עטיפת הספר קליע של קרחעטיפת הספר קליע של קרח
עטיפת הספר קליע של קרח
(צילום: באדיבות דנה לוי אלגרוד)

פרק 3

אני מקפלת את בגדיי בקפידה ומניחה אותם במזוודה. הצינה שנושבת בחדר מאשרת לי שאיליה עדיין נשען על המשקוף של דלת חדר השינה ומביט בי בשקט. "בכית", הוא אומר בטון מהורהר. "אמרו לי שהיית הטובה ביותר. יכול להיות שאיבדת את היכולת לשלוט ברגשות שלך?"
"מה אתה מבין ברגשות?" אני מניחה במזוודה את תיק הרחצה וסוגרת אותה.
"אני מבין שאסור שיהיו לך", הוא עונה בקשיחות ומרים את המזוודה. "כדאי שתיזכרי מאיפה באת ולאן את הולכת, כי אם תפשלי או שאחשוד שאת מסכלת את המשימה שלי, אדפוק לך כדור בראש ואמסור באופן אישי את הבן שלך לגרגורי".
"אין צורך לאיים".
אני פוסעת אחריו לסלון ונעמדת מול השידה, קורעת את המכתב שכתבתי לכרמן ומוציאה דף חדש מהמגירה. אני משרבטת בזריזות כמה מילות התנצלות על ההיעלמות הבלתי צפויה שלנו בעקבות אירוע משפחתי ומבטיחה ליצור קשר בהקדם.
אני לא חשה את ההתרגשות שהסבה לי כתיבת המכתב הקודם. כאב הפרידה מבנג'מין עדיין מערפל את חושיי ואני חייבת למקד את המחשבות שלי כדי שאצליח להתוות לעצמי דרך לצאת בשלום עם גרגורי, לסיים בהצלחה את המשימה של איליה ולחלץ את עצמי לפני שישלים את המשימה השנייה שלו, לחסל אותי. כשאהיה שוב חופשייה אגיע אל בנג'מין וניעלם. הפעם לא אהיה שאננה ואיש לעולם לא ימצא אותנו.
איליה נעמד לצידי ומביט במכתב. הוא מהנהן לעצמו לאישור ומחווה בראשו לכיוון הדלת. אני לא שואלת לאן אנחנו נוסעים או מה התוכניות שלו, וכשהוא מרים את שתי המזוודות שמונחות לצד הדלת אני מרימה את שלי וסוגרת אחרינו את הדלת. אני עומדת במסדרון ושולחת מבט עורג אל התקרה, מתפללת בליבי שכרמן תרגיש אותי בדרך נס ותגיע בריצה. זה לא קורה ואני שומטת את כתפיי ויורדת אחרי איליה אל הרחוב.
הוא מניח את המזוודות בתא המטען של ג'יפ שחור גדול ופותח עבורי את דלת הרכב. אני מתיישבת ומביטה בקו החוף. שבע שנים של אושר גולמי הגיעו לקיצן. הרכב מתחיל לנוע באיטיות ואני מצמידה את פניי לשמשת החלון וגומעת את המראות מולי. חנות הפרחים, המכולת, הסמטאות הציוריות, האנשים שפוסעים בנינוחות האופיינית לעם השלֵו הזה ובית הקפה של כרמן.
הדלת עדיין סגורה והכיסאות במרפסת הקדמית מורמים על השולחנות. בעוד שעה אני אמורה להגיע לשם ולעזור לה לסדר את המקום כדי לארח את התיירים שנופשים כאן. אני נזכרת איך הייתה מפטפטת במשך שעה ארוכה על הבחור המזדמן שאיתו בילתה בליל אמש ואני הייתי מאזינה לה בשקט ומחייכת. היא הייתה מפצירה בי להצטרף אליה לבילוי הבא ואני הייתי מסרבת כמו תמיד. נהניתי מהסיפורים המסעירים שלה והרגשתי שאני טועמת דרכה את החיים האמיתיים, אבל ידעתי שלא אוכל לחיות אותם. הייתה לי מטרה אחת בלבד: להגן על בנג'מין. כל מה שסיכן את האנונימיות שלנו לא בא בחשבון.
לא הבנתי את חיי הרווקות ההוללים שלה ואת טענתה שתשוקה היא היצר שמניע אותה. פעם אחת אפילו שאלתי אותה איך ייתכן שהיא מתמסרת מרצונה לגברים אקראיים והיא הביטה בי כאילו נחתי מכוכב אחר. זו הייתה הפעם היחידה שהתווכחתי איתה. היא טענה שהגברים הם שמתמסרים אליה כדי להשביע את הרעב המיני שלה, ואני טענתי בתוקף שהרעב הזה קיים רק אצל גברים ולא אצל נשים. היא הסבירה בעדינות שכנראה הייתי עם הגבר הלא נכון. צחקקתי בעצבנות והתעקשתי שנשים לא אמורות ליהנות מסקס.
היא הובילה אותי למרפסת והצביעה על הזוגות שחלפו על פנינו. כולם עושים סקס! היא נזפה בי. נשים וגברים. וכולם נהנים מזה. אני נענעתי את ראשי לשלילה וטענתי שכל הנשים האלה פשוט השלימו עם גורלן. היא המשיכה לנאום במשך שעה ארוכה על החשיבה המעוותת שלי ולבסוף, כשהבינה שהיא מנהלת את הדיון עם עצמה, סיכמה בכך שאני כנראה א-מינית, אישה חסרת תשוקה.
הנהנתי בחיוב כי זו הייתה הדרך היחידה להשתיק אותה, אבל הקביעה שלה חלחלה למודעות שלי והיום אני חושבת שהיא כנראה לא טעתה. אני מניחה את כף ידי על החלון כשבית הקפה נעלם מאחורינו ונפרדת בכאב מהחברה היחידה שהייתה לי כאישה חופשייה.
"נגיע לברצלונה בעוד שעה וחצי", איליה אומר ואני מסובבת אליו את ראשי. הוא אוחז בהגה ביד אחת ושרוולי החולצה שלו מקופלים ומדגישים כל שריר בזרוע המאסיבית שלו. אני משערת שהוא השקיע שעות רבות של אימונים במתקני הכושר בסוכנות ותוהה לעצמי כמה נפשות הוא גזל עד שנפשו נגזלה גם היא.
"איך מצאת אותי?" אני שואלת תוך כדי פיהוק.
"פלאי הטכנולוגיה".
"אני לא רשומה בשום מקום. אין לי אפילו טלפון. כל זכר לקיום העלוב שלי נמחק כשקברו אותי".
"ובכל זאת עשית טעות אחת", הוא אומר ומחייך בלי להביט בי.
"מה הייתה הטעות?"
"את שואלת כדי ללמוד לפעם הבאה שתנסי לעולל תרגיל כזה?"
"לא", אני משקרת. "אני שואלת מתוך סקרנות".
"תמונה".
הוא מגניב לעברי מבט חטוף וחוזר להביט בכביש. "הסוכנות מריצה חיפוש תמונות של סוכנים נעדרים בכל כמה חודשים ובחודש שעבר הם מאוד התרגשו לגלות שהסוכנת המתה שלהם חזרה לתחייה".
"אף פעם לא הצטלמתי", אני אומרת בתוקף מנענעת את ראשי. "ותמיד נזהרתי לא להיות ברקע של התמונות שצילמו בבית הקפה".
"לא נזהרת מספיק", הוא מגחך. "זוג תיירים בריטים הצליח ללכוד את הלוליטה היפה בעדשת המצלמה שלהם".
אני משעינה את ראשי על המושב ונושפת באכזבה.
"אני עניתי לך על שאלה ועכשיו את תעני על שלי". איליה מסובב את ההגה ומשתלב בכביש המהיר. "איך גרמת לגרגורי להאמין שהגופה השרופה שהוא מצא שייכת לך?"
אני עוצמת את עיניי ומלטפת את צווארי. תחושת המחנק שליוותה אותי במשך ארבע שנים במחיצתו של גרגורי חוזרת ועולה בי. "שבוע אחרי שהסוכנות שידכה בינינו הוא נתן לי שרשרת זהב ודאגתי שהוא ימצא אותה על הגופה".
"כל אחת יכולה לענוד שרשרת זהב", איליה אומר בלעג. "גרגורי לא טיפש".
"לא את השרשרת הזאת". אני מרחיקה את כף ידי מצווארי. "זו הייתה שרשרת מיוחדת שיצרו במיוחד עבורי".
"מה היה כל כך מיוחד בה?"
"היא הורכבה משלוש קשתות".
"אני בטוח שזה לא עד כדי כך נדיר".
"את הקשתות עיטרו יהלומים בשווי חצי מיליון יורו", אני פולטת בנחרת בוז ורואה דרך המראה הקדמית שהוא מרים גבה בהפתעה.
"ובחרת לאבד תכשיט כל כך יקר כשיכולת להשאיר סימן זיהוי אחר?"
"מה תג המחיר של החופש?" אני שואלת ופותחת את החלון. מוציאה את ראשי החוצה ומאפשרת למשב הרוח ללטף את פניי. "ברגע שאתה משתוקק לחופש אין סכום שימנע ממך להשיג אותו".
אני סוגרת את החלון ומתרווחת על המושב. "מהיום שקיבלתי אותה גרגורי אסר עליי להסיר אותה. אם השרשרת הייתה נשארת אצלי ולא על הגופה הוא היה חושד. אם בכל זאת הייתי לוקחת את הסיכון ומחליטה למכור אותה, הוא היה מגלה. וגם אם הייתי שומרת אותה למקרה חירום, אולי כדי לסחור בה תמורת חיי עם מישהו שבא לחסל אותי, זה כנראה לא היה עוזר".
אני מפהקת ומשפשפת את עיניי. "איש הקרח היה חס על חיי תמורת חצי מיליון יורו?"
"לא", הוא עונה בלי למצמץ.
"אז קיבלתי את ההחלטה הנכונה. הוא בטח חונק עכשיו עם השרשרת בחורה אומללה אחרת". אני משמיטה את מה שידוע לי על השרשרת. משהו שאיש מלבדי לא נחשף אליו במשך כל התקופה שהייתי עם גרגורי. האינטואיציות שלי זועקות שעדיף לשמור אותו כרגע לעצמי.
מבטו של איליה ממוקד בכביש ואני מניחה שהוא מהרהר בדבריי. לאחר כמה דקות של שקט הוא מחליק את אגודלו על סנטרו ומסובב את המראה הקדמית כדי שיוכל להביט בי. "מי עזר לך לארגן את השריפה באורווה ולצאת מהמדינה?"
"חשבתי שזו שאלה תמורת שאלה וכבר שאלת אותי כמה שאלות".
איליה מסובב את ההגה בחדות, חותך את המכוניות בנתיב לידו ועוצר בחריקת בלמים בירידה למחלף. הוא גוהר מעליי וכף ידו נצמדת לצווארי. אני משתנקת.
"עשיתי משהו שגורם לך לחשוב שאנחנו חברים?" הקול שלו שקט וארסי והקרחונים שלו מקפיאים את דמי.
אני נדה בראשי לשלילה.
"עשיתי משהו שגורם לך להאמין שאת רשאית לא לענות על השאלות שלי?" האגודל שלו לוחץ על צווארי ואני פותחת את פי ומנסה לשאוף אוויר.
אני נדה שוב בראשי.
"אז כשאני שואל אותך שאלה מה את עושה?"
"עונה עליה", אני לוחשת והוא משחרר את הלפיתה שלו וחוזר להתרווח במושבו. אני משפשפת את הצוואר שלי ונושמת נשימה ארוכה.
"אני רעב", הוא מכריז ומכוון את הרכב אל הנתיב שמוביל אל המחלף. "כדאי שנאכל ארוחת בוקר".
אני בוהה בו בבלבול ופותחת את החלון. זמן רב כל כך לא הרגשתי את הפחד הנוראי שמתעורר משהייה בקרבת גבר אלים וממש לא התגעגעתי לתחושה. אבל הפחד הזה לא שיתק אותי בעבר. הוא הזכיר לי שאני צריכה להישאר ממוקדת ודרוכה, והפעם זה חשוב אפילו יותר.
יש לי דרך ארוכה לעבור ובסיומה אתאחד עם האוצר שלי. אני חייבת לשמור על קור רוח ולהוכיח לאיש הקרח שאני בצד שלו עד שהוא יאבד ריכוז, ואז אחסל אותו לפני שיצליח לחסל אותי.
"אלכס", אני יורה את השם לחלל הרכב. "אלכס עזר לי".
"שומר הראש הזקן שגרגורי הצמיד לך", איליה מגחך. "אחרי שחיסל את שני שומרי הראש הקודמים שלך".
"הוא חשד שהם מפלרטטים איתי", אני נאנחת. "כל מי שהיה חשוד באשמה חמורה כל כך לא זכה להישאר איתנו", אני מעווה את פניי בסלידה. "וגרגורי האמין שזה מאוד חשוב שאצפה באופן שבו הם נפרדו מאיתנו".
איליה לא נראה מזועזע מהווידוי שלי, להפך, הוא נראה משועשע.
"אז קיבלתי את אלכס. ולמרות שהוא מבוגר, הרגשתי איתו הכי בטוחה".
"היה מבוגר". איליה מדגיש את זמן העבר.
"מה זאת אומרת היה?" אני שואלת בחשש.
"היה", אומר איליה ומחייך. "מה חשבת שיקרה לו אחרי שהברבור של גרגורי עלתה בלהבות?"
"לא יכול להיות". אני מנענעת את ראשי. "גרגורי כיבד אותו, העריך אותו. הוא היה חלק מהצוות שלו יותר מעשר שנים".
"הוא כנראה שכח את זה כשדפק לו כדור בראש".
אני מרכינה את ראשי ונושפת אוויר במצוקה. האדם היחיד בפמליה של גרגורי שסיפק לי נחמה כבר לא נמצא שם. האדם היחיד שחילץ אותי פעם אחר פעם ממצבים בלתי אפשריים וסיכן את עצמו תמורת החופש שלי. בעל הברית שהותיר בי ניצוץ של תקווה חוסל באשמתי. עוד קורבן ברשימת הקורבנות הבלתי נגמרת של גרגורי, והפעם זה באמת קרה באשמתי.
הרכב נעצר לצד המדרכה מול מסעדה מקומית קטנה ואיליה מנתר החוצה ופותח עבורי את הדלת. הוא מחווה בידו שאצטרף אליו וניגש אל השולחן שמשקיף אל הכביש. הוא ממתין שאתיישב ומתיישב מולי. באופן מפתיע המסעדה הנידחת הזו מלאה בלקוחות.
"עצובה?" הוא שואל בשעשוע.
"כן", אני עונה בכנות.
"חשבתי שמלמדים את הלוליטות לשלוט ברגשות שלהן", הוא אומר וסורק את התפריט. "אתן לא אמורות לחטוא ברגשות ילדותיים. אתן אמורות לפשק רגליים ולגנוח".
אני פורצת בצחוק והוא מרים את עיניו מהתפריט ומביט בי.
"זה מה שאתה חושב שאנחנו צריכות לעשות?" אני מזיזה את ראשי מצד לצד באכזבה, כבר לא משועשעת כלל מההכרזה שלו. "אתה חושב שבמשך ארבע שנים שרדתי עם הסדיסט האיום הזה כי חיממתי את המיטה שלו בלילה?"
מלצרית נעמדת מולנו ואני נוקשת על התפריט בעצבנות בזמן שהוא מפרט בפניה את ההזמנה שלנו. הוא אפילו לא שואל מה אני מעדיפה לאכול ומסלק אותה מהשולחן בנפנוף יד. גם ההתנהגות הזו אינה זרה לי. גרגורי אף פעם לא אפשר לי להזמין בעצמי. הוא גזל ממני את זכות הבחירה בכל היבט בחיי, כולל המזון שאכניס לפי.
"תסבירי לי במה אתן שונות מכל זונה אחרת". איליה מביט בי בריכוז.
"אף פעם לא השתתפת בתרגול של נערת פיתוי בסוכנות?"
"לא היה לי זמן לשטויות האלה. הייתי צריך להצדיק את הקעקוע". הוא מטה את ראשו הצידה כדי שאקבל הצצה לקעקוע האין-סוף השחור.
"אין-סוף חיסולים?" אני מנחשת.
"בדיוק". הוא מגחך. "ועכשיו תסבירי לי".
"אעשה משהו טוב יותר", אני מחייכת כשאני רואה שהמלצרית חוזרת עם הצלחות שלנו. "אדגים לך".
היא מניחה צלחת חסילונים מטוגנים אחת מולי ואת האחרת מולו. אני סופקת את ידיי בהנאה ומצחקקת.
"תגידי", אני פונה אל המלצרית, בחורה צעירה בשנות העשרים לחייה שנראית מפוחדת מהצל של עצמה, "את חושבת שכל אישה שיושבת עכשיו במסעדה מקנאה בי?"
"אממ.. אהה.." היא מגמגמת.
"מקנאה בי שזכיתי לנפוש במדינה היפה הזאת עם הגבר הכי מדהים בעולם". אני מסובבת את מבטי אל איליה ומושכת את כף ידו. השפה העליונה שלו מתעקמת ברוגז אך הוא לא אומר דבר. "תסתכלי עליו. ראית פעם גבר כל כך סקסי?"
היא מסמיקה ואני נושכת את השפה התחתונה שלי. "תסתכלי על הזרועות השריריות האלה". אני מחליקה את כף ידי על הזרוע שלו. "ועל הפנים הגבריות שלו. כאילו שיצרו את הפאזל המושלם ביותר במיוחד עבורי".
עיניו של איליה מתקדרות והמלצרית מתנדנדת על רגליה באי-נוחות.
"את יודעת מה הופך אותו לגבר המושלם?"
היא נדה בראשה לשלילה ומבטה נעוץ באיליה.
"חוש ההומור שלו", אני מכריזה. "גבר שיודע להצחיק אותך כשאת עצובה. ואת יודעת מה עוד?"
"לא...", היא ממלמלת.
"גבר שיודע לרגש אותך, להפתיע אותך ולהרעיד את עולמך במיטה".
היא פולטת שיעול נבוך ואני מצחקקת שוב.
"אני זכיתי בכל הדברים האלה ואני רוצה שכל העולם ידע עד כמה אני מאושרת".
"באמת זכית", היא אומרת בשקט ובוחנת את איליה בהערצה.
"אני מתנצלת אם הבכתי אותך", אני אומרת ומעבירה את ידי על זרועו בתנועה מרפרפת. "חשוב לי שהוא יבין שאני אסירת תודה". אני רוכנת קדימה ומרימה את כף ידו, מקרבת אותה אל שפתיי ואז נועצת את עיניי בקרחונים שלו ונושקת לכל אחת מאצבעותיו. אני שומעת את צעדיה מתרחקים והוא מושך את כף ידו בעצבים אבל לא מנסה להשתחרר מהמבט החודר שלי.
"הזמנת את המנה שאני הכי אוהבת". אני שוברת את המעטפת הפריכה של החסילון ונוגסת בו בקצה שיניי. מחליקה את הלשון שלי החוצה ושואבת אותו לתוך פי. העיניים שלו עכשיו נעוצות בשפתיי. אני לועסת באיטיות ומלקקת את הרוטב מהשפה התחתונה שלי.
"אממ..." אני עוצמת את עיניי וגונחת בהנאה. "זה טעים לך כמו שזה טעים לי?"
אני פוקחת את עיניי ורואה שהקרחונים שלו עדיין נעוצים בשפתיי.
"איליה", אני נוקשת באצבעותיי והוא ממצמץ. "אני שונאת חסילונים. אני שונאת את כל מאכלי הים ועכשיו יש לי בחילה נוראית".
הוא מוזג מים לכוסי ומקרב אותה אליי.
"ואתה יודע מה אני באמת חושבת עליך? אני חושבת שלמרות שזכית במראה חיצוני מושלם אתה רקוב מבפנים ואף פעם לא הייתי בוחרת לבלות איתך".
הגבה שלו מתרוממת בהפתעה והוא שומט את ראשו לאחור ופורץ בצחוק. אני בטוחה שעכשיו באמת אין אישה אחת במסעדה הזאת שלא חושבת שהוא הדבר היפה ביותר שראתה מימיה, אך אני לא שותפה לשעשוע שלו.
"ידעתי שהימרתי על קלף מנצח", הוא מהנהן לעצמו. "שמעתי שהצלחת ללכוד ברשת שלך כל סוכן שהקצו לך באימונים, אבל צר לי לאכזב אותך שזה לא היה עובד איתי".
"אבל זה עבד", אני עונה ביובש. "הבטת בי כמו מהופנט".
"הצלחת להרשים אותי עם המחמאות המוגזמות ואין ספק שגרמת לי לדמיין את השפתיים שלך נצמדות לאיבר מסוים בגוף שלי, אבל עם כל הכבוד, ואין הרבה כבוד, זה ממש לא היה גורם לי לרצות שתהיי שלי".
אני מהרהרת לרגע בדבריו ומנסה לדמיין אותו משתוקק לאישה עד אובדן חושים. אני לא מצליחה.
"זו הייתה רק טעימה של שלבי הפיתוי", אני מתעקשת. "דבר ראשון, ידעת שאני פועלת כדי לפתות אותך וזה מציב אותי בעמדת נחיתות. דבר שני, אתה לא יכול למדוד את ההצלחה שלי על בסיס חמש דקות של ישיבה במסעדה. זה תהליך ארוך ומורכב שאנחנו אמורות להתאים לכל גבר באופן ייחודי. אנחנו לומדות את התיק שלו, את התחביבים שלו, את נושאי העניין שלו, את נקודות החוזק והחולשה שלו, את העבר שלו, ועד כמה שניתן אפילו את החלומות שלו. אנחנו לומדות להיות כל מה שהוא אוהב באישה, וכבר בפגישה הראשונה הוא בטוח שהוא פגש את מושא הפנטזיות שלו. עליך אני לא יודעת כלום".
הוא מסמן למלצרית לחזור לשולחן שלנו והפעם מאפשר לי להזמין בעצמי. כשאני מסיימת לפרט את ההזמנה שלי הוא לוגם מהקפה ומחייך אליי בקרירות.
"את יודעת עליי את הדבר היחיד שחשוב. אני תמיד מסיים בהצלחה את המשימות שלי".
ובמשפט אחד הוא גורם לי לאבד את התיאבון.

הטקסט לקוח מתוך "קליע של קרח", ספר המתח הארוטי של דנה לוי אלגרוד. מדי שבוע נפרסם כאן פרק חדש מתוך הספר. המשך בשבוע הבא.