היא בחיים לא תשכח כיצד הוא קם ונטש אותההיא בחיים לא תשכח כיצד הוא קם ונטש אותה
היא בחיים לא תשכח כיצד הוא קם ונטש אותה
(צילום: Shutterstock)

מיכל זוכרת את זה היטב. זה קרה בסוף החגים. הוא הגיע הביתה, ארז מזוודה, אמר לה, "אני הולך", והשאיר אותה עם ילד בן שנה וחצי. הוא נעלם, ניתק קשר ולא רצה לראות אותה יותר. עולמה התמוטט. הוא, שתמיד הבטיח לה שאף פעם לא יעזוב, קטע באחת קשר בן חמש שנים. היא פשפשה בזיכרונה והתקשתה להבין איך ייתכן שזה קורה לה. רק לפני שבוע הוא אמר לה שהוא אוהב אותה, והם תמיד היו קרובים כל כך… היא לא יכלה לזהות שום סימן לרעה שנפלה עליה כרעם ביום בהיר. וזה לא נגמר שם - חודשים אחרי שנעלם, הוא פתח במאבק משפטי אלים נגדה, כשהוא מאשים אותה בהאשמות קשות כאילו אינו מכיר אותה, כאילו אינו יודע מי היא. האיש שישן לצידה לילה-לילה הפך פתאום לבוטה, מלא שנאה, נקמן. זה לא הבעל שהכירה.
מה גורם לאנשים מסוימים לקטוע קשר נישואים שעל פניו נראה טוב, ולעשות זאת באבחת סכין בלי כל הודעה מוקדמת? איך זה קורה, האם אפשר להסביר זאת והאם יש פה דפוס שאולי ניתן לזהות? ובכן, יש. ראשית, קיימת כמובן האפשרות שהעזיבה היא בשביל מישהי אחרת. מישהי שהרומן איתה התנהל בסתר, וכדי לא לעורר חשש דאג בחורנו להרעיף על אשתו אותות חיבה. אך כשהרומן הבשיל לכדי מימוש, הוא קם ועזב באחת, בלי להסתכל אחורה.

הטיפוס המרצה

דפוסים נוספים אחרים שמתקשרים לנטייה לקטוע באחת קשר ללא כל אזהרה, מאפיינים את הטיפוסים 'המרצים' - אנשים שהם לכאורה נעימים ונוחים וקל מאוד להסתדר איתם. אולם אנשים נעימים אלה גם נוטים לצבור עם הזמן עוינות כלפי הפרטנר שלא רואה אותם. אלו אנשים שגדלו בבית שקיבל אותם על תנאי. הם זכו באהבה (במקרה הטוב) על הישגים, על כך שעשו תמיד מה שמצפים מהם, על שהיו ילדים טובים. הם אף פעם לא העזו להיות הם עצמם, כי חששו שאם הם יבטאו התנגדות או התנהלות שאינה מקובלת על הבית, הם יפסיקו להיות אהובים. לא פעם עמדה לנגד עיניהם דוגמה של אחד האחים שהעז למרוד והפך להיות הילד הבעייתי והדחוי, אז בתגובה לכך הם למדו לוותר על עצמאותם ולחיות במחתרת.
ילדים מרצים שהופכים למבוגרים מרצים אינם בטוחים שמה שהם רוצים אכן מגיע להם או שהם ראויים ליחס אחר. כי הרי לו היה מגיע להם יחס אחר, ההורים היו נותנים להם אותו. ילדים שגדלים בבית שדורש ריצוי מרגישים לא פעם שכופים עליהם לעשות דבר מה שהם אינם רוצים בו. הם זועמים בתוכם על כך, אבל הזעם שמצטבר מורגש כמשהו שאם הוא יתפרץ, זה יהרוס את הוריהם. זהו איום רציני כי ילדים תלויים לחלוטין בהוריהם, אז הם חיים בספק לגבי הלגיטימיות של רגשותיהם ושומרים על מי שאמור לשמור עליהם, כדי שחלילה עולמם הפנימי לא יקרוס.
כך הם מתנהלים גם בתוך הנישואים שלהם, ואין ספק שזה מאוד נעים להיות בקשר עם בן זוג שאף פעם לא מתנגד לשום דבר. זה מפתה אבל מעוור. בתוך תוכם, אנשים אלה מצפים שבן/ת הזוג יבינו שבכל פעם שהם נענים לציפייה מהם, הם מרגישים שהם מקריבים את עצמם. שהם מוותרים על מי שהם. כשזה לא קורה וכשהם מתחילים להרגיש יותר ויותר שהפרטנר שלהם משתלט עליהם ושהם נחנקים בפנים, הם קמים יום אחד ועוזבים. כשהעזיבה הזאת, מבחינתם, היא לא פחות מאמצעי להגנה עצמית. אקט ההגנה העצמית מסביר הן את אופן העזיבה הקוטע והן את השינוי האישיותי.
אקט הקטיעה קשור גם בכך שהם אינם בטוחים במעשה. להעמיד את עצמם לפני האחרים הוא משהו שחורג מהדפוסים של עצמם באופן כה ניכר, שהם אינם יכולים לנהל דיאלוג על המעשה או לעשות אותו בהדרגה. מבחינתם, הם חייבים לקטוע לפני שיתחרטו. כי לעזוב את הבית זה אקט שתמיד פוגע באחרים (גם אם הוא לכאורה מוצדק), וזה הרי מה שהם נלחמו כל חייהם שלא יקרה. הם אינם יכולים להיות עדים לעולם שנהרס מאחורי גבם, והם חוששים שההרס ירדוף אותם ויטביע גם אותם.
עם זאת, מי שאף פעם לא היה בטוח שמה שהוא רוצה באמת מגיע לו, ירגיש אשמה כפולה ומכופלת על הפרידה, למרות שהוא לא יודה בכך אולי אפילו בפני עצמו. אשמה כזו מחייבת אותו להצדיק את המעשה שיש בו פגיעה כה קשה באחרים. אז איך מצדיקים? מחליטים שלהרוס את האחר מותר אם הוא מפלצת. רק אם הוא כל כך רע, זה מגיע לו. וכך מתגבש בראשם סיפור לפיו תמיד היה רע, והיא תמיד הייתה מפלצת, ולכן לא ראויה לכל התייחסות כעת.

אז מה עושים?

אם הגענו למצב של פרידה, כבר מאוחר מדי. אין עם מי לדבר. צריך לצפות לכך שהיא תהיה אלימה, לגייס כוחות למאבק ממושך, ולא להתפלא על כך שהיחס משתנה באופן כל כך קיצוני. אפשר כמעט לומר שזה לא אישי, זה עניין של העוזב עם עצמו ועולמו הפנימי. ואם עוד לא הגענו לפרידה כדאי להיות ערים לכך שאם הפרטנר שלנו תמיד מוכן למלא את כל משאלותינו, חשוב לאזן את זה ולזכור תמיד לתת בחזרה, כדי שהוא לא ירגיש שקוף.

ענת פרי היא פסיכולוגית קלינית


פרסום ראשוני: 14:15 , 02.01.20