרגישה שהאוויר מתרוקן מחמצן. כשהדלתות נפתחות בקומת הלובי אני כבר על סף עילפון. אני מאפשרת לו להוביל אותי קדימה ורק כשאנחנו עומדים ברחוב אני נעצרת ופותחת את פי כדי לשאוף את האוויר הנקי. להפתעתי כאב הראש נעשה נסבל ותחושת הנימול בגפיים שלי מתפוגגת. אני מנערת את זרועותיי ומביטה באיליה בפליאה.
"שלא תגידי שאח שלך לא יודע מה טוב בשבילך," הוא אומר בקריצה ואוחז בכף ידי.
"אז לאן אנחנו הולכים?" אני מאיצה את הליכתי כדי לעמוד בקצב שלו.
"לעבוד על סיפור הכיסוי שלנו."
"מישהו יכול לזהות אותי." אני לוחצת את כף ידו.
"אנחנו הולכים לבר מקומי. תיירים לא מכירים אותו וספרדים שיכולים להרשות לעצמם ללבוש בגדי מעצבים לא מבלים בו. המכרים של גרגורי לא יהיו שם."
אני משפילה את עיניי לשמלה היוקרתית שלי ולא מבינה למה הוא לא המליץ לי ללבוש משהו אחר.
איליה מוביל אותי אל סמטה צרה וחשוכה ואני מביטה לצדדים בלחץ. אנחנו פונים ימינה אל סמטה נוספת ואז לעוד אחת. כשאני כבר חושבת שהסמטאות הארורות לא יסתיימו לעולם הוא נעצר מול דלת עץ של בניין מגורים ופותח אותה. אני מציצה מעבר לכתפו ורואה שהדירה הוסבה לבר צנוע. הקירות שהפרידו בין החדרים הוסרו ובחלל הגדול שנוצר מיקמו שולחנות מרובעים. בחזית יושבים שני נגני גיטרה ומנגנים מוזיקה לטינית רגועה, ושני זוגות רוקדים מולם על הרחבה הקטנה. התאורה עמומה ועשן הסיגריות יוצר עננת ערפל. הצפיפות בלתי נתפסת. סביב כל שולחן זוגי יושבים לפחות ארבעה אנשים.
איליה נכנס פנימה ומושך אותי אחריו. אני נצמדת לגבו בזמן שהוא מתמרן בין כל הגופים ולבסוף הוא נעצר ליד דלפק הבר מול גבר שמן ומשופם.
"סניור בטלוב," האיש מקבל את פניו בחיוך רחב. "הרבה זמן לא כיבדת אותי בנוכחותך."
"אמיליו, לכבוד לנו להתארח אצלך." איליה מושך את כף ידי ואני נדחקת קדימה ונעמדת לידו.
"הגעת עם חברה?" אמיליו נראה מופתע.
"זו קתרינה. אחותי."
"אחותך?" אמיליו בוחן אותי בזמן שהוא מסלסל את השפם שלו באצבעותיו והחיוך החמים לא מש משפתיו. "אחותו של סניור בטלוב יפה במיוחד." הוא פושט את ידיו לצדדים ומאמץ אותי לחיקו בחיבוק חזק. "ועכשיו אפסיק להטריד אתכם." הוא נסוג לאחור ומסמן לנו לבוא בעקבותיו. ידו של איליה עוטפת את ידי ואנחנו מתקדמים בנתיב שנפתח בין הבליינים שזזים לצדדים כדי לא לעמוד בדרכו של אמיליו.
"בלי משחקי פיתוי הערב," איליה לוחש באוזני ונעצר מאחורי אמיליו.
יושבי השולחן הפינתי ממהרים לקום ולפנות לנו את הכיסאות, ולאחר שאנחנו מתיישבים אמיליו מנופף בידו ומלצרית בג'ינס וגופיה שחורה ניגשת אלינו.
"תדאגי שהם יקבלו כל מה שהם רוצים על חשבון הבית," אומר לה אמיליו בספרדית ואז לוחץ בחיבה את כתפו של איליה ונבלע בתוך הקהל.
"נתחיל עם ארבעה שוטים של טקילה," מבקש איליה בספרדית מושלמת ואני מביטה בו בהפתעה.
"כדאי שתדעי שאח שלך דובר כמה שפות." הוא מחייך חיוך קטן וסוקר את האנשים במקום. כשהוא חוזר להביט בי ארשת פניו רצינית. "עכשיו הגיע הזמן שתשכנעי אותי בסיפור הכיסוי שלך."
המלצרית חוזרת ומניחה על השולחן את ארבעת השוטים של הטקילה ושואלת אם נרצה עוד משהו. איליה מסמן לה בחוסר סבלנות להתרחק וכשהיא הולכת אני מקרבת אליי כוס אחת ואת הצלוחית הקטנה עם פלחי הלימון. בשולחן לידנו יושבת קבוצה של בחורות ובחורים צעירים וקולניים ואני חשה צביטת קנאה מהקלילות שבה הם מבלים הערב. אחד הבחורים מיישר את זרועה של הבחורה שיושבת מולו ומפזר על המפרק שלה גרגרי מלח. היא מלקקת אותם ולוגמת את שוט הטקילה וצוחקת כשהוא מגיש לה את פלח הלימון. היא מוצצת אותו וממשיכה לצחוק.
הבחור חש במבטי ומרים לעברי את הכוס הריקה בתוספת קידת ראש. בלי משים אני מעפעפת בעיניי ורואה כיצד המבט שלו משתנה והוא מאבד עניין במה שמתרחש סביב השולחן שלו.
"קתרינה!" איליה מסנן בכעס ומאלץ אותי להחזיר אליו את עיניי. "אמרתי לך בלי משחקים הערב."
"זה לא משחק." אני מרימה את המלחייה ומפזרת את המלח על מפרק ידי. "זו התנהגות מושרשת. ברגע ששחררת את השד מהבקבוק אי-אפשר לשלוט בו." אני משרבבת את לשוני החוצה ומלקקת את המלח כשעיניי נעוצות בקרחונים שלו. כשהחך שלי מתענג על המליחות אני מרימה את הכוס, מצמידה אותה לשפתיי ושומטת את ראשי לאחור. הטקילה זולגת במורד גרוני ואני מזדקפת ומצמידה את פלח הלימון לשפתיי ומוצצת אותו בהנאה.
"את מתנהגת כמו ילדה מהאשפתות", איליה רושף בעצבים. "את חושבת שגרגורי..."
"גרגורי לא כאן הערב", אני קוטעת אותו. "זה הערב החופשי האחרון שלי לפני שאצטרך להתנהג כמו לוליטה מושלמת ואני אוסרת עליך לחבל בהנאה שלי."
"אוסרת עליי?" הוא מדגיש כל מילה אך במקום להיראות אפל ומרושע, הוא נראה משועשע.
"כן. אוסרת עלייך." אני מורידה את כוסית הטקילה השנייה ונשענת לאחור. "עכשיו שאנחנו אחים אתה לא יכול לירות עליי פקודות. זה נראה חשוד. אתה צריך להתייחס אליי בכבוד, לדאוג לי ולהתייחס בהבנה למעידות שלי. ראיתי בסרטים שזה מה שאחים עושים".
"הבנתי." הוא מרוקן את הטקילה לגרונו ומעסה את עורפו. "הטלנובלות שבטח ראית כאן מבלבלות אותך. זה לא בדיוק מה שקורה במשפחות רוסיות. אצלנו, כשהאבא נפקד האח הגדול הופך לראש המשפחה ואת אמורה לציית לו. אני מחליט איך תתלבשי, לאן תלכי ומתי תעשי את זה, עם מי תיפגשי ובאיזה אופן." הוא מרוקן את כוסית הטקילה השנייה וממשיך. "את תפני אליי בכבוד, לא תעשי מהלך אחד בלי להתייעץ איתי ואם תתחצפי זה לא ייראה חשוד לאף אחד כשאעניש אותך."
"ולחשוב שהתפללתי לאח", אני מגלגלת את עיניי.
"סמכי עליי. לא לאח הזה התפללת". הוא מעניק לי את החיוך הזדוני שלו.
המלצרית נעמדת לידנו ומניחה כוסית טקילה נוספת.
"המשקה הזה עבורך באדיבות הבחור שיושב שם", היא מצביעה על השולחן הסמוך אלינו.
"תסלקי את הכוס הזאת", אומר איליה בתקיפות לפני שאני מספיקה להודות לה.
"אבל..." היא מגמגמת.
"אמרתי לך לקחת את הכוס המזוינת הזאת." הוא שולח לעברה את אחד המבטים המצמיתים שלו והיא מחווירה וממהרת לקחת את הכוס.
אני מתופפת באצבעותיי על השולחן ולא מעזה להסתכל לכיוון הבחור ששלח לי את המשקה. אני מצפה שאיליה יתקיף אותי ברעל שלו אך הוא לובש על פניו חיוך מלאכותי ונראה רגוע באופן חשוד.
"את רוצה משקה נוסף?"
"כרגע גזלת אותו ממני". אני מכווצת את עיניי ומביטה בדריכות.
הוא מנופף בידו והמלצרית ממהרת לחזור אלינו.
"טקילה," הוא אומר ללא הקדמה. "ותביאי לנו את כל הבקבוק".
היא עוזבת אותנו ואני מחליטה שהגיע הזמן לסיים עם סאגת סיפור הכיסוי.
"התעוררתי בבית חולים בפורטוגל לפני שנתיים." אני מקמטת את מצחי ומתרכזת בהבעות פניי. "בוקר אחד התעוררתי בבית חולים, על מיטה לבנה, וצללתי אל תוך חור שחור." אני משפילה לרגע את עיניי וכשאני שבה להביט באיליה הוא מרוכז אך ורק בי. "כל הצוות שהיה במחלקה הגיע לחזות בנס הרפואי. הם סיפרו לי שבמשך שש שנים הייתי שרויה במצב של תרדמת".
אני מלטפת את שיערי ומרעידה את אצבעותיי. "הרופאים סיפרו לי שמישהו השליך אותי בכניסה לחדר המיון וכשהם מצאו אותי הייתי במצב קריטי. אף אחד לא האמין שאשרוד עם כל חבלות הראש והפציעות הקשות בגפיים ובעמוד השדרה." אני מחבקת את עצמי ומצטמררת. "במשך שלושה ימים הרופאים נלחמו על חיי. עברתי תשעה ניתוחים מוצלחים אבל בכל פעם שניסו לנתק אותי מהמכשירים הריאות והלב סירבו לתפקד". אני משתתקת כשהמלצרית מניחה מולנו את הבקבוק וממתינה שאיליה יסיים למזוג את המשקה לכוסות שלנו. "בשלב מסוים העבירו אותי מטיפול נמרץ למחלקה הסיעודית וחיכו שמישהו יבוא לחפש את הבחורה האנונימית שמסרבת להתעורר".
אני לוגמת מהטקילה וממצמצת כמה פעמים. האישונים שלי מתכסים לחלוחית ואני מחליקה את הזרת על קצה העין ומנגבת דמעה דמיונית. "אף אחד לא הגיע. במשך שש שנים שכבתי בבית חולים במדינה זרה, נתונה לחסדי הצוות הרפואי המסור." אני לוגמת שוב מהטקילה ונאנחת. "ביום שהתעוררתי כולם חיכו שסוף-סוף אספר להם מי אני ומה הסיפור שלי, אבל לחרדתי ולחרדתם לא זכרתי כלום. כעבור כמה ימים נזכרתי בשם שלי ובאותו הלילה חלמתי על ההורים שלי ועל הבית בעיירה שבה גדלתי ברוסיה. בחלום הזה הופיעה דמות נוספת שגרמה לי להתרגשות רבה. אח שלי".
אני רוכנת קדימה ולוחצת את כף ידו של איליה. הוא מביט בי כמהופנט. "מנהל המחלקה לקח על עצמו כפרויקט למצוא את המשפחה שלי. הוא שלח מיילים לשגרירות בפורטוגל ואפילו הצליח ליצור קשר עם משרד הפנים ברוסיה. התשובות היחידות שהוא הצליח לקבל הן שההורים שלי נפטרו כשהייתי בת שש". אני נושכת את שפתיי ומעווה את פניי בכאב. "חוויתי את האבל פעם נוספת".
אני משתתקת ונושמת נשימה עמוקה וחיוך קטן נמתח על שפתיי. "חודש ויומיים בדיוק לאחר שהתעוררתי הגיע אורח מיוחד במינו לבקר אותי. לא ראיתי אותו מאז שהייתי בת שש והוא היה בן שתיים-עשרה. פיצלו אותנו בין שתי משפחות אומנה ואיבדנו קשר אבל ברגע שהוא נכנס לחדר הלב שלי החסיר פעימה. היו לו את אותן העיניים שהופיעו לי בחלומות. עיני תכלת מבריקות ומיוחדות שהביטו בי באהבה. העיניים של אח שלי".
החיוך על פניי מתרחב ואיליה בורח מהמבט שלי ומרוקן את הטקילה. הוא ממלא לשנינו את הכוסות ומסמן לי בידו להמשיך.
"חזרתי איתו למוסקבה והוא התעקש שאקבל טיפול פסיכולוגי כדי שהזיכרון יחזור אליי. התמדתי בטיפולים אבל לא השגנו תוצאות. לאחר שנה הוא הבין שזה כנראה לא יקרה לעולם ואני השלמתי עם גורלי. למזלי לא רעבתי ללחם כי אחי הצליח לבסס את עצמו כלכלית ולבנות אימפריה של סחר בטקסטיל. הוא הבעלים של כמה מפעלים ברוסיה ובשנה האחרונה התרחב לעוד כמה מדינות באירופה ובמזרח הרחוק." אני ממתינה לתגובה ממנו אך הוא שותק ואני מבינה שהמידע שסיפקתי מדויק. "לפני שלושה שבועות התחלתי לחלום על גבר אדמוני." אני מלטפת את לחיי בהצגה של מבוכה. "בהתחלה חשבתי שאולי זה סתם אדם מקרי שפגשתי ברחוב או שראיתי בסרט אבל הוא המשיך להופיע בחלומותיי ובכל פעם שהתעוררתי הרגשתי שהלב שלי מתפוצץ מאהבה".
אני ממש צריכה להתרכז כדי לא לעוות את פניי בסלידה. "לילה אחד חלמתי שאנחנו יחד במיטה ושאני קוראת בשמו. כשהתעוררתי ידעתי שאני חייבת למצוא אותו, שאני לא מדמיינת ואכן מדובר בגבר שהיה אהבת חיי". איליה מהנהן בסיפוק ואני מכסה את פניי בכפות ידיי. "סיפרתי לאחי על החלומות וכשהוא שאל אותי אם אני יודעת מה שמו של הגבר זה פשוט נפלט מפי. אפילו לא הייתי צריכה לחשוב על זה. ידעתי את שמו הפרטי ואת שם המשפחה שלו וידעתי בוודאות שהוא התשובה לכל השאלות שלי". אני מזייפת צחקוק עצבני. "אחי היה קצת בהלם כשהוא הבין שאני מדברת על גרגורי פטרנקו. המולטי מיליארדר גרגורי פטרנקו". אני מניחה את כפות ידיי על השולחן ומזדקפת. "איליה אחי היקר, אתה חושב שהשועל הערמומי יקנה את הסיפור ההזוי הזה?"
"למה שמות המשפחה שלנו שונים?" הוא שואל במקום להשיב על השאלה שלי.
"כי גדלנו במשפחות אומנה שונות. אני נשארתי עם שם המשפחה המקורי ואתה אימצת את השם של המשפחה החדשה שלך".
"למה לא חיפשתי אותך כל השנים האלה?"
"למה באמת?" אני מגחכת.
"תעני!"
"כשהגעת לגיל שמונה-עשרה התגייסת לצבא ושירתָּ את המדינה במשך שמונה שנים. בחופשות שלך ניסית לאתר אותי אבל בכל כמה חודשים העבירו אותי למשפחת אומנה אחרת. וכשהגעתי לגיל שמונה-עשרה נעלמו עקבותיי".
"מה אנחנו עושים כאן?"
"התחננתי שתיצור קשר עם אנשיו של גרגורי ותיזום פגישה במסווה של שיתוף פעולה עסקי כדי שאוכל להצטרף ולראות אותו במו עיניי".
איליה מתרווח על כיסאו וקד בראשו לאישור.
"קתרינה, אם לא הייתי יודע שמדובר בלוליטה מתוחכמת במיוחד אפילו אני הייתי מאמין לסיפור שלך".
"אז כנראה שאנחנו מוכנים", אני אומרת ומחייכת אליו בעצב.
"אל תדאגי. הסוכנות גיבתה את הסיפור שלנו במסמכים ואישורים ואת רק צריכה להמם אותו בסיפור המרגש שלך."
"זה ממש לא מה שמדאיג אותי". אני מרימה את המלחייה ומפזרת את המלח על גב כף ידי. "מה שמדאיג אותי זה שמחר אחזור להיות הרכוש של גרגורי. הברבור הצייתני ששייך רק לו. גרגורי היה הגבר הראשון שלי, היחיד שלי, ואם התוכנית שלך תצא לפועל אז גם האחרון שלי".
"אם התוכנית שלי תצא לפועל?"
"כשהתוכנית שלך תצא לפועל". אני מלקקת את המלח, מקפיצה את השוט לגרוני ואז מוצצת את פלח הלימון. "הייתי מרגישה טוב יותר אם הייתי יודעת שביליתי לילה אחד עם מישהו אחר, מתוך בחירה, ושלגרגורי אין בעלות עליי. אני לא מצפה ליהנות מזה אבל הידיעה שנקמתי נקמה קטנה משלי תהיה מהנה מאוד." אני מרגישה שהאלכוהול מקהה את חושיי ונוסך בי ביטחון. אני סורקת את קהל הבליינים וכשמבטי נופל על הבחור בשולחן הסמוך אני מחייכת אליו. הטרף קל כל כך אבל התחושה שהשליטה בידיים שלי נעימה לי.
"אעשה כל מה שתבקש ממני", אני לוחשת לאיליה בתחינה. "תן לי רק את הלילה הזה. תן לי לשחרר את האזיקים של גרגורי ושל הסוכנות רק הלילה. שהשליטה תהיה אצלי". אני לא ממתינה שהוא יענה לי ונעמדת. "הערב אני קתרינה, סתם בחורה רגילה שהגיעה לבילוי בעיר המסעירה הזאת". אני דוחפת את הכיסא שלי לאחור ונדחקת בין האנשים אל רחבת הריקודים.
הטקסט לקוח מתוך "קליע של קרח", ספר המתח הארוטי של דנה לוי אלגרוד. מדי שבוע נפרסם כאן פרק חדש מתוך הספר.
פרסום ראשוני: 10:51 , 06.01.20