בשיתוף תפוזינה
פעם תל אביב הייתה ידועה כ"עיר ללא הפסקה". הייתה לפחות האשליה שבכל רגע נתון יכול לקרות משהו מסעיר. הלילה הציע אינסוף הרפתקאות, או לפחות מראית עין שלהן. ממסיבה לבר, מהופעה לאפטר – ההרגשה הייתה שהאפשרויות בלתי מוגבלות. אלא שכיום, יותר ויותר צעירים לא מחפשים את החוויה הזאת ומעדיפים להישאר בבית. לקראת תפוזינה סינגלס ראן, מרוץ הרווקים והרווקות של תל אביב שייערך בספטמבר, יצאנו לבדוק מה נותר מחיי הלילה שהיו פעם זירת היכרויות מרכזית.
מאז השביעי באוקטובר, האבל הקולקטיבי מכתיב אווירה מתונה יותר. המשבר הכלכלי שאליו נקלעו רבים בעקבות המלחמה המתמשכת, מאט ומעמעם את הזוהר של העיר ללא הפסקה. בנוסף לכך, הדור הצעיר, דור Z, לא בעניין של לקום מהספה. הדור הזה ידוע ככזה ששותה פחות אלכוהול, נמנע ממועדונים רועשים וברים דחוסים, ולא רואה ביציאה מהבית ברירת מחדל. צעירים רבים פשוט לא שם. הם לא ממהרים לצאת, לא בהכרח רוצים לשתות, ובטח לא תמיד מוכנים לעבור דרך הערב הארוך והמוכר של מוזיקה חזקה, הופעה חברתית, מוניות וחשבונות מנופחים כדי להרגיש חלק.
ד"ר סוזי קגן, ראש תחום פסיכותרפיה במשחק ביחידה לפיתוח מקצועי, הפקולטה לחינוך אוניברסיטת בר-אילן, מסבירה שזאת לא פתולוגיה חדשה שצריך לפענח ולפתור, אלא שינוי מהותי בשפה החברתית. אם פעם היציאה הייתה מובנת מאליה, כיום יש תמורות משמעותיות בהרגלי חיים. "בדור ה-Z אנחנו רואים סטטיסטית עלייה בהפרעות חרדה, ואחת החרדות המובילות היא עומס סנסורי וחרדה חברתית", מסבירה ד"ר קגן. "זה דור שיש לו מצד אחד המון מודעות לבריאות, שלא מתבטאת רק באלכוהול. היא גם בריאות נפשית, וסביבות רועשות וצפופות מייצרות עומסים רגשיים".
במילים אחרות, מה שבעיני דורות קודמים נחשב לחוויה משחררת - מועדון, בר, מסיבה עמוסה - נתפס אצל הצעירים כחוויה מציפה ולא מהנה. זו לא הימנעות, מסבירה ד"ר קגן, "זו יותר מודעות". לדבריה, "הם יותר מודעים למה זה עושה להם, המפגש עם הצפיפות והעומס והמוזיקה בווליום מטורף והאלכוהול. אז הם אומרים: 'לא, אני לא רוצה. זה לא בריא או נוח, או נעים, אז לא'".
האם זו התכנסות פנימה והתבודדות?
"לא, זה דור שמתחבר אחרת. יש שיחת וידאו, אני אראה סדרה עם חברה, נעשה גיימינג אונליין ביחד. אלו חוויות חברתיות שתופסות יותר ויותר מקום אל מול הדבר המאולץ שאני צריכה לבוא אליו. הרבה מטופלים מתלוננים שהילד שלהם לא יוצא מהבית, מהחדר, כי הוא במשחקי אונליין. ואם הוא לא רוצה - אז הוא בבית של חברים. אז אין כל כך בדידות. יש חיווט אחר, יש חוויה אחרת שהיא מועדפת עליהם. הם לא בורחים מקשרים אלא מסיטואציות שלא מרגישות אותנטיות. המועדון דורש ממני, במירכאות, להיות מישהו - להתלבש, לשחק תפקיד, שזה איזשהו ביצוע חברתי. ואם זה דור שמעדיף אינטימיות, אז הוא פחות נמשך לדבר הזה".
הם יוצאים פחות ולכן גם מבזבזים פחות כסף. זה חלק מהעניין?
"כן. זה לקנות כרטיס, זה שתייה, זה הגעה במונית כי אני שותה, אז אחר כך אני גם חייבת לחזור במונית. כל רכיב כזה הוא מס כלכלי לא פשוט. גם אלו שעובדים יעדיפו לשלם על עוד ארוחה בוולט, מלייצר את מופע האהבה הכלכלי הזה".
ד"ר קגן מתארת את השינוי בדפוסי היציאה מהבית של דור ה-Z במונחים של האינדיבידואל אל מול החברה כולה. "פעם היה ערך עליון כזה - אני עם כולם, אני כמו כולם, אני בעד כולם", היא מבהירה. "אנחנו לימדנו אותם שהאינדיבידואל הופך להיות הערך העליון. תצליח יותר מכולם, תהיה יותר טוב מכולם. אנחנו - המורים, המנחים, המטפלים - את השפה של 'כולם' לשפת האינדיבידואל".
המשמעות היא שגם הסיכויים להיכרויות במרחבים שפעם היו מיועדים לכך הולכים ופוחתים. ד"ר קגן מסבירה שדור ה-Z לא מחפש זוגיות "כי צריך". הדור הזה, לדבריה, "המונח 'פשרה' הפך להיות קללה גסה. כי אם אני לא מתפשרת על עצמי, אז איך אני אתפשר על מי שאיתי?"
רוקד בבית
השינוי בהרגלי הבילוי מורגש היטב גם אצל מי שחי את חיי הלילה של תל אביב במשך שנים. מי שחווה מקרוב את ההיעלמות וההתכווצות של סצנת חיי הלילה בתל אביב הוא אחד ממוביליה, ירון טראקס, בעבר מבעלי מועדון "הבלוק" שנסגר ב-2022. הוא מביט על חיי הלילה של תל אביב עוברים שינויים דרמטיים, ומסביר שהדור שהיווה את עמוד התווך של הסצנה, מעדיף גם הוא כיום להישאר בבית.
טראקס מתאר את תחילת השינוי השלילי עם הקורונה, שגרמה לסגרים והסתגרויות, והובילה את חיי הלילה למצב של "הולד" שנמשך זמן רב. "זאת הייתה נקודת המפנה הראשונה", הוא נזכר. "בנוסף, זה התרחש בגל הצמיחה של הפסטיבלים והצמיחה המסחרית של הטכנו. כולם התחילו לקרוא לכל מוזיקה אלקטרונית טכנו. התחיל להיות קהל פחות טוב, מסיבות ענק. משנת 2018, התחילה הידרדרות צפויה, כי היא קרתה גם בכל העולם. הצמיחה של עולם הפסטיבלים פגעה במועדונים".
ירון טראקס. "תל אביב יכולה להיות האיביזה של המזרח התיכון"
(צילום: באדיבות המצולם)
מאז השביעי באוקטובר והמלחמות שלא נגמרות, המצב הביטחוני לא מאפשר הלכה למעשה לחזור אחורה, אל הימים בהם הדיג'ייז הגדולים ביותר בעולם מילאו את מועדון הבלוק מדי חמישי. "הסצנה הישראלית לרוב הלכה יד ביד עם אמנים מחו"ל", מספר טראקס. "התקופות הטובות של הסצנה הישראלית היו תקופות שהרבה אמנים מחו"ל הגיעו, וזה חלק חשוב מאוד. הדיאלוג התרבותי הזה עם סצנות אחרות, הוא קריטי. וברגע שהוא לא קיים זה נהיה קשה יותר. קשה לחדש לקהל כשיש לך רק את התקליטנים המקומיים, כשהליינאפים מאוד חוזרים על עצמם".
אתה רואה סיכוי לחזרה של אמנים מסוימים בקרוב?
"אין שום סיכוי שהדבר הזה יקרה. תקליטן בעל שם שמגיע לפה מסכן את הקריירה שלו. אף אחד לא מוכן להגיע לפה כי כולם מפחדים על הקריירה שלהם, והיחידים שכן מגיעים לפה זה כאלה שאין להם מה להפסיד לרוב - אז מן הסתם אלה לא השמות הכי מרגשים".
טראקס מסביר שהוא בעצמו רוקד בבית, בהיעדר המועדון האהוב שנסגר. "אני למשל עדיין צריך לרקוד ולעבור את החוויה הזאת. אני עושה את זה בבית. אני אשכרה עושה לעצמי לילות שבהם אני עם האוזניות שלי, ואני עושה סשן עם החומרים משני התודעה שלי ורוקד במשך חמש-שש שעות. אני צריך את הדבר הזה. אבל ברגע שאין את זה באיכות גבוהה, אז או שהולכים לפסטיבלים בחו"ל, או שעושים את זה בבית".
אצל טראקס, תחושת האובדן היא לא רק חברתית או פוליטית אלא גם אסתטית ותרבותית, עולם שלם שאבד. "אני חושב שהבלוק הציב סטנדרט מאוד גבוה מבחינת סאונד ומבחינת תוכן. לא כל כך צנוע אולי לומר את זה, אבל קשה להשתוות לסטנדרט הזה. בינתיים אף אחד לא מתקרב לזה אפילו", אומר טראקס.
"תל אביב יכולה להיות האיביזה של המזרח התיכון, ואני באמת מאמין שזה נכון. אבל צריך שינויים משמעותיים כדי שזה יוכל לקרות", אומר טראקס ומסכם בכאב: "הרבה דברים מתו, באמת הרבה דברים מתו. זה כואב לאנשים. כשאני מגיע לתל אביב, אני כל הזמן מקבל בקשות - 'תחזרו, תחזרו, תצילו את חיי הלילה של תל אביב'. אבל זה לא פשוט".
בשיתוף תפוזינה
