מחאה נשים אלימות כלפי נשים כיכר הבימה נעליים אדומותמחאה נשים אלימות כלפי נשים כיכר הבימה נעליים אדומות
מיצג מחאה נגד אלימות כלפי נשים

"מאוד קשה לחזור אל הקרביים של חיי הזוגיות עם בעלי לשעבר, ולהיזכר ברגעים שבהם כמעט הצטרפתי לסטטיסטיקה", אומרת רותם (השמות בכתבה בדויים), בת 35, שחיה במשך למעלה מעשור עם גבר מתעלל. היום היא מבקשת לספר על המדרון החלקלק ועל איך אישה חכמה ואקדמאית, מוכשרת, יצירתית ומוקפת חברים, יכולה למצוא עצמה כלואה במקום מבודד, כשהיא חסרת תחושת ערך עצמי ואינה מסוגלת לשתף איש באורח החיים הקשה אליו נקלעה. "את הופכת לכלי שרת במכונה המשומנת של יחסים חולים", היא אומרת בעצב.
"התביישתי באורח החיים שלנו. הוא לא לקח אחריות כלכלית ולא חלק עמי בנטל גידול הילדים. הוא היה מבקש שאסע אתו לכל מקום ואוותר על מפגשים עם חברות ובני משפחה, כועס שאני לא קשובה אליו מספיק וגורמת לו להרגיש לבד. הוא היה הדומיננטי בכל החלטה, חוויתי ממנו השפלה יומיומית, עקיצות והערות ביקורתיות, שבמשך הזמן גרמו לי לתחושת חוסר ערך שהלכה וגדלה. בהמשך הגיעה גם האלימות הפיזית", רותם משתפת בכאב.
"העיניים שלו היו כשל חיה פצועה הנושכת את טרפה בכל הכוח ואינה מסוגלת להרפות", היא משחזרת. "הוא לפת את צווארי בחניקה וסינן מבין שיניו, 'לילדים האלה תכף אין אמא'. בפעם אחרת הוא הטיח אותי על הרצפה ולחש באוזניי, 'אני ככה קרוב לשחוט אותך'. אבל הרגע האיום מכל היה מבטה המבועת של הילדה שלנו כשהיא ראתה אותי שכובה על הרצפה בזמן שאביה חונק אותי".

צפו: מיצג מחאה נגד אלימות כלפי נשים (צילום: סהר אפריאט, יובל עופר)

"אחרי כל מתקפה כזו הוא היה מסתגר בחדר, ואחרי זמן מה היה ניגש אליי ושואל בעצבים מה ציפיתי שיקרה אחרי יום שלם שבו הייתי כעוסה. זו תמיד הייתה אשמתי. אני נגעתי בנקודות התורפה, אני הערתי את השדים. לרוב היו אלו מונולוגים ארוכים לתוך הלילה בהם היה מתיש אותי נפשית. כל מה שרציתי היה לסיים עם זה, לפייס אותו, רק שישתוק".
"את רגעי האימה החזקתי למשך שניות", היא מספרת, "ואז המוח עבר למצב אוטומטי, כמו קורבן שמבקש לפייס את התוקף כדי לשרוד. אני אפילו לא זוכרת על מה הוא היה כועס. הייתי משתתקת מפחד עד שיחלוף זעם".
"שנים עברו עד שהבנתי שמחקתי את עצמי", היא מודה בצער. "באחת הפעמים הוא ירק עליי בפנים וסינן, 'אני שונא אותך'. לא יכולתי להכיל את ההשפלה. מצד שני, גם לא עלתה בי כל מחשבה להיפרד. רציתי לשמור על אחדות המשפחה וקיוויתי שנצליח לעבור לפסים שפויים יותר. שאלתי את עצמי למה זה מגיע לי, אבל לא אמרתי לעצמי מעולם שמגיע לי יותר".
"לקראת סוף הנישואים הייתי מתעוררת בלילות בתחושת חרדה, מחנק ובדידות. היינו לחוצים כלכלית, והתקפי הזעם והאלימות הסלימו מיום ליום", היא מתארת ומוסיפה שבאותם ימים, ידיד חדש החל להתעניין בשלומה לעיתים קרובות. "רק ברגע ההוא נפתח מנעול הפה ויצאו ממני המילים, 'הוא מרביץ לי'. שלושה ימים לאחר מכן גוללתי במשטרה, בעדינות ובקושי רב, מקרים ספורים מתוך מאות שחוויתי לאורך השנים. באותו רגע מעגל האימים נשבר".

הג'נטלמן המפנק הפך למפלצת

"לא ידעתי איך יוצאים מזה", אומרת יעל (54), שבגיל 25 ברחה מבעלה לשעבר יחד עם שני ילדיה הקטנים. "הכרנו כשהייתי בתיכון והוא היה בצבא. ההתחלה הייתה מבטיחה. הוא היה ג'נטלמן, הרעיף עליי אהבה, קנה לי מתנות, הרגשתי מלכה לידו והוא הרים אותי על מגש של זהב", היא משחזרת. "אחרי שמונה חודשים התחתנו, וברגע שעברנו לגור ביחד התחילו 'פיפסים קטנים'".
למה כוונתך?
"הוא אסר עליי למשל ללכת עם נעליים בתוך הבית, אסר עליי לעבוד, 'כי רק הוא המפרנס'. אט-אט הוא גרם לי להתרחק מהוריי עד שכמעט לא ביקרנו אותם, ובאחת הפעמים כשהם באו לבקר הוא אסר עליי לפתוח להם את הדלת. נאלצתי לשתוק ולהעמיד פנים שאנחנו לא בבית. הוא כעס שהם לא הודיעו מראש".

שלט הזדהות עם המאבק נגד אלימות כלפי נשיםשלט הזדהות עם המאבק נגד אלימות כלפי נשים
שלט הזדהות עם המאבק נגד אלימות כלפי נשים
(צילום: מוטי קמחי)

בהמשך יעל מתארת שהתחילו גם השפלות מילוליות. "הוא היה אומר לי משפטים כמו, 'מה את לא מבינה?!' ו-'לא יצא ממך כלום'. תחילה הייתי בהלם, אבל עם הזמן התחלתי להאמין לו. הוא נתן לי להרגיש שאני אפס".
"כשהבת שלנו נולדה הכעסים התרבו והתחילו הדחיפות. הוא היה דוחף אותי כנגד קיר או ארון. התחלתי ללכת על ביצים בבית", היא מספרת. "אחרי הדחיפות באו הסליחות. הוא היה מצטער, אומר שהוא לא מבין איך זה קרה ומאשים אותי שהתנהגתי בצורה שהכעיסה אותו כל כך עד אובדן שליטה. בהמשך הגיעו גם הסטירות והבוקסים. עם הזמן הייתי לומדת איך להתנהג כדי לא להכעיס אותו".
איזו סיטואציה חקוקה אצלך במיוחד?
"באחד הימים הילדה שיחקה בשעון שלו, והשעון נפל על הרצפה", היא משחזרת. "הוא כל כך התעצבן עד שכמעט הטיח אותה בקיר. לקחתי אותה לחדר והגנתי עליה בגופי. כמובן שאחר כך הוא אמר שהוא לא מבין מה קרה לו, האשים אותה ששיחקה בשעון והאשים אותי שאפשרתי לה. זה היה כלוב של זהב", מתארת יעל. "מקרי האלימות היו מתרחשים רק אחת לחודש או כמה חודשים, וברגעים אחרים הוא היה פורש מתחתיי שטיח אדום".
מה גרם לך בכל זאת לאזור אומץ ולהתגרש?
"הבנתי שהוא לא ישתנה ושזו לא דוגמה של אישה ושל זוגיות שאני רוצה לתת לבת שלי".
ואיך הוא הגיב להחלטה?
"הוא היה בהלם, ואחרי זה הגיע האקדח. מצאתי את עצמי על שרפרף בסלון, כמו גולם במעגל, והוא עמד מולי ואיים שלא תהיה לו בעיה לפגוע בי. למזלי התעשתי, נעמדתי וצעקתי עליו שהוא השתגע ושאצלצל למשטרה. הוא נבהל וברח. התקשרתי לאבא שלי שיבוא. הוצאתי את הילדים מהמיטות ונסענו למשטרה. מאותו רגע לא חזרתי הביתה".

"את לא נראית כמו אישה מוכה"

"כששומעים את הסיפור שלי אומרים לי בפליאה שאני לא נראית אישה מוכה. אנשים מדמיינים אישה קשת יום, ולא מאמינים שזה יכול לקרות לכל אחת", אומרת אפרת (40), אמא לשלושה ילדים. "לפעמים גם תוהים איך אותה אישה לא דיברה, אבל האמת היא שאישה מוכה לא יודעת שהיא כזו. גם אני לא ידעתי שאני אישה מוכה, ורק אחרי הרבה שנים הבנתי שאני במערכת יחסים לא תקינה. כלפי חוץ הוא היה אהוב ומקסים, ואף אחד לא ידע מה קורה בחדרי חדרים".
ומה קרה בחדרי חדרים?
"רק הוא החליט על הכספים בבית. בעוד שהוא קנה לעצמו גאדג'טים באלפי שקלים, אני הייתי צריכה לתת דין וחשבון על כל הוצאה זעומה. בנוסף, הוא היה מאוד אובססיבי לגביי. עם השנים הוא החל לעקוב אחריי, עורך לי חקירות שלא היו מביישות את השב"כ ומתיש אותי במונולוגים לתוך הלילה. הוא היה מנפץ תמונות בבית. אני זוכרת שבאחת הפעמים שכבתי במיטה, הוא היכה את הקיר בחדר השינה ותמונה שהייתה תלויה מעליי נשברה לרסיסים וכל הזכוכיות עפו עליי. הייתי אז בהריון", היא נזכרת.

אינפו אלימותאינפו אלימות

"בפעם אחרת, כשהילדה שלנו הייתה בת חודש, הוא התעצבן על משהו, אני לא זוכרת על מה, והעיף עליי את השלט שעה שהחזקתי את בתנו. בקלות הוא יכול היה לפגוע בה פגיעה קשה. אחרי כמה זמן, כבר לא הייתי מסוגלת לשכב אתו, אז הוא היה מכריח אותי", היא מוסיפה ומעבירה בי צמרמורת. "מצד שני, היה לי קשה להבין שזה אונס, הרי הוא בעלי".
בדיעבד, אפרת מעידה על עצמה שהיא הייתה צריכה להזדעזע ברגע שבעלה לשעבר ניפץ את התמונה הראשונה בבית, אלא שהיא לא הבינה שמדובר באלימות, ובמיוחד לא רצתה לזהות את עצמה כאישה מוכה. "אולי בגלל שגדלתי בבית שהייתה בו אלימות מילולית, אז לא חשבתי שמדובר במשהו חריג. חשבתי שהוא רק התעצבן, ושכולם רבים כך. חשבתי שאישה מוכה זו מישהי שחוטפת מכות על בסיס יומיומי, לא הייתי מודעת לכל סוגי האלימות שיש. רק כשפערי הזמן בין מקרי האלימות הצטמצמו, התחלתי להבין שאני במעגל האלימות".


מעגל האלימותמעגל האלימות
מעגל האלימות
(צילום: מאיה רבין)

"קיוויתי שהיחסים ישתפרו והצעתי שנלך לטיפול זוגי", היא אומרת ומוסיפה שבאופן אירוני, דווקא ההתרסה של בעלה לשעבר, שהיא "הדפוקה" ושהיא זו שצריכה ללכת ולטפל בעצמה, גרמה לה ללכת מדי בוקר לעובדת סוציאלית מטעם מחלקת הרווחה בעירייה ולחזק את עצמה. "בהמשך הלכנו לטיפול זוגי ביחד, אבל זה כבר היה מאוחר מדי והבעיה הייתה עמוקה מדי. הרגשתי שיש לי סרטן ושאני מטפלת בו באקמול", היא מסבירה. "החלטתי להתגרש אבל פחדתי לומר לו".
ממה פחדת?
"היה לו מבט של רצח בעיניים כשהוא דיבר איתי. פחדתי שהוא ירצח אותי ואת הילדים".
היום אפרת, יעל ורותם מבקשות להפיץ בקרב נשים את הבשורה שיש חיים אחרי האלימות, וקוראות לכן, נשים שחיות בצל האלימות, לצאת משם, ולא לחכות למקרה הרצח הבא.

איך תדעי שאת במעגל האלימות?

אם את מתכווצת מההערות שלו, אם את מושפלת, נרמסת וכאובה, אם את מוצאת את עצמך 'הולכת על ביצים' מחשש להכעיס אותו, צאי משם עכשיו. אל תחכי לרגע שבו לא תזהי את הצל שהפכת להיות, כשהוא ישאב ממך את שאריות הביטחון העצמי שעוד נותרו לך. אחרת, כבר לא יישאר לו מה לשאוב, את תהיי כבויה. שריטות שהוא חורט לך על הנפש הן לנצח נצחים. תני לעצמך סיכוי להינצל. לא נגזר עליך לחיות חיי אימה שכאלה. מגיע לך יותר. מגיע לך לחיות, מגיע לך חופש.

פרסום ראשוני: 11:23 , 25.11.19