אם היו אומרים לי בגיל 40 שמחלת מין תהיה הדבר שישבור אותי - לא הייתי נבהל. הייתי מגחך. לא מתוך זלזול, אלא מתוך ניתוק מוחלט. מחלות מין, כך חשבתי, שייכות לעולם אחר: צעירים, פזיזים, כאלה שעוד לא "התיישבו על עצמם". הן שייכות לשיעורי חינוך מיני בתיכון, לא לחיים של גבר עובד, עצמאי, שמטייל בעולם, משלם מיסים ומתנהל בתחושה שהוא כבר מכיר את עצמו.
יותר מזה - גם אם הייתי חושב על מחלות מין, פפילומה לא הייתה עולה בדעתי. פפילומה היא "עניין של נשים", לא? צוואר הרחם, בדיקות פאפ, חיסונים לבנות. אף אחד לא ישב מולי ואמר: גם אתה. גם גברים. גם בגילך. גם בלי סימפטומים.
וזו בדיוק הבעיה.
חייתי חיים טובים. לא מושלמים, אבל מלאים. עבדתי, טסתי המון, נחשפתי לעולמות, לאנשים, לתרבויות. היה בזה משהו משכר- התחושה שאתה בתנועה מתמדת, שאתה לא תקוע. גם הזהות שלי, כהומו שיצא מהארון יחסית מוקדם, הרגישה כבר סגורה, פתורה. עברתי את הדרמות הגדולות. חשבתי שהגוף שלי "איתי". שהוא לא יפתיע אותי.
הסימן הראשון היה כל כך קטן- פס דק של דם ברוק. לא כאב, לא חום, לא משהו דרמטי. הלכתי לרופא, אחר כך לעוד אחד. דלקת הם אמרו, אנטיביוטיקה, המשכתי הלאה. הייתי רגע לפני טיסה, החיים חיכו. מי עוצר בשביל שטות כזאת?
רק כשהתנפחה לי בלוטה בצוואר, התחיל להיסדק משהו בתחושת הביטחון. עדיין לא סרטן. המילה הזאת לא עלתה אפילו לרגע. לא בגיל שלי. לא במצב שלי. לא לי.
ואז הגיע הרגע שבו אתה מבין שהעולם לא מתנהל לפי ההיגיון שלך.
חדר קטן, רופא ענייני, משפט קצר. "יש לך סרטן". בלי הקדמה, בלי הכנה, בלי מבט שאומר "תחזיק חזק". אני זוכר ששאלתי אם הוא בעצם אומר לי שאני הולך למות. אני זוכר את היציאה מהחדר- איך הרגליים בקושי נשאו אותי, איך המסדרון היה מלא אנשים שהמשיכו ללכת כאילו לא קרה כלום. התחבאתי בין שיחים בחוץ ובכיתי. בכי של מישהו שהחיים שלו זה עתה קרסו והוא עוד לא מבין איך.
רק אחר כך הגיעה המכה השנייה. אולי הקשה מכולן.
הסרטן נגרם מווירוס הפפילומה. מחלת מין.
שם כבר לא היה לאן לברוח. כי סרטן הוא מחלה. יש לו טיפולים, סטטיסטיקות, רופאים. מחלת מין מגיעה עם מטען אחר לגמרי: בושה, אשמה, שאלות שאתה לא רוצה לשאול את עצמך. פתאום אתה חוזר אחורה בזמן, מנסה להבין מתי, איפה, איך. ויותר מהכל- איך לא ידעתי.
והתשובה הכואבת היא: לא ידעתי כי לא סיפרו לי.
אף רופא לא אמר לי שאני בסיכון. אף קמפיין לא פנה אליי. אף מערכת לא ראתה בי יעד. גברים, ובמיוחד גברים הומואים, חיים בתוך ואקום של מידע חלקי. יודעים להיזהר מ-HIV, מכירים בדיקות דם, אבל פפילומה? היא נתפסת כמשהו זניח, כזה שעובר לבד. ואף אחד לא מדבר על זה שהיא עלולה להסתיים בסרטן של הראש, הלוע, הלשון.
עברתי שנה של טיפולים. שבעה טיפולי כימותרפיה, עשרות הקרנות. הגוף שלי הצטמק, נשרף, התפרק. ירדתי המון במשקל. אבל הנזק האמיתי היה אחר: בלוטות הרוק נהרסו. עד היום, שנים אחרי, אין לי רוק.
והפגיעה לא נגמרה בגוף. היא חדרה לנפש. לביטחון. למיניות. לתחושה שאתה חי בתוך גוף שכבר לא בטוח. שהבגידה בו הגיעה מבפנים. מחלת מין באמצע החיים היא לא אפיזודה מביכה- היא רעידת אדמה. היא מערערת זהות, מערכות יחסים, עתיד.
הרבה זמן הייתי לבד. לא רציתי אנשים. לא ידעתי איך חוזרים להיות מי שהייתי. טיפול נפשי ומפגש עם צעירים אחרים שחלו בסרטן עזרו לי להבין שאני לא חריג. אני תוצאה של מערכת שלא מדברת עם גברים על הגוף שלהם עד שהוא נשבר.
שיעור המקרים של סרטני ראש צוואר הקשורים לפפילומה עולה בהתמדה. אלה לא מספרים שוליים. אלה חיים. ובכל זאת, אין בדיקות סקר לגברים. אין תסמינים מוקדמים. אין שיח פתוח. אתה יכול לשאת את הווירוס שנים בלי לדעת עד שהוא מתפרץ, ואז לרוב מאוחר מדי.
אני כותב את זה לא כדי להפחיד, ולא כדי לעורר רחמים. אני כותב כדי לעצור מישהו אחד. גבר אחד שיגיד לעצמו: רגע, אף פעם לא חשבתי על זה. אולי אני צריך להתחסן. אולי אני צריך לשאול רופא. אולי אני צריך לדעת.
כן, גם אם אתה לא בן 16. כן, גם אם אתה בזוגיות ארוכה. כן, גם אם אתה סטרייט. כן, גם אם אתה מרגיש "בריא לגמרי".
מחלת מין לא שואלת בן כמה אתה או כמה אתה אחראי. לו הייתי יודע אז מה שאני יודע היום, הייתי עושה דבר אחד פשוט: מתחסן. פעולה קטנה שיכולה הייתה לחסוך לי שנים של כאב, אובדן ופחד.
אל תחכו שהגוף יצעק. אל תחכו לפס דם או לבלוטה. היום, בניגוד לעבר, החיסון נגד פפילומה כבר לא מיוחס רק לבני נוער: הוא נכלל בסל התרופות גם לגילי 18-26 וזמין לכולם. תתחסנו- עדיף מאוחר מאף פעם. מחלת מין באמצע החיים היא לא כישלון אישי- היא פער ידע. וידע, לפעמים, מציל חיים.
