סוף חורף 2015
ברוקלין
אני לא זוכרת את הפעם הראשונה שאדם ואני הבענו במילים את אהבתנו. אני זוכרת רק שזה נראה מיותר, על סף חילול הקודש, להצביע על משהו מובן מאליו כאילו היה מיוחד. כמו לציין שהשלג בחוץ נמס. כשאמרתי לו, כמה חודשים אחרי תחילת הקשר, שבעל הבית שלי לא יחדש את החוזה שלי בחודש הבא, הוא אמר כאילו היה זה דבר של מה בכך –
"אז תעברי לגור פה".
מצמצתי בתדהמה. אפילו אם באיזשהו מקום קיוויתי שהוא יציע את זה, הרעיון היה נמהר בעליל. "אתה רציני?" שאלתי בהשתאות.
"למה לא?" הוא משך בכתפיו.
"אממ, כי אתה בקושי מכיר אותי?" לפני כן מעולם לא דיברתי עם מישהו על האפשרות של מגורים משותפים.
"אני מכיר אותך כבר הרבה יותר זמן, בזמן של נשמות", הוא אמר וצחק. "את לא כזאת מסובכת כמו שנדמה לך, את יודעת. קלטתי מי את כבר בדייט השני שלנו, ושום דבר שעשית מאז לא הפתיע אותי". הדברים שלו נשמעו לי יהירים ומסעירים כאחד – כמו הרבה מהדברים שהוא אמר. הרגשתי שמבחינה רגשית אנחנו מקדימים בצעד אחד כל קשר אחר שהיה לי עם גבר לפניו. אבל נדמה היה שאדם קורא את המחשבות והתחושות העמוקות ביותר שלי, לפעמים עוד לפני שהגיחו מעבר לסף המודעות שלי. הוא נתן לי למלא את שאלון מאיירס-בּריגס בלילה השני שנשארתי לישון אצלו. ביחד, ההתאמה הפוטנציאלית בין טיפוסי האישיות שלנו היתה מהגבוהות ביותר האפשריות. בפני עצמו, טיפוס האישיות שלו היה הנדיר מכולם.
"חוץ מזה, בכל מקרה את כאן כל לילה. אנחנו יכולים כבר לחסוך כסף על שכר דירה". הוא דחק בי, כנראה כי ראה שאני שוקלת את האפשרות שמדובר במזימה מחוכמת לשלם 750 דולר תמורת דירה עם חדר שינה בודד במיקום משובח בשכונת קראון הייטס, כולל חשמל ומציצות.
"ואם זה לא יסתדר, אז מה? פשוט תעברי לדירה אחרת. לא סיפור גדול! למה לחיות בפחד מהחיים? אל תפחדי. פשוט תהיי איתי". אדם אחז את פנַי בשני הצדדים והביט בעיני. אלוהים, כמה אהבתי את זה. הוא תמיד עשה דברים כאלה, שעוררו בי תחושת מחנק ותשוקה בעת ובעונה אחת. המחווה האהובה עלי היתה כשהוא פרש את כל כף ידו על מרכז החזה שלי וסחרר אותי בעדינות לעברו. היד שלו כיסתה את כל בית הצלעות הצר שלי, כשהאצבע המורה והזרת מעוגנות על השדיים הקטנים. הלב שלי היה בכף ידו, פשוטו כמשמעו, בדיוק במקום שבו שנינו רצינו שיהיה. "תראי", הוא אמר בקול נמוך אף יותר. "ברור לי שיש לנו התאמה זוגית יוצאת מגדר הרגיל. אם אין בך איזושהי בעיה גדולה שאני יכול לחזות בשלב זה, אז כנראה גם לא תהיה – לפחות מבחינתי. כבר הייתי מגלה עד עכשיו אם היה איזה צורך משמעותי שהייתי צריך להתפשר עליו, ואני לא רואה שום דבר משמעותי. נכון, את קצת לא סגורה על עצמך. ואת בפירוש יותר צעירה ממה שהייתי מעדיף. אבל את תגדלי. אין פה שום דבר שאנחנו לא יכולים לעבוד עליו".
הוודאות שלו הדהימה אותי פעם אחר פעם. מי זה האיש הזה? ולמה אני לא מצליחה להבין מה הבעיה שלו, שבגללה הוא חושב שאני כל כך נפלאה? העיניים שלו קדחו לתוכי כשהוא זיין אותי – והיה ברור שהוא זה שמזיין אותי, עובדה שעוררה בי תחושות חדשות של זחיחות וביטחון. גם אם הייתי מעליו, קיבלתי את ההרגשה שאני מתחתיו. אני יכולה לרכוב עליו, לזמן מה אפילו לכוון את תנועות האגן שלי. אבל הוא זה שהרגל שלו על דוושות ההאצה והבלימה, בעל הרכב, הנווט, הכול.
מאת: רייצ'ל אל [אדם]
נושא: כותבת...
...איך ההרגשה כשגבר מקיים איתך יחסים, גבר אמיתי, מה שזה לא אומר.
כן, זאת הבניה – אבל אני מרגישה אותה. אני מריחה אותה. אני נאחזת בה בכל ישותי...
רגעים אחרים שבהם אני הכי מרגישה כמו אישה:
...כשגבר מסתובב עם רעייתו והילדים ומסתכל עלי ואני מחזירה לו מבט שאומר בא לי עליך. לא נפגעתי, אלא בא לי עליך.
כשאני מרגישה פחד מהיום שבו אני אהיה הרעיה.
...כשאני פוחדת עמוקות מהמחשבה להיות קשורה לאדם אחד, ועם זאת יודעת שאני רוצה את זה יותר מכל דבר אחר.
שאלתי אילו דברים גורמים לו יותר מכול להרגיש גבר. אהבתי את כל התשובות שלו, אבל החביבות עלי ביותר היו: כשהוא כותב לי. כשהוא קורא אותי. כשהוא יודע לאן הוא הולך. כשהוא רוקד. כשהידיים שלו אוחזות בכל הגב והמותניים שלי. כשהוא מחזיק את הפנים שלי בזמן שהוא מזיין אותי.
את האישה שלי, כך הוא הזכיר לי פעם אחר פעם. אף אחד לפניו לא קרא לי האישה שלו. הרגשתי יקרת ערך ומאופסנת בעדינות, כמו בובת פורצלן יוקרתית מתוצרת "מדאם אלכסנדר", שבמקום לסרק את שֵער ראשה מלקקים את שער הערווה שלה. כשסגרתי את המים במקלחת, הוא מיהר לחצות את הדירה הקטנה רק כדי לעטוף אותי במגבת. הוא לא עשה את זה פעם אחת, או מדי פעם. הוא עשה את זה בכל פעם מחדש, ולא משנה מה עוד הוא עשה באותו רגע. אבל לא היה שום דבר כנוע במחווה הזאת. הוא הדיף דומיננטיות מגוננת טהורה.
מצאתי את עצמי הוגה מחשבות מיושנות שלא עלו בי קודם: מצאתי לעצמי גבר אמיתי. הוא בא לתבוע עלי בעלות והוא רוצה גם להחזיק אותי ברשותו. אני בטוחה עכשיו. טמנתי את המחשבות האלה כמו סוכרייה סודית שתוחבים מאחורי הלחי. חששתי מחורים בשיניים, אבל הטעם היה מתוק.
לתפיסה שלפיה "גבר אמיתי" הוא מלא און, סמכותי ודומיננטי, לא התוודעתי לראשונה אצל אדם, כמובן. אבל הוא היה הגבר הראשון שיצאתי איתו, ואולי אף הראשון שהכרתי באמת, שהתכונות האלה התגלמו בו בצורה מלאה כל כך. השתוקקתי נואשות לחוות כניעה למרותו של אדם כזה – ורציתי גם את מה שהחברה לימדה אותי לרצות: מישהו אגרסיבי בצורה חיננית ועם זאת רגיש ומסור, שיודע לקרוא מחשבות. נראה שאצל אדם מצאתי בדיוק את זה. והיה בזה משהו מספק להפליא. למצוא את עצמך במחזה שהליהוק בו מוצלח כל כך, עד שתפקידי המגדר הסטריאוטיפיים משוחקים בטבעיות נטולת מאמץ כמעט.
בד בבד, ידעתי שמסוכן להתמסר לצורת מחשבה כזאת. שנאמנות כה אדוקה לציפיות הנורמטיביות כלפי גברים ונשים סיסג'נדרים עלולה להיות מפתה ומענגת, גדושה הטבות ופינוקים... עד שמגיע הזמן לשלם את החשבון. מה גם שאני נהנית מאותן הבניות חברתיות ששימשו כאמצעי דיכוי נגד אנשים שאינם מתאימים למשבצות הצרות האלה. אנשים כמו חברתי הטובה ביותר רובין.
תוך שבועות ספורים, איכשהו, חברתי הטובה והמבריקה רובין הפכה להיות האדם היחיד בחיי שנראה לי חכם באותה מידה כמו אדם. האדם היחיד שאני עדיין עשויה לסמוך יותר על שיקול הדעת שלו. סיפרתי לרובין הכול... מלבד הפרטים על החבר החדש שלי שחששתי שייראו לרובין בעייתיים. נימקתי את ההשמטה הזאת לעצמי בכך שהיה קל מדי לפרש לא נכון את יחסי הכוחות הלא מדוברים שהתגבשו ביני ובין אדם. לפני זה מעולם לא הסתרתי שום דבר מרובין. מעולם גם לא הלכתי שבי אחרי גבר בצורה כזאת. התחלתי להגיד לעצמי שחברתי הטובה ביותר, שבאותה תקופה הזדהתה כלסבית, פשוט לא תבין גבר כזה. שאף אחד מחברי וחברותי לא יבין אותו.
הבטן שלי אמרה לי שהסתרת פרטים כאלה מכל חברי היא אות אזהרה משמעותי... ובמקביל דחקה בי לראות מה יקרה הלאה. הבטן שלי שלחה מסרים דו-משמעיים וסותרים לכאורה. האם זהו קולה של האינטואיציה שלי, או של הפחד שלי מא-מונוגמיה ומוויתור לא אופייני על שליטה? לפעמים אפשר לדעת שיש בסיס לפחד שלך, ובמקביל לחוש אינטואיטיבית שבכל זאת יש לך סיכוי לצמוח מכך שתעשי משהו שעלול להתגלות כטעות. זה מה שאני זוכרת שהרגשתי כשהשתקעתי בחיים החדשים האלה. הפחידה אותי המחשבה להיות ביחסים פתוחים, בעיקר עם מישהו שהחזיק בידיו את כל הניסיון והכוח בדינמיקה הזוגית שלנו. מצד שני, מצא חן בעיני הרעיון שאוכל להישאר עם אדם לאורך זמן בלי לוותר על החירות הרומנטית העתידית שלי. למעשה, עכשיו משהוצעה לי האפשרות הזאת, היה לי קשה לדמיין שארצה לחזור שוב לדפוסי המונוגמיה הסדרתית שלי. הייתי בטוחה שבסופו של דבר ארצה לצאת עם יותר מאדם אחד בו-זמנית. מן הסתם, לא הייתי בטוחה שאצליח לעשות זאת בלי שזה יבלבל אותי – אבל הרעיון שאוכל להמשיך להתאהב עד אין קץ הפך את המחשבה על התחייבות משמעותית לאדם אחד לשארית חיי למשהו שנראה לי, לראשונה, בגבולות הסביר.
עכשיו ראיתי באור אחר את ההתנסויות הרומנטיות הראשונות שלי, ואת הבשורה שהיתה גלומה בהן בנוגע לפוטנציאל הא-מונוגמי שלי. מצד אחד, אף שבמשך עשור "אהבתי" במסירות רק את מושא ההתאהבות הראשון שלי, לרוב ללא מענה מצדו, היו עוד בנים רבים – וללא ספק גם כמה בנות – שעוררו בי רגשות. נהניתי לפלרטט עם כולם בחטיבת הביניים, וכל דינמיקה כזאת היתה מעין מערכת יחסים בפני עצמה.
חשבתי גם על המשמעות של ריבוי דמויות האב שהיו לי בילדותי. לא רק אבא שלי, אלא גם אבי החורג והדוד וילי שנחשבו בעיני כאבות. אמנם אף אחד מהם לא היה טיפוס דומיננטי כמו אדם, אבל הייתי משוכנעת שלפרט הזה יש בוודאי חשיבות. האם ייתכן שאני נלהבת מהרעיון של ריבוי בני זוג כי ברמה מסוימת נראה לי יותר נורמלי שיהיו שלושה גברים בחיי? אבל מצד שני, הרבה אנשים גדלו גם עם אמא וגם עם אבא, בלי לרצות שיהיו להם גם חבר וגם חברה. אם כי שלושה חברים וחברה דווקא נשמע לי כיף...
אדם המשיך להזכיר לי שא-מונוגמיה נוגעת לאוטונומיה שלי על גופי ולא לרעב שלו לנשים אחרות. מגיעה לי הזכות להחליט על חיי כרצוני. הוא לעולם לא יעלה על דעתו שהוא מחזיק בבעלותו את החוויות העתידיות שלי. "זאת לא המשמעות של אהבה מבחינתי", הוא אמר לעתים קרובות. "חוץ מזה, אני חושב שזאת הדרך הכי טובה לשמור אותך איתי. את עדיין צעירה. עוד לא מיצית את ההרפתקאות". זה נגע ללבי – וידעתי שהוא צודק.
הבעיה היא שבכלל לא התלהבתי מהרעיון שהוא יצא עם אנשים אחרים, וחששתי שזה לעולם לא ימצא חן בעיני. לכן, כדי לשכך את החרדה הא-מונוגמית שלי, אדם העלה הצעה נדיבה: אני יכולה לעשות מה שארצה עם מי שארצה, אבל הוא יישאר מונוגמי עד שארשה לו לצאת מחוץ לזוגיות. ידעתי שתוקף העסקה הזאת יפוג בסופו של דבר, ובכל זאת היא נראתה לי כמחווה אבירית. הוא החזיק בשבילי את הדלת כדי שאוכל לעבור בה. ההצעה שלו נועדה להקל עלי לאמץ את אורח החיים הזה. לתת לי לראות קודם את היתרונות בעצמי, בצורה בטוחה לחלוטין.
