התעוררתי למגע דריכות רגליים קטנות שטיפסו עליי לכל האורך, מהירכיים, לתחת, לגב, לשכמות, ואז בבת אחת דחסו את בשרי למטה בדחיפה פתאומית וזינקו ממני הלאה. הסתובבתי וראיתי את יאסי החתול שלי מתמקם בחיקו של בן זוגי שישן לצידי במיטה. יאסי הצמיד את ראשו הקטן אל חזו של בנזוגי, החל לגרגר בעוצמה, עצם את עיניו- ונרדם. וכך שהם שכבו שניהם מכורבלים זה בזה, בעוד אני נותרתי לבדי בצד השמאלי והקר של המיטה.
קמתי מהמיטה בקול אנחה, רוטנת ונושפת, ושנייה לפני שיצאתי מחדר השינה העפתי מבט אחרון בשניהם מכורבלים יחדיו. אך במקום התמוגגות לנוכח המחזה המתוק הזה, הרגשתי איך גופי בוער מכעס וקנאה.
זה לא מאורע חדש, זה כבר נהיה עניין שבשגרה- מאז שמ' נכנס לחיי, ובכלל מאז שהתחלנו לישון יחד- החתול שלי הפסיק להתכרבל איתי בלילה.
התלבשתי במרמור, וצנחתי על הספה לשתות את קפה הבוקר שלי, ותוך כדי לגימה, לקחתי את הטלפון ונכנסתי אפילו בלי לתת בכך מחשבה- לאינסטגרם. ההיא קיבלה הצעה לכתוב מוזיקה לתצוגת אופנה. עוד חבר עשה שיתוף פעולה יוצא דופן עם חברת ענק. עוד אחת, שאני מכירה מרחוק אך איננו חברות, שחררה אלבום. השמיעו שיר ממנו בגל"צ. וזאתי סולד אאוט. את זאתי הזמינו להרצות. הנה עוד אישה מצליחה. ועוד אחת. ועוד אחת שהביאה את המכה. בום בום. השעה עוד לא 7 בבוקר, וכבר אני מרגישה שאני בפיגור. מה עשית עם עצמך לאחרונה? אתמול הכנתי מרק. כל הכבוד יובל, באמת, הישג מרשים. כולם עושים, מתקדמים, ובמרוץ החיים הזה- שלא ברור מי הזניק- את מפסידה. יש כאן אולי איזה מישהו שלא מצליח לו? איזה לוזר? מישהו להזדהות איתו? רצתי לתחנת האוטובוס. האוטובוס עבר על פני ולא עצר. רוח חזקה הפכה את המטרייה שלי "סעמקקקקק!!!" נהמתי לאןויר, ואשה זקנה הביטה בי בבוז. "איזו אישה גסה ולא נעימה" היא בטח היא חושבת לעצמה. האוטובוס הבא הגיע, נדחקתי לצד עשרות אנשים, רטובה ודולפת מהגשם, והתנדנדתי לעבודה. בחור אחד בהה בי, "היי את לא זאת מ..?" הוא אמר לכיווני. הרגשתי פתאום כל כך חשופה כמו כלב שנקלע לאורות המכונית. רציתי להיעלם. להיות שקופה, בלתי נראית. שאף אחד לא יבחין בכישלון שלי. הצמדתי יותר חזק את האוזניות, ועשיתי את עצמי לא שומעת. הרכנתי את ראשי מטה וקיוויתי שכך אצליח להחביא את עצמי מהסביבה.
את כל היום העברתי בתחושה שהעולם דוחה אותי. שאני לא בקצב. שאני לא מתאימה לעולם הזה. שאין לי מקום בתוכו. בסוף היום לקח לאוטובוס 45 דקות להגיע ולי יותר משעתיים עד שנכנסתי הביתה. הזדעזעתי לגלות שהבית מבולגן. התחלתי לסדר. מעבודה אחת לאחרת.
בערב ישבנו לאכול את המרק.
"בייבי, קיבלתי הצעה מאוד מפתה מהעבודה" אמר מ', "הם מקדמים אותי לתפקיד שמאוד רציתי, זה אומר שגם השכר שלי עולה. זה בדיוק מה שרציתי!"
די! למה לכולם מגיע!
"אני שמחה בשבילך, אבל אני מקנאה" אמרתי וחצי שיקרתי. כי לצערי, לא שמחתי בשבילו. התחושה שאני לא שמחה בהצלחתו של בן זוגי, גרמה לי להרגיש עוד יותר קטנונית ורעה. הרגשתי אשמה ובושה, שלא מגיע לי להיות עם האיש המוצלח הזה.
ימים ספורים לאחר מכן הוא הזמין לעצמו נעליים חדשות ואייפון, ואיירפודס. הוא הרגיש שהוא סוף סוף יכול להרשות לעצמו. שוב התמלאתי קנאה. אני לא יכולה להרשות לעצמי להוציא כאלו סכומים. ובכלל, אני חושבת עשר פעמים לפני שאני מוציאה כסף ומאז המלחמה עוד יותר- הפסקתי לאכול בחוץ וכאני יוצאת עם חברים אני מסתפקת במשקה בלבד. לו אין את המגבלה הזאת. הוא יוצא לשבת עם חברים, ומזמין מה שבא לו. הרבה פעמים אם לא בא לו לבשל, הוא פשוט אומר "די אין לי כוח לזה היום, אני מזמין לנו". לי אין את הפריבילגיה הזאת. האופציה להזמין בכלל לא עולה לי בראש.
מאז שאנחנו חיים יחד, הפערים בינינו נהיו ברורים יותר, וההשוואה הבלתי פוסקת הזאת בין איפה הסביבה נמצאת ואיפה אני- מביטה בי כל הזמן. לא רק ברגעים שבהם אני פותחת את האינסטגרם- אלא בכל רגע, בתוך הבית שלי. אני חיה את הפער בין הרצוי למצוי כל יום, כל דקה. האמת היא, שעד שהפציע בחיי- בכלל לא היה רצוי, היה רק מצוי, ולרוב זה הספיק לי. כל המותרות האלו לא היו דברים שרציתי, הן לא חסרו לי. אבל עכשיו- נוכחותן אצלו מעידות על היעדרן אצלי. פתאום הן מעידות על פריבילגיה לעומת נחיתות. פתאום אני מרגישה נחותה ולא נעים לי להיות בעמדה הזאת. אני מרגישה שאני צריכה להשתוות אליו, לעמוד בקצב – ונכשלת. אני לא מצליחה לקחת חלק שווה במה שקורה בתוך הבית שלי. בחשבונות, באוכל, ברמת החיים. וזה מייצר תסכול מאוד גדול.
"אל תדאגי מזה, אני מזמין אותנו" הוא אומר כשהוא רוצה שנעשה משהו.
"אבל אני לא רוצה להישען עליך, אני רוצה להצליח לעשות את זה בעצמי", אני עונה.
"אני מבין..." הוא עונה לי אבל מקולו נשמע שאין לו באמת מושג.
הצפייה שיש לי מעצמי כאשה, לא להיות תלויה בגבר שלי, לא להיות זקוקה להצלה, להצליח בכוחות עצמי, להתחלק שווה בשווה בהכל- מייצרת אצלי את המחשבה שרק כך נהיה שווים באמת. אז אני כל הזמן מנסה להיות שווה לו. אבל האמת היא- שאני לא מנסה להיות שווה לו- אני מנסה להשתוות אליו. ואלו, שני דברים שונים בתכלית.
***
מ' עובד בחברה שמרבית העובדים בה גברים, אקדמאים, מתעסקים במחקר ובפוליטיקה. 'תחום רציני', רציונלי, מוערך ומתוגמל. אני, לעומת זאת, עובדת בתחום החינוך. רוב היום אני מוקפת בנשים, החל מההנהלה, דרך המורות והסייעות וכלה בתומכות הרגשיות ולמטפלות. משום מה, בתחום הזה, חינוך, הבסיס של כולנו, איפה שכל אחד מאיתנו באיזשהו שלב בחיים עובר בו וזקוק לחום ולאמפתיה ולהבנה- זה שמוחזק ע''י צוות נשי מסור ודואג- יש את השכר הנמוך ביותר. העדר התגמול שניצב אל מול עבודת הקודש מייצר תחושה של חוסר הערכה ופחיתות, ומכאן קצרה הדרך למרמור וכעס.
כי את תחושת הערך אני צריכה למצוא בנפרד מהאישורים החיצוניים, מהגמול הכספי, דירוג חברתי, פופולאריות ברשתות- עליי להצליח לעשות ניתוק בין השניים. בין הערך הרוחני לחומר. לדעת שיש לי ערך לא פחות מזה של בן זוגי, גם אם הוא זה שמרוויח יותר. וגם שיש לי ערך כאמנית, כיוצרת, כותבת- גם אם אני לא מרוויחה מזה כמו שהייתי רוצה, כמו שאני מאמינה שמגיע לי.
3 צפייה בגלריה
למצוא את תחושת הערך אני צריכה למצוא בנפרד מהאישורים החיצוניים. יובל לוי
(צילום: רוני כספי)
הציפייה לשוויון היא לא מציאותית, ומייצרת תסכול ותחושת חוסר הוגנות. נשים עדיין מרוויחות פחות מגברים, גם באותם התחומים. ובנוסף לזה- נשים וגברים עדיין מוסללים לתחומי מקצוע שונים בתכלית, כאשר פערי השכר בין המקצועות הנחשבים "גבריים" ל"נשיים"- הוא שמיים וארץ.
במקצועות ההומאניים, הסוציאליים והחינוכיים יש רוב נשי מובהק- והם מתוגמלים בצורה פחותה משמעותית מכל המקצועות הראליים והאנליטיים. בשל התגמול הנמוך, מקצועות "נשיים" נתפסים כפחות אקסקלוסיביים. לא בכדי יש במשק מחסור ענק במורים ובאנשי חינוך.
הרצון שלי לשבור את המחסום הזה, להוכיח שאני יכולה להתעלות על הפער הזה וחוסר השוויון הזה- מייצר חיים של רדיפה בלתי פוסקת וניסיון להוכיח. להוכיח למי?
אני עובדת קשה, עושה כמה פרויקטים במקביל, קמה לעבודה הרבה לפני בן זוגי ולפעמים חוזרת בשעות לילה מאוחרות, ובכל זאת לא מתקרבת לסכום שבן זוגי מרוויח. אני דורשת ממני להשתוות אליו, וממנו להשתוות אליי, כדי להרגיש שנעשה צדק, שיש שוויון בנטל אבל זה לא משפר את הרגשתי. ואני ממשיכה לכעוס, ולהרגיש קטנה לא מוערכת.
***
המטרה העיקרית בה התמקדה התנועה הפמיניסטית בראשית ימייה הייתה הכנסת הנשים לשוק העבודה, אך הן הזניחו מטרה חשובה לא פחות ביצירת שוויון מגדרי- הכנסת הגברים למשק הבית. התוצאה היא שבמרוצת הזמן נוצר מצב שנשים מחזיקות בשתי עבודות, ועל שתיהן הן לא מתוגמלות או מוערכות באופן חברתי. לתחושתי, אני עובדת מסביב לשעון בכל החזיתות- והוא קוטף את הפירות. הוא גם עושה את הכסף הגדול, וגם מקבל את חיבת החתול בסוף היום. זה גורם לי לרחוש טינה כלפיו, שכן מ' כמו מייצג עבורי, על לא עוול בכפו, את כל הרעות החולות בחברה. מסכן.
ולסטנדרט הסופר-וומן הזה, התרגלנו.
ביקשתן לעבוד לא? קיבלתן. הנה לכן, שוויון. פתחנו לכן את הדלת, יש שלל עבודות שמתאימות לכן- מורות, גננות, מטפלות, עובדות סוציאליות, כל מה שאתן גם ככה טובות בו- ועם משכורת! (אין לכן צורך בשכר כמו שלנו, אתן גם ככה עושות את זה ביומיום, לא?). אה, אתן עדיין מתלוננות על חוסר שוויון? בסדר, נפתח לכן עבודות גם בתחומים החשובים שלנו, זה פחות מתאים לכן אבל אם אתן רוצות להיות שוות לנו.. אז תהיו אנחנו, תעשו את מה שאנחנו עושים, איך שאנחנו עושים את זה- וככה תתוגמלו. הנה לכן- שוויון.
אה, לא חשבנו לשלם לכן אותו הדבר, כי... כאילו, אתן לא באמת טובות בזה כמונו. זה משרות רחמים, דמי השתקה. שתפסיקו להתלונן. תגידו תודה. עדיין מתלוננות? נתנו לכם הזדמנות להיות כמונו! זה מה שביקשתן, לא?
כדי להרגיש שיש שוויון, אני מנסה ליישם אותו מול בן זוגי. הוא צריך לקחת חלק בבית בדיוק כמוני ואני צריכה לשלם בדיוק כמוהו. בפועל, אני קולטת שאני מתמקדת בבית ושהוא בעיקר מתמקד בלעשות כסף. אלו התפקידים שלנו. שלמרות שאני אישה מאוד עצמאית- פתאום כשיש גבר לידי שמרוויח יותר ממני, אני מרגישה שכל העצמאות שלי לא קיימת.
עד שהכרתי אותו לא הרגשתי ככה. החזקתי את הבית שלי בעצמי יפה מאוד, בישלתי, פרנסתי את עצמי ולא הרגשתי שאם מישהו אי שם בעולם מרוויח יותר ממני, זה עושה אותי ׳אישה קטנה׳. עכשיו זה אחרת. ברגע שנכנס גבר הביתה- פתאום הפער כל כך בולט. פתאום אני מרגישה שהעצמאות שלי- מה שהיה פעם רק עבור עצמי, הפכה לתפקיד, לשירות. ואני- המשרתת. יש מישהו שמכניס את הכסף הגדול הביתה, ואני, במקביל לעבודתי, ממשיכה לסדר ולנקות ולבשל. הוא מתרווח ומתפנק על הכסף שלו ואני מכינה קוסקוס. הוא קונה לעצמו נעליים ומזמין וולט ואני מכינה מרק. חוסר השוויון הזה פתאום צועק. לפני כן הרגשתי שאני אשת העולם הגדול, עושה הכל לבד עבור עצמי, ואז הוא בא, עם העבודת גברים שלו, מכניס פי שניים ממני בזמן שהוא יושב בבית קפה, ובמקום אישה עצמאית- אני מרגישה פראיירית. פתאום נכנס הרצון לא להיות פראיירית, שזה אומר- להיות שווה. בעצם לא, לא להיות שווה- אלא להתעלות מעל. לנצח.
אבל חלק ממני נמשך למקצועות ההומאניים והחינוכיים והלא מתוגמלים. ואני אוהבת לבשל ואני אוהבת שהבית נקי, ואני שמה לב לפרטים. וכשאני נענית לקריאה הטבעית הזאת מתוכי, גם בעבודה וגם בבית- אבל לא מתוגמלת עלייה- אני מרגישה שבחרתי בהפסד. בחרתי להיות לוזרית. אני לא מצליחה לנתק את תחושת הערך שלי מהגמול החומרי.
ואז אני מנסה להתאים את עצמי לקצב של חברה שמצפה מכולם לנוע מהר, ולתת תפוקה רציפה ובלתי פוסקת, בלי התחשבות במקצבי חיים, בעונות הגוף והנפש, במחזוריות המשתנה, ולהניב עוד ועוד- כאילו הייתי פרה. ואני קמה בבוקר ודבר ראשון אני רואה כמה כולם עושים, מהר, חזק, עוצמתי, מטלטל, משמעותי, מפוצץ, ענק ואני מנסה להדביק את הפער וזה אף פעם לא מספיק. כך יוצא שאני עושה את ההפך הגמור ממה שאני שואפת אליו- לזכות בהערכה ותגמול שווה עבור מי שאני.
כי החברה לא באמת מעודדת שוויון מגדרי. היא פשוט מצפה מאיתנו שנתאים ונמיר את עצמנו לתכונות המודל הבינארי ולקצב שלו שאינו הקצב שלנו, שאין בו רכות, והאטה, ומחזוריות, ופגיעות, ואינטימיות, והתכנסות- ורק אם נצליח להשתוות אליו- נזכה באותו שוויון, בהערכה, בגמול בו אנחנו כה חפצות.
זו תרמית. שוויון אמיתי מזהה את השוני בין הפרטים השונים, המגדרים השונים והמקצבים השונים, מזהה את הערך שבכל אחד מהם באופן שווה- ושואף לתגמל אותם באופן שווה. לא דורש מהן להמיר את עצמן ורק אז לזכות בשוויון.
אנחנו (אולי) נתוגמל באופן שווה לגבר כאשר ננכס לתוכנו תכונות הנחשבות גבריות: יצרניות, תועלתנות, אפקטיביות, מטרה, התמדה, תחרותיות אבל הניסיון רב השנים לשוות את התכונות האלו לתוכי- רק הותיר אותי מותשת ועם תחושת שחיקה מהחיים.
וכך גם בתוך הקשר- שוויון אמיתי נוצר מההבנה שיש בנינו שוני, במקום שבו כל אחד נמצא כעת בחייו, בתחומי העניין שלנו, בכישורים והיכולות, ומה ששווה- זה הערך שלנו. לנסות להשתוות אחד לשני בתוך מערכת יחסים, כדי להרגיש שווים ובעלי ערך, בסופו של דבר- רק יכלה את הקשר.
