אישה מאוכזבת מבן זוגה אילוסטרציהאישה מאוכזבת מבן זוגה אילוסטרציה
עשיתי הכול עבורו והוא לא מעריך כלום
(צילום: Shutterstock)

"זהו. אני מרימה ידיים. אתמול בערב היה הקש האחרון מבחינתי. עד שסוף-סוף הסכמתי לתת לו עוד הזדמנות והאמנתי בכל ליבי שהפעם זה יהיה שונה, הוא שוב הוכיח שהוא לא מסוגל אחרת. אין מה לעשות, זה מי שהוא וזה לעולם לא יעבוד בינינו".
עינת אומרת את זה בכאב גדול ובעיניים דומעות. עבורה האכזבה האחרונה הייתה איתות הכישלון של יותם באולטימטום האחרון שהיא הציבה לו בינה לבין עצמה, אישור לכך שהם צריכים להיפרד.
עינת נאבקה עם עצמה לא מעט שנים. היא רצתה להשיג את הזוגיות שתמיד ייחלה לעצמה, כזו שיש בה שיח רגשי קרוב, שיתוף פעולה, קירבה ומיניות בריאה. באמת שהיא ניסתה לעשות הכול כדי להשיג את זה. היא השקיעה אינסוף זמן ומחשבה בניסיון למצוא את הדרך לשפר את הזוגיות שלה, ולא הייתה עצה שהיא לא ניסתה ליישם, אבל ליותם היו תוכניות אחרות, ולא משנה כמה הוא ניסה מהצד שלו ליישר קו עם הבקשות והשאיפות של עינת, איכשהו הם תמיד הגיעו בסופו של דבר לאותה סיטואציה ולאותם ריבים חוזרים.
העניין הוא שבזמן שעינת ראתה את הכישלון האחרון כהוכחה שהאפשרות היחידה היא פרידה, אני דווקא ראיתי אותו כהזדמנות גדולה לשינוי חיובי עבורה ואולי אפילו לזוגיות שלה.
אין ספק שאפשר לראות את המקום שבו עינת נמצאת כנקודה של ייאוש מוחלט והרמת ידיים, אבל אפשר גם לראות בו כרגע מכונן שבו הקלפים נטרפים מחדש וחושפים אופציות שהיא לא הסכימה לראות או לקחת בחשבון. לפעמים רק מתוך השלמה עם העובדה שאני כבר לא אשיג את מה שאני רוצה, אפשר סוף-סוף להפסיק להתאכזב ולסבול, ולהתחיל לבחון את המצב בפרספקטיבה אחרת.

לייצר משא ומתן חדש

בכל רגע נתון אנחנו שוקלים את האפשרויות שאנחנו חושבים שעומדות בפנינו, ובוחרים את הטוב ביותר שאנחנו יכולים להשיג. הדרך הטובה ביותר להדגים את זה היא להתייחס למהלך הפוליטי שהתרחש במפלגת כחול–לבן למשל. לאורך שלוש מערכות בחירות ושנה של משאים ומתנים רציפים שהובילו כולם לדד-אנד אחד גדול, ראשי המפלגה היו צריכים להכריע – להמשיך להיאבק ולנסות לשנות את פני הדברים באמצעות מערכת בחירות נוספת, או להשלים עם העובדה שהם לא יקבלו את מה שהם רוצים ולחשב מסלול מחדש.
כמו בפוליטיקה, גם במערכות יחסים, לפעמים צריך לקבל החלטות קשות ומורכבות, לוותר על חלומות ואידאלים ולשקול את האפשרויות מחדש. וכמו בכל משא ומתן, גם בתוך הזוגיות אנחנו מנסים להשיג משהו, ומבהירים מהם הגבולות שלנו. השאלה היא מה יקרה כשנבין שהצד השני לא מתכוון לתת לנו את מה שביקשנו - האם נפרוש ונפוצץ את הסיכוי להסכם, או שאולי נבדוק את הגבולות שלנו מחדש ונציע הצעה חלופית?
עינת יכולה לבחור להיפרד ולשלם את המחיר שהיא כל-כך מפחדת ולא רוצה לשלם, אבל היא גם יכולה להסכים לשקול מחדש פתרונות שהיא לא הסכימה לחשוב עליהם עד עכשיו. אם למשל, עד היום היא זעקה באופן נחרץ וברור שמבחינתה זוגיות זה לנהל שיחות קרובות, או לחוות תשוקה מינית כמו שהיא ראתה בעיניי רוחה, היא יכולה להיפרד ולנסות להשיג זוגיות כזו, אבל היא גם יכולה לבדוק מחדש את האמונות שהיא מחזיקה כלפי מערכות יחסים בכלל.

השלמה היא לא פשרה, להפך

לפעמים להחליט לוותר על חלק מהשאיפות שלנו זה לא בהכרח פשרה, אלא דווקא ביטוי לבגרות, גמישות והשלמה עם המורכבות של החיים. כשאנחנו מסכימים להכיר במצב ולהפסיק להילחם ולנסות לשנות אותו, רגע של חסד אמיתי יכול להתרחש. אנחנו יכולים לתעל את האנרגיות שעד עכשיו השקענו בהתגברות על הפגיעות והאכזבות החוזרות, לטובת בנייה של משהו טוב יותר שכן נמצא בתוך מסגרת האפשרויות שקיימות בפנינו.
אפשר למשל לבנות את הביטחון וההערכה שלנו מתוך עצמנו, לערוך את שיחות העומק עם חברים או המטפל שלנו, להירשם לסדנאות מיניות או לפתוח את היחסים, ובאופן כללי להחליט להתרכז במה שכן טוב ועובד בקשר, ופשוט לשחרר, להרפות ולראות מה יקרה.
בהרבה מקרים, לוותר על להשיג את הזוגיות שחלמת עליה ולהישאר בזוגיות הקיימת, זה לא פשרה. לפעמים זה פשוט הדבר הנכון והבוגר לעשות, זה שבמסגרת כלל השיקולים חשבנו שהוא הכי נכון עבורנו באותה נקודת זמן. זה בסדר להחליט שאנחנו רוצים את כל החבילה, להכיר בכך שהדברים לא עובדים ולהתקדם הלאה, אבל זה גם ממש בסדר להחליט שנכון לעכשיו אנחנו בודקים שוב אילו עוד אפשרויות קיימות, ומה מתוכן יכולה להתאים.
רק אנחנו יודעים עד כמה הפרידה מפחידה אותנו, ומהם המחירים שאנחנו מוכנים או לא מוכנים לשלם, ורק אנחנו מכירים את מערך השיקולים, הקצב וסדרי העדיפויות הפרטיים שלנו. אין תשובה אחת שנכונה תמיד, יש את מה שאנחנו מאמינים שהכי טוב לנו כרגע.
לכל אורך הדרך עינת רצתה לדעת עבור עצמה שהיא עשתה הכול כדי שזה יצליח. היא ניהלה שיחות עמוקות עם אנשים שהתגרשו, ולמדה על הקשיים שאיתם הם התמודדו. היא ניסתה לדמיין איך ייראו חייה לאחר הפרידה, כדי לוודא שהיא לא תתחרט. מצד אחד, היא פחדה מאוד להיפרד, ומצד שני היא לא הסכימה להתפשר על החלומות שלה לחוות מערכת יחסים כמו שהיא רצתה.
רגע השבירה היה בדיוק הרגע שבו היא הסכימה, לראשונה, לבדוק ולעדכן את הציפיות שלה, ובעצם לשקול מחדש מה היא מעדיפה במסגרת הנתונים החדשים. עבורה, כמו עבור רבים, הרמת הידיים לא הייתה רגע של כניעה, אלא רגע מזוקק של התמסרות לתרחישים פוטנציאליים נוספים.
חדי אקסלרד היא יועצת זוגית ומשפחתית (M.A) ומדריכת הורים