היא בטוחה שכל אדם מגיע לעולם עם שליחות, בילט-אין, שתלך איתו עד לנשימתו האחרונה. "ברור שאני לא זוכרת את הרגע שבו נולדתי", אומרת לאה שנירר, "אבל נולדתי בדרך נס, כנגד כל הסיכויים. אמא שלי, אולגה גרוסמן-שלמון, בת 87, שתאריך ימים, הייתה בת חמש כשהיא ואחותה התאומה ורה קיבלו את הזריקות של מנגלה באושוויץ. אילו עברה את הניסויים שלו בגיל 15, אחרי קבלת המחזור החודשי, אמא שלי לא הייתה מצליחה להרות וללדת, ודאי שלא ילד בריא. אז בפעם הראשונה שחייכתי אל אמא שלי והיא חייכה אליי, קיבלתי על עצמי את השליחות לשמח אותה ולשמר אותה".
13 שנים חלפו מאז הפכה לדמות לאומית בזכות "פאן לי במקסימום" ("את חגיגות בר-המצווה של 'מעושרות' עשיתי בחיק המשפחה, כולנו צחקנו נורא") והפכה לאייקון שמסמל עושר ואושר, שמלות רשת, מסיבות ומתן בסתר.
היא ממתינה לי בראש גרם המדרגות המובילות לדלת הווילה בהרצליה פיתוח ומתנצלת על הרעש שמחוללים השיפוצניקים. בדרך לקומה השנייה, לאחד מחדרי הילדים שבו אולי נזכה בשקט, אני שואלת אותה אם השיפוצים הם יריית הפתיחה במבצע ההכנות ליום הולדתה ה-68. "מה פתאום", היא מגחכת, "עוד לא התחלתי לחשוב על היומולדת, יש לי עוד כמה חודשים".
השיפוץ נולד מהרצון לבנות מעלית בצד הבית עבור אמה. "היא גרה בקומת המרתף שלנו ועכשיו כבר קשה לה לטפס במדרגות כדי לשבת איתנו בארוחות שבת וחג. מה, שאני אוריד לה למטה והיא תאכל לבד?"
בעלך יודע מה את מחוללת בבית?
"צחי לא יופתע, אבל אני שמחה שהשיפוץ הזה קורה כשהוא לא בבית. זה לא בשבילו".
שער זמנים מודרניים לאה שנירר
(מיכל עמר שוורץ)
געגוע, התרגשות וציפייה
השניררים ("אנחנו 37 שנה ביחד, 35 שנה נשואים"), הורים לארבעה ("אני גם סבתא לארבעה!"), חיים בלונג-דיסנטנס. הוא בהמבורג ואילו היא מטר מהים. "מהרגע שנפגשנו היה ברור שצחי ואני זה לא סיפור רגיל. התחתנתי עם אלמן שאיבד את אשתו האהובה, ובאתי לטפל בשתי ילדות שמעולם לא התיימרתי להיות אמא שלהן, כי אמא יש רק אחת. נולדתי עם אופי טיפולי, אולי בעל כורחי, אולי בגלל מצבה של אמא, והכלים שצברתי בטיפול באמי עזרו לי לצרף את הבנות לחיים שלי. הכנסתי אותן לעולם האירובי שלי, הדבקתי אותן בשמחת החיים שלי".
כמה זה קשה לא לקום בבוקר לצד אהובך?
"קשה? זה הדבר הכי טוב שיכולתי לבקש. חסר לי שהוא יחזור הביתה בחמש אחר הצהריים ויחכה לארוחת ערב. עכשיו יש טיסות ישירות אז פעם בחודש אני טסה אליו, משישי עד שני, לפעמים פעמיים בחודש, וזה רק משמר את הנישואים. יש געגוע והתרגשות וציפייה. כשאני נוסעת לאסוף את צחי משדה התעופה אני דופקת פן, מתבשמת וזה זמן האיכות הכי שווה שלנו. צחי הוא החבר הכי טוב שלי, וזה בזכות העובדה שבחיים לא שאלתי אותו לאן אתה הולך ועם מי אתה יוצא. יש בינינו אמון מלא ומוחלט".
האמון הזה נוצר, לדבריה, כשהשכילה לשים פס על כל הנשמות הטובות שרחשו סביבה. "חברות שלי שואלות אותי כל הזמן, 'תגידי, לא בא לך להפתיע אותו? אולי יש לו מישהי שמה, אולי יש לו משפחה' ותמיד עניתי שזה לא מפריע לי. למה זה לא מפריע לי? נניח שאני טסה להמבורג בהפתעה, דופקת בדלת וצחי פותח והוא לא לבד. מה אני עושה עם המידע הזה? עוזבת אותו? זובי. חברות שלי מתפלאות איך זה שאף אחד לא מתחיל איתי, למרות איך שאני נראית, הן טוענות שזה מפני שאני לא משדרת. שאלתי אותן מה זה לשדר, ביקשתי שילמדו אותי מה זה".
את באמת לא יודעת?
"ברור שאני יודעת, אבל לא מעניין אותי לשדר מפני שהעולם שלי כל כך מלא. אני ממלאת את החיים שלי בהמון דברים חשובים ומעניינים ולא בראש שלי להתעסק בשטויות של מה צחי עושה וכמה אני כן או לא מקנאת. וכמה הוא כן או לא מקנא. וזה לא בגלל שאני לא אוהבת את צחי, אני אוהבת ומכבדת אותו, אבל התרגלתי לאורח החיים הזה".
אם מיה, בתך החיילת, תרצה להתחתן כמוך, עם גבר שמבוגר ממנה ב-11 שנה?
"שתתחתן עם מי שיעשה אותה מאושרת. כבר אמרתי למיה, 'הדבר הכי חשוב בזוגיות הוא שבחיר ליבך יהיה החבר הכי טוב שלך'. גם אמרתי לה שהמודל הכי מוצלח, לדעתי, הוא 'שנינו ביחד וכל אחד לחוד'. וגם 'הכי חשוב זה העצמאות שלך'. ברור שאני לא חייבת לעבוד כדי לפרנס את המשפחה, אבל זה בכלל לא אישיו. גם היום אני עובדת הרבה וקשה, כל בוקר אני מלמדת פילאטיס ויש לי הרצאות מפני שאני עצמאית בשליחות, זו ההגדרה. הכי חשוב זה להיות כל הזמן בעשייה".
"החיים חזקים מהכל"
לדבריה, "לאה שנירר של אחרי 7 באוקטובר לא דומה לזו שהייתה לפניו". הפרק האחרון בספרה "במקסימום, כי אנחנו פה רק לסיבוב אחד" (דפוס בארי) מוקדש ל"התנדבות במקסימום". שבוע אחרי פרוץ המלחמה פנה אליה יוני אשר, שאשתו דורון ובנותיו רז ואביב, בעלות אזרחות גרמנית, נחטפו לעזה.
"באותו הרגע עלתה בי המחשבה שאמא שלי הייתה בגיל של רז ואביב כשהגיעה לאושוויץ. לאמא שלי לא יכולתי לעזור, אבל לדורון ולבנותיה יכולתי לסייע, בזכות הקשרים שיש לנו בגרמניה. טסתי לגרמניה עם יוני ועוד משפחות של חטופים, לא הייתה תחנת טלוויזיה אחת שלא חשפה את הסיפור המזעזע, וכשהגענו לעצרת בשער ברנדנבורג, מול אלפי תומכי ישראל, ראיתי את נשיא גרמניה ואשתו אלקה, שאותה הכרתי בעבר. קראתי 'פראו אלקה', היא הסתובבה אליי, הצגתי לה את יוני וביקשתי את עזרת הנשיא בשחרור החטופים. שלושתן השתחררו בפעימה הראשונה".
הקשר עם דורון נשמר. "למדתי ממנה שהחיים חזקים מהכל, שכוח ההישרדות הוא אינסטינקט מולד, שאין כמו כוחה של אישה ובמיוחד של אמא לביאה".
במשך שנתיים היא התייצבה מדי שבוע בכיכר החטופים, "אבל לא במוצ"ש, כשיש תקשורת, אלא בשישי. הדלקתי שם נרות שבת, בקור ובגשם, לפעמים לגמרי לבד. היו ששאלו אותי, 'תגידי, מישהו מהחטופים הוא קרוב משפחה שלך?' ועניתי שמאז 7 באוקטובר כולנו משפחה אחת גדולה. אני ישראלית במקסימום, כאן נולדתי וכאן נולדו לי ילדיי וגם נכדיי נולדו כאן, למרות ששלושה מהם עקרו עם הבן שלי למיאמי. לדעתי, יש משהו מיוחד באנשים כמוני שהם דור שני לשואה, מפני שהשרביט נמצא עכשיו אצלנו, בידינו. עוד מעט לא יהיו שורדי שואה והתפקיד שלנו הוא להעביר את הזיכרון מדור לדור.
"לפני שנתיים הייתי באושוויץ במשלחת טיקטוקרים מכל העולם, לא רק יהודים, מפני שחובה עלינו להשתמש גם בפלטפורמה הזאת כדי להפיץ את השואה. אני מרצה בקהילות יהודיות שעדיין לא קולטות שגם אליהן תגיע האנטישמיות. ב-80 שנה לאושוויץ לקחתי לשם קבוצת נשים, ואמא, עם דגל ישראל, הובילה אותנו לביתן 10 שעד היום לא נפתח למבקרים. סיפור חיי זה משואה לתקומה".
העתיד שייך לצעירים?
"ממש לא. העתיד לא שייך לאף אחד, העתיד הוא חידה, ואני חיה לי את ההווה, שהוא מתנה. תוחלת החיים התארכה והיום כבר אין משהו שמבוגרים לא עושים: סקי, קרוזים, היכרויות, קריירה שנייה בגיל 50. נהדר. התאריך שמופיע בתעודת הלידה שלי לא עבר לי מול העיניים בשום צעד שעשיתי. בגיל 48 עשיתי הפריות מבחנה ומי שכבו לצידי? בנות 26. ולפני 19 שנה, כשילדתי את התאומים מיה ורפאל, עם מי ישבתי בגינה? כשקראו לי 'האמא הכי מבוגרת', תיקנתי ל'אמא הכי בוגרת', כי לנשים אין גיל ואין תאריך תפוגה".
חוץ מאשר בקמפיין ליוגורט שמיועד לגיל השלישי. סיפור מהחיים. "הפניתי שאלה דוגרית לחברה שלי, שעובדת במשרד פרסום, 'למה אתם לא משתפים אותי בפרסומת של המשפיענים? אני שייכת לגיל השלישי, יש לי תעודה של תושב ותיק' והיא ענתה בלי למצמץ 'את לא נראית'. נדהמתי. איך צריכה להיראות אישה בגיל השלישי? עם גיבנת ומקל וקוקו שיבה?"
היא חייבת להיראות כמוך?
"ממש לא, שכל אחת תהיה מה שהיא רוצה. ואני מעניקה צל"ש ל'קרייזי ליין', שבחרו בי כשגרירת המותג. לדעתי, זה לא מה את לובשת, אלא איך את לובשת. כשאני לובשת בגד ויוצאת איתו זה הו-הא. הם העזו – ואני מודה. בבוקר, איך שאני פוקחת, אני אומרת 'פאן לי', זה ה'מודה אני' שלי".
כבר שיפצת את עצמך?
"אני עושה את כל מה שבא לי לעשות וזה מה שאני מציעה לכל אחת. בחיים זה הכל עניין של מינונים, ככה זה באהבה, בהתעמלות וגם בהזרקות. אני עושה בוטוקס ומורחת את הקרמים של פולה ומנסה כל טכנולוגיה חדשה מפני שמבחינתי זה חלק בלתי נפרד מהרצון שלי לחייך אל העולם בתקווה שהוא יחייך אליי בחזרה. אבל אם מישהי אומרת 'טוב לי עם הקמטים' אז תעשי מה שטוב לך. אין סיסטם. עולם חופשי. לא כולן צריכות להיות חטובות או בלונדיניות או מוזרקות. ולא כולן צריכות לעשות ספורט למרות שזה בריא".
דמעות באמצע הפודקאסט
בימים אלה הצטרפה שנירר לנבחרת אנשי התרבות ומובילי הדעה של בית הפודקאסטים החדש Be.po של ynet, בשיתוף bizi.podclub. "כולם יודעים שאני יודעת לדבר, גם על בקבוק הקולה הזה אני יכולה לדבר שלוש שעות ברצף, למה עיצבו אותו כך ולא אחרת", היא מצחקקת, "וכשהתחילו לעניין אותי בפודקאסט והתבקשתי לבחור בן זוג, הקדשתי לכך מחשבה ממושכת עד שקפץ לי השם דוד דביר. הכרתי אותו רק מהטלוויזיה, מ'רוקדים עם כוכבים', מעולם לא נפגשנו, אבל החיישנים הפנימיים שלי אמרו לי שהוא האיש שבא לי להכיר. הרגשתי שבא לי לגור בנשמה שלו ולערטל אותו".
למה?
"הייתה לי הרגשה שבאנו מאותו המקום, שגם הוא בא ממצוקה, שהוא גם נושא את הגנטיקה של דור שני שחייב לשרוד. ולא טעיתי. ההפקה בחרה לנו את השם 'נאים להכיר', כבר הקלטנו שלוש תוכניות ועוד לא פיצחתי את דוד עד הסוף, אבל אני כבר מרגישה אותו. בתוכנית האחרונה הייתה לו לחלוחית בעין כשאמר 'התרגשתי'. זה היה אחרי ששוחחנו על התמכרות לחיים. כשהעליתי את הנושא דוד נרתע וטען שכל התמכרות זה איום ונורא, אז אמרתי לו שאני גאה בתאוות החיים שלי, איי אם אדיקטד טו לייף והלוואי שזה יימשך פוראבר, בבריאות ובשמחה. יש לנו את הארץ הכי יפה בעולם ויש לנו את העם הכי נהדר שהוכיח את עצמו במלחמה. הלוואי שנוכל לגדל את ילדינו ונכדינו בשקט".
ומה את עושה ברגע נדיר של מצוקה?
"למה 'נדיר'? לכל אדם יש רגעים כאלה ואחרים. ללמד אותך טריק מניסיוני האישי?" היא שואלת ולא מצפה למענה. "כשהשתחררתי מהצבא, קרובי משפחה מצד אבי הזמינו אותי לבקר אצלם, במונטריאול, וכבר בשבוע הראשון שם הכרתי בחור יהודי שפתח לי את הדלת. הרגשתי כמו סינדרלה. נפלתי למשפחה עשירה שהפכה למאושרת כשבנם התאהב ביהודייה וישראלית. אחרי שלושה שבועות הוא ביקש להתחתן, אז איך יכולתי לסרב?
"אחרי הטקס והחגיגות נשארתי לבד, בבית גדול בקלגרי, בודדה ומשועממת. יום אחד, כשכבר לא יכולתי לשאת את זה, פתחתי את הדלת ויצאתי. מעבר לכביש היה הג'ואיש קומיוניטי סנטר ונכנסתי לבדוק מה זה. ראיתי שכל הבחורות מתעמלות אצל סינדי הגזעית אז הצטרפתי לשיעור אירובי, וסינדי הייתה זו שלקחה אותי לקליפורניה, לקורס אצל ג'יין פונדה. אם לא הייתי פותחת את הדלת ויוצאת לא הייתי הופכת למי ומה שאני. כל זה לא היה קורה".
כשכבר הייתה עם מקצוע ביד, התגרשה וחזרה לארץ. היום היא גרה ליד הים, "וברגעי מצוקה אני פותחת את הדלת, יורדת אליו ומסתכלת על הגלים שמשקפים במדויק את מצב הרוח שלי. גל בא וגל הולך. מדי פעם יש גל שמתנפץ על המזח ואני יודעת שבשובו לחוף הוא יהיה הרבה יותר חזק".
פורסם לראשונה: 00:00, 10.12.25
