הילה דניאלהילה דניאל
הילה דניאל
(צילום: פזית עוז)

"מה את עושה עם הילדה בחג?", נשאלתי על הבוקר בזמן שהכנתי קפה במשרד. ואז זה היכה בי, הדחקתי לגמרי את חופש חנוכה. מיד חיפשתי לוח חופשות, פתחתי יומן והסכם גירושים. כבר חמש שנים שאני בודקת את חלוקת הימים ביני לבין הגרוש שלי. החלק הכי קשה בכל העניין הזה הוא להביט להסכם הגירושים בעיניים כמו פלאשבק לעבר. אז אני עושה את זה ממש מהר, מוודאת שלא התבלבלתי בין סוכות לחנוכה, סוגרת ומתחילה לחשב כמה ימים יש לי להיות בלי הילדה שלי.
ואז מתחיל הלחץ בחזה.
אני בסטרס. איך יהיה לי חמצן בלעדיה? כשהיא איתי יש לי כוחות-על, אני סופר אמא, כלום לא יכול לערער אותי. הילדה שלי היא משכך כאבים טבעי לכל המכאובים והאכזבות, גלולת האושר שתמיד ייחלתי לה. הילדה הזו היא האור שלי בחיים. גם כשיש אתגרים - והורות זה בהחלט מאתגר, וגם כשאני מגיעה למיטה רצוצה מעייפות, מספיק מבט חטוף בתינוקת שלי כשהיא ישנה, ואני כבר מתמלאת בשלווה.
כשאת גרושה התשובה לשאלה – מה עושים עם הילדים בחנוכה? הופכת לקלה. יומיים קייטנה, עוד יום חופש ביחד, והופ – היא עוברת לאבא שלה. קל. האתגר שלי בחנוכה הוא לא לדאוג לימי חופש מהעבודה וגם לא לחפש איך להעסיק את הקטנה, אלא למצוא את האור שלי בחיים גם בלעדיה. הכי קל לשקוע לדכדוך בגינו של געגוע.
אם להיות כנה, זה לא רק הגעגוע לחיבוק הקטן שלה או הנוכחות שלה בבית שחסרים לי. כי כשהיא נמצאת איתי, אני לא צריכה חיים משל עצמי, ולו מפני שכאמא במשרה מלאה, אין לי זמן לזה. בתי שומרת עליי מאכזבות בעיקר בגלל שאין לי זמן להתאכזב. אין דייטים שיתבטלו לי, כי אף אחד לא יכול לסרב לי כשאני מראש לא פנויה להיפגש.
אבל כשהיא איננה, בבת אחת אני חשופה לכל האכזבות והתסכולים. יש לי את הזמן לבלות עם מי שאני רוצה, ובאותה נשימה אני גם יכולה להתאכזב אם אותו אחד לא רוצה לבלות דווקא איתי. ברגע כזה, אין לי ילדה לטפל בה שתשכיח ממני את רגעי הבדידות, ואין לי שריון להתעטף בו. גם אין לי יכולת לתרץ מדוע אני נשארת בבית ולא מנסה בכלל לצאת לדייטים ולהכיר.
הילדה שלי היא כמו גשם בחורף שמשאיר אותי ספונה בתוך הפוך, בבית המוגן והעוטף שלנו. בלעדיה אני עשויה להיסחף החוצה לסצנה שאני ממש לא מחבבת, לצאת לדייט ולגלות שגם הפעם לא פגשתי את אהבת חיי השלישית. כשאני אמא במשרה מלאה אני אפילו לא מנסה. זה מבצע שכרוך בבייביסיטר וייסורי מצפון, וממילא אני מלאה.
ברמה מסוימת הרצון להיות עם הילדה בלי הפסקה במיוחד בחגים הוא רצון אגואיסטי, שלא לומר פחדני, וברור לי שהוא שם כדי שלא אצטרך להתמודד עם רגעי הלבד שלי, עם העובדה שאני גרושה כבר חמש שנים, ועדיין לא הצלחתי לייצר לעצמי את הזוגיות שאני רוצה. לא די בכך שנכשלתי בנישואיי, המשכתי להיכשל במערכות יחסים בשנים שאחרי כן. לא די בכך שלא התקדמתי במסלול הנכון, אפילו הלכתי אחורנית. נחסמתי ונסגרתי. וכך חג ועוד חג, ואני שוב מדגמנת זוגיות מופלאה רק עם הלפטופ שלי (שדווקא מכיל אותי נפלא).
חגים, ובעיקר הסדרי שהות של חגים, הם תזכורת לתחושה שהחיים שלי הם ממש לא מה שתכננתי שיהיו. אין לי תלונות, אני מוקירה על כל הטוב שיש לי בחיי, אבל בהחלט היו לי תקוות. שנה אחרי הגירושים עוד האמנתי שלא אהיה יותר לבד בימים הללו, אבל חלפה שנה ועוד שנה, ודבר לא השתנה מלבד הרצון להיות בזוגיות, ובכל זאת, ברור שלא יעזור לי להיכנס למיטה בחושך. דווקא ברגעים האלה המבחן הכי גדול הוא לחפש נקודות אור ולגרש מחיי את החושך. לכל אחת יש חבילה על הגב. יש מי שהאתגר שלה הוא פרנסה, הגשמה או בריאות חלילה, ויש מי שהתיק שלה הוא זוגיות ואהבה. בסופו של דבר, אני יודעת שאת החבילה שלי לא הייתי מחליפה עם אף אחת. ואם חנוכה הוא חג של ניסים, לא לי נותר אלא להמשיך ולהאמין שאולי שנה הבאה תיראה אחרת.