הילה דניאלהילה דניאל
הילה דניאל
(צילום: פזית עוז)

"אמא, כיף לך להיות בלי בעל?", שאלה אותי בת השש שלי באגביות, שעה שסירקתי לה את השיער. מיד אחרי שהתגרשתי חשבתי שלהיות אמא בלי בעל זה הדבר הכי כיפי בעולם. החופש החדש התאים לי בול. אין באזור גבר שצריך לכבס לו את התחתונים בזמן שהוא מזפזפ מולי עם השלט של הט(מב)לוויזיה. אין מישהו שיריב איתי ביום אבל גם ירצה לגמור בתוכי בלילה.
בינתיים, למדתי להתמודד לבד עם ג'וקים (או להזעיק את בעל הדירה), להחליף במיומנות נורות שרופות (אלא אם כן זו הנורה הגבוהה במטבח), ובגדול לקרוא לגיסי בכל פעם שמשהו בבית מסתבך לי. בשביל מה צריך בעל? כבר יש לי ילדה, אני את חלקי תרמתי. ובכל זאת עניתי לה, "לא תמיד".
מנגנון השכחה של המוח האנושי הוא מתנה. אם נשים היו זוכרות למשל כמה כאב יש בלידה, הן לא היו חוזרות על זה שוב ושוב, אבל אנחנו שוכחות, וכך עם השנים גם אני הספקתי לשכוח את טראומת הנישואים הכושלים שלי, ואני שוב רוצה להיות אשת איש. למה היא לא לומדת מטעויות? אתם בטח שואלים, מגלגלים עיניים ומרימים גבה. ובאמת מה רע לי? אני חופשיה, אני יכולה לצאת עם מי שאני רוצה, כמה שאני רוצה, ואני לא חייבת דין וחשבון לאף אחד. אבל בפועל, זו רק אשליה. אני ממילא לא רוצה לצאת עם כל העולם ואחותו, מספיק לי רק אחד לאהוב.

צפו: הרצאת TED על התגברות על גירושים

אני זוכרת שכשירדתי במדרגות הרבנות, פיזמתי לעצמי את אנוק בשירה, "אני לא אישה של אף אחד". לעולם לא אתן יותר למישהו לקרוא לי "אשתי", חשבתי לעצמי. אז חשבתי. בחלוף השנים, אני שוב רוצה להשביע קיבה של גבר, לבשל יותר מסיר פתיתים בלי בצל או פסטה בלי רוטב, וממש בא לי לכבס לו את הגרביים ולהיות לו לעזר.
אין דבר ממלא יותר מאשר להעניק למישהו שאתה אוהב. אדם לא יכול לחיות רק למען עצמו בלי לחוש ריקנות, ומי שאין לו למי לתת לא יכול להיות מסופק לאורך זמן. למזלי יש לי את הילדה שלי, ואני בנתינה יומיומית. אבל בדיוק את הנתינה הזו שמעניקה לי סיפוק ומשמעות אני רוצה להרחיב. בא לי לחבק, לאהוב ולהכיל.

טעיתי או אולי, החלמתי

לא אשכח איך שנתיים אחרי הגירושים הפצרתי בכל רווק שפגשתי שלא יעשה את הטעות האיומה הזו ויעמוד תחת החופה. הייתי פגועה ומאוכזבת בזמנו ובעיקר בטוחה שברגע שמתחתנים האהבה נהרסת, ולפיכך אהבה היא פיקציה שלא מחזיקה מעמד. היום אני גאה לומר שטעיתי, או יותר נכון, החלמתי. איזה כיף שחזרתי להיות הבחורה הזו שמאמינה באהבה.
"אני רוצה זוגיות וזה סופי", אמרתי למטפלת זוגית בשיחת טלפון אקראית. "התבגרתי. מאסתי במסיבות ליל שישי אחת לשבועיים, זה ריקני לי מדי לראות גברים מרוקנים את כוסות הוודקה שלהם. בסופו של לילה, את חוזרת הביתה שתויה ובודדה. בא לי לשכב בזרועותיו של אהוב אחד בתוך פוך ומול סרט. בית, זוגיות ושקט".
"נהדר", היא השיבה, "ומה את עושה בשביל זה?"
"אז זהו, שאני לא עושה כלום. אני עסוקה ועמוסה מדי, אין לי זמן וגם אין לי חשק", הודיתי. "האמת היא שאף אחד לא מעניין אותי, אני לא מרגישה שום דבר. כלום לא מרגש אותי. אני גם לא מתרגשת כשמתחילים איתי, אני בקושי מחייכת, זה סתם מציק, אפילו מטריד ומעייף. אני מעדיפה שיניחו לי. אין לי סבלנות להודעות, בוודאי שלא לשיחות טלפון, רחמנא ליצלן, ולהיפגש? למי יש זמן?! ואולי אני פשוט לא מספיק רוצה".
"את מבינה שאת חסומה רגשית?", היא השיבה לי, "גם אם יגיע גבר החלומות את לא תבחיני בו". כעבור יומיים הבנתי שהיא צודקת. לא הבנתי מה עושים עם זה, ובעיקר מתי ואיך בדיוק קרה שהפכתי להיות בחורה כזאת אדישה ולא מעוניינת, אבל היטב הבנתי שחסר לי דבר מהותי אחד והוא רצון עז. אני פשוט לא מתאבדת על זה.
כשאדם רוצה להשיג דבר מה הוא עובד כדי להשיג אותו. אדם שמחפש עבודה – שולח קורות חיים ויוצא לראיונות. אני אפילו לאפליקציות לא נכנסת. אני מתרצת לעצמי שפשוט לא הגיע הבחור שיסחוף אותי, אבל האמת היא שאני כבר לא נותנת לאף אחד סיכוי. עד שאני נכנסת לאפליקציה, אני מתבאסת להחליק עם האצבע ימינה. זה בטח יגרור שיחה, הודעות שאין לי בשבילן חשק, ואז הוא יציע להיפגש, ואני אצטרך לוותר על חדר כושר בערב היחיד שפנוי לי. ואם כבר ניפגש וזה יהיה מעולה, אני ממש אצטרך להמשיך להשקיע בזה?
בשם העצלנות אני מוותרת. אין לי כוח להתאמץ. לפעמים אני מרגישה כמו שורה בשיר של דודו טסה, "אני לא רואה איך אני יוצא מזה, איך אני הופך את זה לאהבה?". אין לי אלא לקוות שגם זה רק עניין של (עוד קצת) זמן.
פרסום ראשוני: 10:42 , 03.12.19