הפחד משינויים משותף לרובנוהפחד משינויים משותף לרובנו
הפחד משינויים משותף לרובנו
(צילום: Shutterstock)

כל מי שקפץ בנג'י או צנח צניחה חופשית מכיר את ההרגשה השמורה לרגע שאתה עומד על סף הדלת או המקפצה, וצריך לדחוף את עצמך קדימה. הרוח מכה בפנים, ואתה תוהה האם לקפוץ או להישאר במקום. אנשים רבים מתחבטים בשאלה דומה בהקשר למערכות היחסים שלהם, ויש כאלה שגם אחרי הקפיצה עדיין נתקפים בבהלה ומתחרטים על ההחלטה. בטור זה אדבר על הקושי לעזוב, להרפות ולהמשיך הלאה.
"עזוב, אין מציאות בחוץ", "עדיף ציפור אחת ביד, מאשר שתיים על העץ", "בחייך, אין שום דבר מושלם" - כל מי שאי פעם רצה לעזוב מערכת יחסים או לעשות שינוי דרמטי בחייו, ודאי שמע גרסה כזו או אחרת של המשפטים הנ"ל. לכל אחד מאיתנו יש מה לומר למי שרוצה לעשות שינוי (לעיתים גם מסיבות אישיות כגון קנאה). לעיתים יש צדק בדברים, אולם במישור הרגשי, מאחורי אמירות אלו מסתתר לא פעם הפחד העמוק משינוי.
כשאנו עוזבים, אנו עושים זאת בשם התקווה למשהו טוב יותר. אנו נאלצים לשחרר אחיזה ממה שכבר יש לנו, לא פעם מבלי שיש לנו עדיין משהו או מישהו חדש להיאחז בו. ואם זה לא מספיק, אנו נאלצים לחיות עם ההבנה שלפחות בתחילת הדרך, שינוי לא יגרום לנו להרגיש טוב יותר, אלא להיפך, הוא יגרום לנו להרגיש הרבה יותר רע.
ככה זה בטבע - כדי שמשהו ייוולד, משהו אחר צריך למות, ובני אדם הם חלק מהטבע, גם אם הטכנולוגיה גורמת לנו להרגיש שאנחנו שונים. ריגושים, ציפרלקס, רשתות ביטחון, לא חשוב מה, לעולם לא נצליח להתחמק משינוי ומהכאב הבלתי נמנע שהוא מביא עמו. לא פלא, אם כן, שאנו מעדיפים את המוכר והנוח על פני האפשרות לחיים מלאים יותר, ומי ששונא סיכון בוודאי יתרץ זאת עם אמירה כגון, "עם אפשרות או תקווה לא הולכים למכולת".

אישה בודדה רווקהאישה בודדה רווקה
"כדי שמשהו יוולד, משהו צריך למות"
(צילום: shutterstock)

הרגלים, שליטה וחשש מפגיעות

אז בואו נרד לעומק העניין המרכזי בפחד משינוי: אי-ודאות. בני אדם הם חובבים גדולים של שליטה. שליטה גורמת לנו להרגיש בטחון. זוהי חוויה הישרדותית שהמוח מתגמל אותנו בעבורה. אחת הסיבות למשל שאנו מפחדים מהמוות היא בגלל אי-הוודאות והספק שהוא מציב בפנינו. איננו יודעים מתי הוא יגיע, ואף אחד עוד לא חזר לספר מה יש אחריו. מה שכן מקנה לנו הרגשה של שליטה הם הרגלים ושיגרה.
לא מזמן נתקלתי באמרה המשעשעת הבאה: "מסורת היא עוד דרך של אנשים מתים לשלוט באנשים חיים", ובפרפרזה לענייננו – הרגל הוא דרכו של העצמי המוכר שלנו לשלוט בעצמי שאנו רוצים להיות. להישאר עם בן זוג מתוך הרגל הוא ביטוי של פחד, וכשאנו מפחדים, אנו מוכנים ללכת רחוק מאוד כדי לחפש לעצמנו נחמה – אלוהים, קונפורמיזם, היצמדות לבן זוג שאנו כבר לא אוהבים - אנו מוכנים להקריב את עצמנו ואת החופש שלנו, רק שחלילה לא נרגיש את טעמה המר של הבדידות.

אישה עצובה מסתכלת על המצלמהאישה עצובה מסתכלת על המצלמה
להישאר מתוך הרגל זה ביטוי לפחד
(צילום: Shutterstock)
אולי זה ישמע מפתיע, אבל להבנה הזאת יש קשר הדוק לפגיעות. לאנשים המפחדים משינוי יש קושי עצום לשים את עצמם במקום פגיע מול עצמם, מול אחרים ומול היקום. למה הכוונה? פגיעות היא היכולת לחיות את חיינו בלב שלם כפי שאנחנו, על כל מי שאנחנו, גם על הצדדים השבריריים והלא מושלמים בתוכנו, ויחד עם זאת, לקחת סיכונים, להיחשף לחיים ולהסכים לחיות עם מידה של עמימות ואי-ודאות.
כשגבר אומר ראשון לאהובתו, "אני אוהב אותך", הוא שם את עצמו במקום פגיע. כשאנו יוזמים יחסי מין עם בן זוגנו, אנו שמים את עצמנו במקום פגיע, אפילו אחרי שנים של נישואים. בדיוק באותו אופן, כשאדם רוצה לעזוב מערכת יחסים, הוא שם את עצמו במקום הכי פגיע שהוא יכול להימצא בו.

צפו: סימנים שהקשר הגיע לסיומו

בין פגיעות לחולשה

אצל רוב בני האדם, פגיעות מתקשרת לחולשה, אולם חולשה ופגיעות הן שני דברים שונים בתכלית. חולשה היא חוסר היכולת להתמודד עם מה שהחיים זורקים לעברנו, בעוד שפגיעות היא דווקא היכולת ליצור בתוכנו מרחב לאותם דברים, מבלי להיבהל ולהימנע. מדוע פגיעות כה מפחידה? בהקשר של מערכות יחסים הרגש העיקרי שמבהיל אותנו הוא בושה. בושה היא אותה הרגשה עמוקה שיש בי משהו לא מספיק טוב, לא ראוי לאהבה. כאילו שאם אעז לחיות את חיי באופן אותנטי, על פי האמת שלי, יתכן ולא אצליח, ואז תהיה זו הוכחה לאמונות העצמיות המזינות את בושתי.
פגיעות, לעומת זאת, היא המוכנות להסתכל לבושה בעיניים ולהפסיק לפחד ממנה כל כך. כי בושה פורחת על מצע של הסתרה, ואדם הנשאר במערכת יחסים שכבר ברור שהסתיימה, מתבוסס בבושתו מכיוון שהוא ממשיך להסתיר את עצמו מעצמו. כל מי שמחפש להרגיש "שייך" באמצעות התאמת עצמו לאחרים, חיפוש אישורים חיצוניים או ריצוי, בוודאי מכיר זאת היטב. שייכות אמיתית נובעת קודם כל מאותנטיות ומחיבור אל עצמנו.
בושה היא התחושה שמשהו בי לא מספיק טובבושה היא התחושה שמשהו בי לא מספיק טוב
בושה היא התחושה שמשהו בי לא מספיק טוב
(צילום: Shutterstock)

חיבור אל עצמנו, בדומה לחיבור לאחרים, קשור ביכולת לראות ולהקשיב לרגשות שלנו בלי שיפוטיות. זה אירוני, אבל בכדי לעזוב מישהו או משהו בעולם החיצוני, עלינו להתחבר לעולמנו הפנימי, ולהפך - הקושי לעזוב בעולם החיצוני נובע מהיעדר חיבור לעולם הפנימי. להיות מחובר זה קודם כל להסכים לחיות על פי הסיפור שלנו, גם אם הוא קשה לנו, כואב לנו או חושף אותנו לביקורת מהסביבה. כשאנו מפחדים "לקפוץ", אנו בעצם מפחדים מעצמנו, כיוון שאנו מטילים ספק בזכות שלנו להרגיש את מה שאנו מרגישים, גם אם זה שם אותנו במקום פגיע מאוד מול החיים.
מי שלא מסכים להיות פגיע אל מול החיים, ללכת במסע חייו זמן מה לבד, לא יוכל לעולם לעזוב מערכת יחסים או כל מקום אחר מכיוון שהוא זקוק לאחר בכדי להרגיע את עצמו, לגרום לו להרגיש שהוא בשליטה ולשכך בעזרתו את פחדיו. כשאנו בוחרים בשינוי, אנו ניצבים מול האמת הקיומית שלא חשוב עד כמה אנו אהובים או מוקפים באחרים, אנו עדיין לבד. אף אחד אחר לא יכול לקחת את האחריות על בחירותינו, זה רק אנחנו והחיים שנבחר לעצמנו - וזה מבהיל. מאוד. ולמרות זאת, להיות אדם בוגר זה להיות ההורה של עצמנו, לקחת אחריות ולפעול באופן שיקדם את מי שאנו יכולים וחולמים להיות.

"מעדיפה שהוא יחליט בשביל שנינו"

לא פעם נפגשתי עם פונים שהשתמשו בטיפול כדי להתלבט ארוכות מבלי לקבל החלטה, אולי בתקווה שאני אהיה זה שיקבל עבורם את ההחלטה ובכך אחסוך מהם את הכאב. זוהי גם הסיבה שרבים נמשכים למנטורים כריזמטיים המדיפים תחושה של ידיעה ברורה, פונים למיסטיקנים, או פשוט מחכים לבן הזוג שיעשה את הצעד עבורם. אולם עמדה זו מטשטשת את ההקשבה לרגשותינו, ומשלה אותנו שיש מישהו היודע את התשובה הנכונה עבורנו, אם בכלל יש כזו.
ולסיום, החלק העצוב בפחד הזה הוא שרוב השינויים שאנשים עושים בחייהם דווקא מובילים אותם בדרך כלל למקומות טובים יותר, ובמבט לאחור הם מודים על המזל הטוב שנפל בחלקם. אבל האמת היא שיותר ממזל, מדובר באומץ. האומץ להיות אנושי, פגיע ולקחת בעלות על חיינו.
בהצלחה.
רועי צור עוסק בטיפול פרטני וזוגי. מעביר במסגרת "Funzing" הרצאות לקהל הרחב כגון "מהתאהבות לאהבה" ו"אינטליגנציה זוגית".


פרסום ראשוני: 10:38 , 06.11.19