ליבי רוזנטלליבי רוזנטל
ליבי רוזנטל. קודם חוזרים הביתה, רק אחר כך רבים
(צילום: Mia Apis Dvoyrin)
אנחנו עומדים מסביב לשולחן האבן הגדול, בוהים בצלחות העמוסות, ומתים, מתים כבר לאכול, אבל אז הם מתחילים לריב. אני משתדלת להימנע מלבהות, נועצת מזלג בפרוסה עגולה של מלפפון ירקרק ומנסה להוריד אותו באלגנטיות לצלחת הריקה שלי בלי למשוך יותר מדי תשומת לב, אך הוא מסרב לרדת כמסמל שמתחיל כאן מאבק כוח עיקש. ע׳ מנצל את המבוכה כדי לחצות את המטבח היפה עם החלונות הבלגיים הענקיים, שנשקפים מהם מרחבים מלטפים של מושב. פתאום חשוב לו להיות עם הילדים, לבדוק שהם מסתדרים האחד עם השני ועם האופניים, ואני נשארת איתם בקו האש לבדי, קצת מובכת אבל בעיקר מסוקרנת.
עוד בנושא:
הוא עוקץ אותה והיא צועקת עליו ולא נראה שזה עומד להסתיים בקרוב. באופן מפתיע, לא ממש מפריע להם שאני שם, ואני תוהה מאיפה האומץ המרהיב הזה לריב ככה ליד מישהו אחר. אני מוצאת את עצמי מקנאה בתעוזה שלהם לחשוף חולשה זוגית בשיא תפארתה, מולי, מולנו. הם נראים לי חזקים ובטוחים בעצמם ואחד בשני, וברור לי שכל הזוגות רבים וכמובן שגם אנחנו, אבל אני אף פעם לא אעשה את זה בפרהסיה, תמיד מאחורי הקלעים.
"שמת לב שבזמן האחרון כולם רבים לידינו"? אני שואלת את ע׳ בהמשך השבוע, אחרי שדייט נוסף עם זוג חברים אחר מלווה אף הוא באנרגיה של "לא ברור מה הם עושים ביחד כבר עשרים ומשהו שנים". "אני חושב שזה בגלל שאנחנו נותנים לאנשים תחושה שלא צריך לשמור לידינו על פסאדה", הוא עונה. "איך אתה תמיד מצליח לפרש סיטואציות באופן ששם אותך במרכז ומחמיא לך"? אני אומרת ומחליטה להסתכל פנימה לראות איפה זה תופס אותי ורק אותי, העניין הזה.

שותקת, זורמת וכועסת בבית

לי אין אומץ לריב באמת ליד אנשים אחרים, גם אם הם חברים שלנו. אני לא אריב עם ע׳ מול אנשים, גם אם אני מרגישה מושפלת בגללו כמו אייל גולן אחרי מונולוג "אני מאשים" של אופירה אסייג. הטקטיקה שלי היא אחרת. אני שותקת וזורמת, כביכול מעבירה הלאה, אבל אז בבית יצא ממני החוצה כל מה שאגרתי בפנים, וזה לא מחזה נעים במיוחד.
ברור שאני לא רואה באילמות שפוקדת אותי ועוצרת אותי מלריב ריב זוגי ליד אנשים, איזו מעלה נעלה של איפוק נשגב ומכובד. לאילמות הזאת יש מטרה סמויה והיא זו שמנהלת את העניינים. כי בעוד שאני כן אימפולסיבית במקרים רבים אחרים, הנטייה הזאת יודעת טוב מאוד להיעצר כשהיא פוגשת את הרצון שלי לשמור על התדמית שלנו בתור זוג מול אנשים אחרים. והרצון הזה, מסתבר, חשוב לי יותר.
לא תמיד הייתי כזאת, ואני מתחילה לחשוב שאולי אני משלמת על זה מחיר יקר מדי כי הכעס הרי לא נעלם, והמאמץ שמושקע בעצירתו מיתרגם מאוחר יותר לאנרגיה שלילית שעוצמתה חזקה יותר מהעניין הנקודתי שבגינו התעורר הריב הזה מלכתחילה. אבל שמירה על התדמית הזוגית זה רק חשש אחד שמקנן בי ומונע ממני להיות בת זוג אותנטית בחברה, גם במצבים שדורשים תגובה עצבנית. עם יד על הלב, אני בעיקר מפחדת לריב עם ע׳ מול אנשים, כי בעוד שהוא ניחן במיומנות מופלאה של שנינות מתוחכמת שמאפשרת לו גם להכניס לך מתחת לחגורה, גם להיראות כמו נסיך צח כשלג וגם לזכות באמפתיה ואהבת הקהל, ה"אני הכועס" שלי הוא שלוח רסן, מגושם ולא מחליק טוב בגרון, גם במקרים מובהקים שבהם נגרם לי עוול.
"הפעם הגזמת! אני נוסעת הביתה במונית", האצבעות הרועדות שלי כותבות לו וואטסאפ עצבני מתחת לשולחן, בעוד הקול שלי מודיע בדאגה עשויה היטב לזוג החברים שיושב איתנו בבר, שהבייביסיטר הודיעה לי עכשיו שלקטנה יש חום ושאני חייבת לטוס הביתה. כן, גם במקרים שאני עושה מעשה זה יהיה מעשה סמוי. רק לא להתעמת איתו בחברה. רק לא לריב איתו מול כולם, גם אם שוב נדמה לי שהוא "התנחמד" לאחרים על חשבוני. אז אני אשמור על פאסון, אחנוק את העצבים שלי בתוך הלבלב, אעניש גם את עצמי וגם אותו, ואטוס משם הביתה מלאה בתחושת עזוז קורבנית.
אבל אולי הגיע הזמן להיות יותר טבעית מול אנשים אחרים ולהפסיק לפחד? הרי ממילא האמת גולשת מתוך הכיסים המכופתרים ביותר. ומה אני מפחדת שיחשבו? הרי אין באמת קשר בין מריבות זוגיות לבין אהבה וחוסן זוגי. אני מכירה מספיק זוגות שאף פעם לא רבו עד שהתגרשו בקול ענות חלושה, מותירים אחריהם אדמה חרוכה ופיות פעורים. מצד שני, מריבות דווקא יכולות להעיד שהקשר חי ובועט, שאף אחד לא מוותר על עצמו, כמו גם על תחושת הביטחון שגם אם אפגע או אפגע, עדיין יש לי מקום וימשיכו לאהוב אותי.
שבת בבוקר ואני נוסעת להחזיר את הבת שלי מביתה של החברה שהיא ישנה אצלה. או יותר נכון, מהבית של אבא שלה ובת הזוג החדשה שלו. "זה קצת עצוב שההורים מתגרשים", היא אומרת לי פתאום. "נכון, זה קצת עצוב", אני עונה לה. "ונכון שאת ואבא לא תתגרשו למרות שאתם רבים לפעמים"? היא שואלת. "לא מתגרשים בגלל שרבים, מתגרשים בגלל שלא אוהבים", אני עונה לה. "ואנחנו מאוד-מאוד אוהבים". "אני יודעת", היא אומרת מחויכת, ואני מקווה שהיא לא רק אומרת אלא גם מרגישה את האמת הזאת בתוך כיסי הלב שלה.
ליבי רוזנטל היא מאמנת אישית לשיפור יחסים והגשמה מקצועית


פרסום ראשוני: 10:42 , 10.09.19