איור של זוג כועסאיור של זוג כועס
איור של זוג כועס
(צילום: Shutterstock)

אחת מתופעות הלוואי הצפויות של תקופת הבידוד היא העלייה החדה במקרים של אלימות במשפחה, על גווניה השונים. השהות הממושכת האחד במחיצת השני מקצינה את מצב היחסים שהיה קיים עוד בטרם הבידוד. לכן, אם היה רע לפני הווירוס, סביר להניח שעכשיו עוד יותר רע ביניכם.
זה טבעי שרגשות שליליים כדוגמת כעס ושנאה עולים מדי פעם כלפי אדם קרוב אלינו - כפי שתכף נראה, קל וחומר בתקופה שבה אנו נתונים בסיר לחץ שיש בו אי-ודאות גדולה וחשש מהעתיד לבוא. אך כאשר אנו מתקשים לבטא או להכיל רגשות אלה באופן בוגר ומווסת, אנו ניטה לביטויים שונים של תוקפנות. מדוע אנו הופכים תוקפניים כל כך דווקא לקרובים ביותר אלינו, וכיצד נוכל לשמור על עצמנו טוב יותר בכדי שהצדדים המגעילים שלנו לא יהרסו את מערכת היחסים? בטור זה אדבר על תוקפנות ועל היכולת להציב לעצמנו גבולות.
נתחיל אולי בשתי אקסיומות על נפש האדם: הראשונה – כאשר אנו מרגישים מאוימים אנו נהיים תוקפניים. השנייה – כאשר אנו מאוימים אנו הופכים רגרסיביים. כלומר, נוטים להשתמש בהתנהגויות ראשוניות יותר, שנועדו בראש ובראשונה להגן עלינו ופחות להתחשב באחר שהופך להיות אויב בין רגע.

כשאנחנו מאוימים אנחנו הופכים לתוקפנייםכשאנחנו מאוימים אנחנו הופכים לתוקפניים
כשאנחנו מאוימים אנחנו הופכים לתוקפניים
(צילום: shutterstock)
תוקפנות מילולית או פיזית, התקפי זעם, פאסיביות-אגרסיביות או נסיגה לתוך שתיקה רועמת, הם ביטויים להתנהגויות שיש בהן מידה רבה של נסיגה פסיכולוגית וקושי להביא את האחר בחשבון. לפיכך, השאלה הרלוונטית לגבי אלימות במשפחה ואולי לגבי תוקפנות בכלל, היא לא מדוע אנו תוקפניים כשאנו מאוימים (פשוט כי זה הטבע שלנו), אלא מדוע חלקנו מרגישים מאוימים במצבים שאחרים כלל לא מרגישים בהם מאוימים? ואם לא די בכך, מדוע זה קורה דווקא עם האנשים הקרובים אלינו ביותר?
התשובה לשאלה הראשונה נעוצה, איך לא, בעבר של כל אחד ואחת מאיתנו. אנשים שחוו אירועים טראומטיים שבהם הגבולות הבין-אישיים שלהם נחצו ונרמסו, יפתחו מערכת הגנה רגישה יותר. אירוע טראומטי לא חייב להיות בהכרח משהו נורא כמו אונס או הלם קרב, אלא מספיק שגדלנו באווירה מקטינה, פולשנית או כוחנית בכדי שנראה צל הרים כהרים.
התשובה לשאלה השנייה נעוצה בעובדה הפשוטה שאנו הכי זקוקים ותלויים באנשים שאיתם אנו חולקים מיטה משותפת. זו יכולה להיות תלות קונקרטית כגון תלות כלכלית, אולם בדרך כלל זו תהיה תלות רגשית – חיזוק הערך העצמי, הכרה ונראות, בטחון רגשי ועוד.
מצבים של תלות הופכים אותנו לפגיעים ומאוימים, ומכאן קצרה הדרך לתוקפנות. ניסח זאת היטב הפסיכואנליטיקאי ד.ויניקוט, שאמר כי לעיתים, האם שונאת את תינוקה כיוון שהוא תמיד שם ותובענותו לא יודעת שובע, ממש כפי שהתינוק שונא אותה כיוון שהשד המזין שלה אינו בשליטתו. שנאה היא חלק בלתי נפרד מאהבה, ולא ההפך ממנה כפי שרבים טועים לחשוב, והשאלה החשובה היא כיצד לעבוד עם השנאה הזו.

הגבול הנפשי

גבולות לנפש שלנו הם כמו העור לגוף שלנו. כפי שהעור שומר על הגוף הפיזי שלנו גם מבפנים וגם מבחוץ, כך גבולות הם העור הנפשי ששומר עלינו שלא יצאו מאיתנו דברים שיזיקו לאחרים, או שייכנסו אלינו דברים שיזיקו לנו.
לפיכך, הגבול הנפשי שלנו מורכב משני חלקים – החלק הפנימי והחלק החיצוני. החלק הפנימי הוא זה שמגן על העולם מפנינו. הוא מונע מאיתנו לפגוע באחרים על ידי כך שהוא מווסת אותנו ושולט לדוגמה בזעם או במיניות שלנו בכדי שהם לא יתפרצו באופן לא מבוקר. זה החלק בתוכנו שצריך לומר לו, "שתוק, אל תעשה כלום כרגע", או ללכת רגע הצידה כדי להרגיע אותו.
החלק החיצוני הוא זה שמגן עלינו מפני מה שהעולם זורק לעברנו, בין אם זה ביקורת, אשמה או חרדה כלשהי. כאשר אנחנו לוקחים ללב כל דבר שאחרים אומרים לנו, זהו סימן לכישלון של הגבול החיצוני, שהוא דק מדי כך שכל דבר חודר דרכו. אנשים בעלי גבול חיצוני דק צריכים לשאול את עצמם האם מה שנאמר נכון לגביהם, ואם לא, הם צריכים ללמוד להשאיר את זה בחוץ. זו גם היכולת להקשיב לביקורת מבלי שהיא תכנס פנימה ותהפוך לבושה. כמובן שהדבר קשה יותר ככל שאדם מסוים חשוב לנו יותר, כי אנו נוטים לייחס למה שהוא אומר חשיבות, גם אם דבריו אינם נכונים לגבינו.
ועדיין, אם אנחנו לא יודעים לשים גבולות למי שאנו אוהבים, אנו ניטה למהר ולתקן כל ויכוח מתוך חרדה, או נהפוך להיות תלותיים מאוד באחר ובמה שהוא חושב עלינו בכדי להרגיש טוב יותר לגבי עצמנו.
נשים, בהכללה, נוטות להיות בעלות גבול חיצוני דק, בעוד שגברים נוטים להיות בעלי גבול פנימי דק. וכאשר הגבול הפנימי שלנו דק מדי, אנו נוטים לבטא את עצמנו באופן לא מרוסן וחסר עכבות עד כדי אלימות מילולית, פיזית או פסיכולוגית, שבמסגרתה אפשר למנות את ארבעת העיקרים: בוז, זעם, תובענות ושליטה.

הילד הפנימי הפצוע

בכדי לעזור לגברים (אך גם לנשים) לחזק את החלק הפנימי של הגבולות שלהם, אני רוצה קודם כל להסביר כיצד, באופן מטאפורי כמובן, הנפש שלנו בנויה. החלק הראשון הוא הילד הפנימי הפצוע שבתוכנו, זה שחווה את הטראומות שהזכרתי קודם. אותו ילד פגוע רוצה לזחול למישהו, לבכות בידיים שלו ולהתנחם. בכדי להתמודד עם הסביבה שגדלנו בה ולהגן על הילד הפנימי הפצוע, פיתחנו חלק נוסף שלמד להסתגל למציאות, ולשמור על עצמנו בדרך הטובה ביותר שמצאנו לנכון. זהו החלק השני, "העצמי" או "הילד המסתגל", שהוא ילד בתחפושת של מבוגר, אבל הוא לא באמת בוגר.
אני אתן לכך מספר דוגמאות: אם פלשו אלינו - העצמי המסתגל בנה חומות, אם הזניחו או לא ראו אותנו - העצמי המסתגל למד לסמוך רק על עצמו, אם ביקרו אותנו בלי הפסקה - העצמי המסתגל למד להיות פרפקציוניסט, ואם גדלנו בסביבה אלימה או לא צפויה - העצמי המסתגל למד לשתוק, להתנתק מרגשות ולזרום. החלק השלישי והאחרון הוא "העצמי הבוגר" שנמצא בהתפתחות כל הזמן, והוא זה שיודע לעצור את הילד המסתגל מלחשוב ולהתחשב גם באחרים.

אימא מחבקת תינוקתאימא מחבקת תינוקת
בכולנו מתחבא ילד פנימי ופצוע
(צילום: Shutterstock)

קשר עם אדם קרוב עובד כמו מגנט ענק שלוחץ לנו על כל הכפתורים הרגשיים, פותח את הפצעים, ומוציא מאיתנו את כל אותן התנהגויות לא בוגרות של הילד המסתגל. ההתנהגויות המסתגלות שלו מתאפיינות בנוקשות, קיצוניות, תוקפנות עם דגש עיקרי על הישרדות ושמירה על עצמנו. לחלק המסתגל אין עניין אמיתי באינטימיות או בקשר עם האחר, וברגע שהוא לוקח פיקוד, לדוגמה אחרי שנקודה רגישה בתוכנו הופעלה, החלק הבוגר עף מהחלון ואיתו גם הקשר עם האחר.
כדי לחזק את הגבול הפנימי שלנו אנחנו צריכים להחזיר לחלק הבוגר שבנו את השליטה בסיטואציה, לאפשר לו לקחת אחריות ולהרגיע את המצב. זה אומר שכאשר שריר או עצב אומרים לך: "תגיב עכשיו, תתפוצץ עליה ואל תישאר חייב", נסה לקחת נשימה עמוקה ואמור לעצמך: "כרגע אני מפחד או לא מסוגל להיות בקרבה אמיתית, ולכן אני מתכוון לתקוף או להדוף את בת הזוג שלי". לאחר מכן, תפוס מרחק, שב עם עצמך, עצום עיניים ונהל דיאלוג עם הילד המסתגל שלך: מה קורה לך כאן? למה אתה כל כך פגוע? האם זה קשור למה שקורה עכשיו או אולי לעבר שלך?
אמור לעצמך שמעכשיו אתה לוקח פיקוד ומתכוון לגשת אל הסיטואציה באהבה ולא בתוקפנות. הזכר לעצמך שתמיד לאחר התפרצות זעם אתה מרגיש מרוקן, אשם ומפוחד, ושהילד המסתגל תמיד מקלקל לך בסופו של דבר. נסה להקשיב לילד הפגוע שבתוכך, גלה אליו אמפתיה ואמור לו שאתה דואג לו. דמיין את עצמך מחבק אותו ואל תחזור עד שהחלק הבוגר יתפוס פיקוד, גם אם יעברו כמה שעות. לאחר שאתה חוזר לזוגתך, נסה לומר משהו כגון: "פגעת ברגשות שלי" או "אני פגוע והנה הסיבה". ואם היא לא מסוגלת להיות איתך בפגיעות באותו הרגע, נסה אתה להיות עם עצמך בפגיעות הזו.
איפוק הוא דרך המלך אל האמפתיה, לכן למדו לומר את האמת שלכם באהבה ובאסרטיביות. כל מה שהוא מגעיל הוא תמיד מקלקל. אין ערך בגועל, נוקשות, בוטות או אכזריות. במקום זה למדו לכעוס באופן יעיל שמציב גבולות, או אומר במפורש את מה שאתם צריכים מהאחר. זכרו שאתם מגיבים בכדי לעשות את הדברים יותר טובים בשבילכם, רק שהדרך שבה אתם עושים את זה מביאה לא פעם לתוצאה ההפוכה.
ואם אתם לא מתכוונים לשפר את הדברים אז פשוט אל תאמרו את מה שאתם עומדים לומר. לפעמים בזוגיות אנחנו צריכים ללמוד גם מתי לסתום את הפה. אל תדרשו – בקשו או הזמינו (בטח כשמדובר בסקס). ואם ביקשתם ולא קיבלתם, הישארו עם החלק הבוגר, ואז גם תוכלו לשאת את האכזבה שבדחייה. זכרו שמדובר בדחייה ולא בנטישה, כיוון שאי אפשר לנטוש מבוגרים, רק ילדים אפשר לנטוש, ואתם כבר מזמן לא ילדים.
גבולות הם לא רק נטייה אישיותית אלא מיומנות שאפשר ללמוד ולעבוד עליה. זהו קודם כל תהליך פנימי אקטיבי של דיאלוג בין החלקים הפנימיים שלכם וביניכם לבין הסביבה. אם תרצו, זה המיינדפולנס של היחסים.
בהצלחה.

רועי צור עוסק בטיפול פרטני וזוגי. מעביר במסגרת "Funzing" הרצאות לקהל הרחב כגון "מהתאהבות לאהבה" ו"אינטליגנציה זוגית".