הילה דניאלהילה דניאל
הילה דניאל
(צילום: פזית עוז)


"אמא! זה הדבר האחרון שאת יכולה לעשות בשבילי!", הטיחה בי ילדתי שעה שהסתכלתי על תמונה של כלב מתוק שהוצע לאימוץ בפייסבוק. שלח לי אותה רווק תל-אביבי שסירב לדלג איתי מיזיזות לקשר רציני, כמציע פרס תנחומים.
אני מתחילה להפנים שהיא צודקת. אני מלמדת את הילדה שלי להאמין שחלומות מתגשמים, אבל נדמה שהחלום שלה שאביא לה אחות לעולם הולך ונגוז לו לאיטו. לפני שהתגרשתי היו מי שייעצו לי להביא עוד ילד ורק אז להתגרש, אבל אני פחדתי. קמלתי מיום ליום, ופחדתי להיות גרושה פלוס שניים. ידעתי שילד נוסף לא יתקן לנו את הנישואים, ודאגתי שעם שניים יהיה לי קשה יותר גם לתפקד לבד וגם למצוא זוגיות חדשה.
הזמן חלף ואני מרגישה שנפלתי בין הכיסאות. בהכללה גסה, רווקים נרתעים מקשר רציני עם גרושה פלוס, וגרושים פלוס לא רוצים עוד ילדים. אני מדשדשת בביצת ההיכרויות מזה חמש שנים מאז גירושיי, ועוד לא מצאתי זוגיות, על אחת כמה וכמה גבר שירצה לכתוב איתי את פרק ב' של סיפור חיי.
בשלב זה, אין לי אלא להודות - הסיכוי שלבת שלי יהיה אח או אחות ממני הולך וקטן. כל כך הרבה משתנים צריכים ליפול במדויק כדי שזה יקרה. מעבר לעובדה הברורה שצריך להיות בינינו חיבור מדויק ושילוב של תקשורת ותשוקה, חברות, נאמנות וכל הדברים היפים שמרכיבים זוגיות, הוא צריך להיות גם רווק שלא מפחד ממחויבות עם גרושה פלוס, או לחלופין גרוש שעוד מסוגל לחשוב על פרק ב' בחייו, ומניסיוני האישי עד כה, יש לכך סיכוי נמוך במיוחד, ואפילו לא דיברתי על הגיל שלי שכבר מתחיל לשחק תפקיד משמעותי במערכה הזאת.
רק לאחרונה בחור הצהיר בפניי שהוא רוצה להיות בן הזוג שלי. כדי לא לבזבז את הזמן של שנינו, וכדי שלא אפול (שוב) לקשר ארוך שאין לא עתיד, הקשיתי עליו בשלב מוקדם מדי, ושאלתי אם הוא היה רוצה ילד. כנראה באשמת האלכוהול (בחרתי יין חזק במיוחד), הוא השיב שהוא לא פוסל את העניין. אך יומיים אחר כך, אחרי שהוא התפכח מעט, הוא הודה - ובצדק, שבתור גרוש פלוס שתיים שחצה את גיל 40, הוא חוזר בו, ושלהיכנס איתי לקשר לא יהיה הוגן מצדו. באותו הרגע הבנתי – זה בכלל לא בטוח שבגלגול הנוכחי יהיה לי ילד נוסף.
כשהתגרשתי, אי שם בתחילת שנות השלושים לחיי, השעון הביולוגי שלי לא השמיע רעשים, ואפילו התהדרתי בכך. ידעתי שאני חופשיה מלחץ, שיש לי ים של זמן להכיר, ובעיקר חשבתי לעצמי שדי לי בילדה אחת. היא הרי עולם ומלואו עבורי. קיבלתי החלטה שאני לא מתכוונת לרדוף אחרי פרק ב', וההסכם עם עצמי היה ברור - אם זה יקרה מתוך אהבה וזוגיות (תמימה שכמוני), מה טוב. ואם לא, אז גם הכל טוב (יש מי שלא זוכים אפילו לילד אחד).
מה שלא ידעתי אז, שעה שהילדה הייתה בת שנתיים, הוא שככל שהיא תגדל, היא תבקש (למעשה, תדרוש) לא להיות בת יחידה. וכך, שנה אחרי שנה בלוח ברכות החודש שהיה תלוי בגן שלה, התנוססו להן משאלות ליבה של הבת הקטנה שלי: "הלוואי שאמא תתחתן ושתהיה לי אחות או אח", היא ביקשה כל פעם בגרסה קצת שונה. "מצדי, אל תתחתני", היא הטיחה בי לבסוף, "רק תביאי לי אחות". היום, כשהיא כבר בכיתה א', דומה שגם בתי התייאשה מאמא שלה. לא סתם היא מסתכלת עליי בעיני פודל ומבקשת כלב.
אבל האם הסיכויים באמת נמוכים או שיש מספיק דגים בים, והכל זה עניין של תיאום ציפיות? חברה הציעה לי להטיל מראש את החכה לבריכה הנכונה ולסנן את מי שלא מתאים לו להביא ילד לעולם. מצד שני, זה נורא מלחיץ לדבר על כך כבר מהתחלה, והכי בא לי לאמץ גישה רומנטית ופשוט לחפש אהבה.
מבחינתי, אהבה היא נס. צריך שניפגש באותו המקום והזמן, כשהלב של שנינו פתוח. צריך שתהיה בינינו משיכה, שנאהב את הריח והטעם זה של זו, שהשיחות יהיו כאלה שלא נרצה שהן ייגמרו, ואם כבר, אז שנסיים אותן רק כדי לגמור במיטה. אנחנו צריכים גם להרגיש בני מזל על שמצאנו זה את זו, לחוש נאמנות מבחירה האחד לשנייה ובעיקר להישאר. אתם יודעים מה? אני בוחרת להרפות. השוק הזה מספיק מאתגר כדי שארצה להתנהל בו לצלילי תקתוק של שעון ביולוגי. אני רק מקווה שיום יבוא והילדה שלי תבין אותי.

פרסום ראשוני: 09:47 , 14.01.20