1 צפייה בגלריה
זוג מצוייר
זוג מצוייר
"תלכי את לטיפול"
(איור: Shutterstock)

ג'ון גריי, מי שכתב את הספר המפורסם "גברים ממאדים, נשים מנגה", טוען שגברים מתלוננים על בעיות כשהם מבקשים פתרונות, בעוד נשים מתלוננות על בעיות כי הן רוצות שיכירו בבעיותיהן. גריי סבור כי גברים רבים נוהגים לסגת עד שהם מוצאים פתרון לבעיה הספציפית שמטרידה אותם. הוא קורא לזה, "נסוגים לתוך המערה שלהם".
לדבריו, במקרים מסוימים הם עשויים לסגת, פשוטו כמשמעו, למשל כדי ללכת לבלות עם חברים, כשמטרת הנסיגה היא לקחת את הזמן כדי להגיע לפתרון הנכסף. ב"מערות" הללו גברים לא בהכרח מתמקדים בבעיה. גריי סבור שפעמים רבות מדובר בפסק-זמן שגברים לוקחים כדי לאפשר לעצמם להתרחק מהבעיות לזמן מה, ולאפשר למוחם להתמקד כרגע במשהו אחר.
גריי סבור כי נסיגת הגברים לתוך ה"מערה" היא נושא שנשים התקשו להבין אותו לאורך ההיסטוריה. נטייתן הטבעית של נשים היא לדבר על כל מה שמטריד את מוחן, בזמן שגברים, בהכללה כמובן, שואפים לברוח מהבעיות ובעיקר להדחיק אותן כי כך הם גדלו. תוסיפו לכך את המחקרים שמראים שגברים מדברים כ-7,000 מילים ביום אל מול נשים שמדברות כ-20,000 מילה, וקיבלתם הסבר חשוב לחוסר הרצון של גברים לפתוח את שעל ליבם.
גבר "נסוג" בהכרח מוביל לדינמיקה אחרת ולפעמים לא מובנת מבחינת האישה, בעיקר כשהיא מנסה להתקרב אליו. לדברי גריי, זהו גם אחד האלמנטים שהופכים להיות מקור מרכזי לקונפליקט בין נשים לגברים. זה קורה בגלל שגברים חונכו מילדות להדחיק. גברים חונכו ועדיין מחונכים בתרבות המערבית, קל וחומר הישראלית, לא להפגין רגשות, מאחר שהפגנת רגשות משולה מבחינה חברתית לחולשה.

מאמי, אנחנו צריכים טיפול

כמטפל זוגי אני נתקל ברוב מוחלט של נשים שמגיעות אליי לטיפול זוגי לבדן, וכשאני מנסה לברר היכן עומד בן הזוג שלהן בנושא הפנייה, לא פעם אני שומע שהוא לא מעוניין להצטרף. במקרים כאלו, אני בדרך כלל אגיד לאישה, "אני מניח שהוא אמר לך שזאת בעיה שלך, ואת היא זאת שצריכה ללכת לטיפול". זאת לא קביעה שנאמרת בגלל שאני כזה גאון וקורא לב וכליה. זאת בסך הכול התשובה השכיחה של מרבית הגברים.
אצל רוב הגברים, אבל חשוב לציין שלא בהכרח עבור כולם, דרישת האישה ללכת לטיפול זוגי היא תפיסה של איום כלשהו על מערכת היחסים, תפיסה המלווה בפחד וחשש של הגבר לפתוח את הנושא מול צד שלישי. גברים בעיקר נרתעים מהגעה לטיפול זוגי מכיוון שמבחינתם, בת הזוג היא זאת "שגררה" אותם, לעיתים אפילו הציבה בפניהם אולטימטום בנוגע לכך.
לא מעט גברים מרגישים מותקפים, לא מובנים ומאכזבים, ומבחינתם פגישות הטיפול עשויות להנציח זאת. לכן הם שואפים לדחות תהליך מסוג זה, שברובו עדיין מזוהה יותר עם הצד הנשי. בתפיסתם "הגברית", הם רואים את הפתרון הזה כבזבוז זמן וכאיום על גבריותם ועל תפיסתם לחיים ולבית, במובן של "מי אתה שתגיד לי מה נכון ואיך אני אמור להתנהל?".
מניסיון, לגישת המטפל יש השפעה אקוטית על הפתיחות של הגבר ועל מידת שיתוף הפעולה אצלו. אגב, במרבית המקרים גברים ירגישו נוח יותר בקרב מטפל גבר, בניגוד למטפלת אישה שנתפסת אצלם כסוג של איום נוסף וכמי שככל הנראה "תאמץ יותר את הצד של האישה". אגב, סוגיה זו היא נתון חשוב בבחינת "טיפ" עבור נשים שמבקשות לשכנע את בן הזוג שלהן להצטרף לטיפול.
כמטפל, אני מקדיש זמן רב בתהליך לשיחות אחד על אחד עם הגבר כדי להקנות לו את "מקומו" ואת הביטחון שהוא זקוק לו בתהליך, על מנת שיהפוך לשותף אקטיבי. ככלל, גברים פחות ממהרים לדבר על הרגשות שלהם. הם זקוקים למרחב, לביטחון ובעיקר להרגיש שהמטפל מולם מגלה אמפתיה למצבם.
לא מעט גברים עדיין בוחרים להדחיק, לשמור על "גבריותם" ולא לחלוק ברגשות שלהם, כפי שנאמר מאחר שאלה מתפרשות אצלם כחולשה. לגברים, בין אם כסטיגמה או כעובדה מציאותית, יש קושי לתקשר, להביע רגשות, להבין את הצד השני במובן של אמפתיה ולתחזק את מה שאנחנו מגדירים כ'אינטליגנציה רגשית'. לכן מרביתם יבחרו להגיע לטיפול כפתרון של הרגע האחרון ובלית ברירה.
למרות כל הנאמר, אני רואה יותר גברים שמבקשים לפנות לטיפול בנושאים שלכאורה היו פעם רק "נחלתם של נשים", כמו אהבה, המקום שהם תופסים בבית, הקשרים רומנטיים, מין וקירבה. ועל אלה אני תמיד נוהג לומר לגבר המטופל, "עדיף להיות גבר רגיש, מאשר גבר אדיש". בטח כשמטרת העל היא זוגיות אוהבת, פתוחה ובריאה.