בחודש שעבר, אחרי מי-יודע-כמה סבבי מילואים ומי-סופר-כמה מאות ימים, דודי, בעלה של מירב גבע גרומר, חזר הביתה. לא עוד אסיפות הורים ומסיבות גן בלי אבא, לא עוד חרדת מוות מכל נקישה בדלת של השכנים. לכאורה, זה סוף הסיפור. מעכשיו רק שגרה רמת-גנית שלווה והרמונית וחיים באושר ובעושר. אבל האמת היא שהסיפור רחוק מלהסתיים. במובן מסוים, עכשיו הוא רק מתחיל. זה נשמע פרדוקסלי, אבל הימים בלי דודי היו איכשהו קלים יותר עבורה, לפחות בהתחלה. "כולם היו מאוד מגויסים, תמכו ועזרו", אומרת גבע גרומר. "דווקא עכשיו, כשכביכול הכל נגמר, אני מרגישה שהכל צף. כאילו חזרנו לשגרה, אבל לא באמת".
הקושי לנחות בחזרה בחיים הזוגיים שקדמו ל-7 באוקטובר נוכח בכל פינה. למשל, כשדודי - מ"פ שריון במילואים וסמנכ"ל שיווק בחברת הייטק באזרחות - מנסה להתרגל לחיים שמחוץ לצבא. מתברר שהמעבר מחאקי לג'ינס דורש יותר ממה שנדמה; גם השפה והגינונים צריכים להתאזרח. "יש פער בין העולמות", אומרת גבע גרומר. "בצבא יש משימות, יעדים, אתה מרגיש מאוד משמעותי. בבית זה אחרת - לא הכל מתבצע כמו שרצית. זה עולם אחר, שפועל אחרת מהצבא. בבית אי-אפשר לחלק פקודות".
הוא, שהיה בכל זירה אפשרית, מרגיש לפעמים שהחזרה הביתה היא איתות לכך שזהו, הכל בסדר. היא, שהייתה בינתיים עם שני הילדים הצעירים ושמה את החיים על הולד, נאלצת להסביר לו שזה לא בדיוק ככה. "לא, לא הכל בסדר. אני עברתי דברים, הילדים עברו דברים, אתה עברת דברים". גבע גרומר - שחקנית, יוצרת, חברת מועצת העיר רמת-גן ופעילה לקידום זכויות משפחות המילואימניקים - מספרת גם על כעס ותסכול. "יש תחושה שהוא לא באמת מעריך. כי אני עצרתי את החיים שלי בזמן שהוא היה במילואים, ולא תמיד זה מספיק מוערך".
הציפייה שהוא יחזור מהמילואים ויפצה מיד על הזמן הזוגי והמשפחתי שאבד מתנפצת על סלע המציאות. ההסדרים הישנים התערערו, ועכשיו צריך לנסח חוזה זוגי חדש. "לפני המילואים היו ימים שבהם הוא חזר מאוחר, וימים שאני לא הייתי בערב. במילואים, מן הסתם, הכל היה עליי, אז כשהוא חזר הייתה ציפייה שהוא 'יכפר' על התקופה הזאת, שגם אני אוכל לנשום. אבל הוא צריך גם לחפות על הזמן שהוא לא היה בעבודה, וזה מייצר מתח".
מתח. תסכול. סדר ישן שהתערער. המילים האלה חוזרות בשיחה עם גבע גרומר, והיא מצידה שומעת אותן בשיחות עם זוגות אחרים. "אני שומעת על הרבה זוגות שיש להם בעיות בזוגיות". זה לא מפתיע אותה: "אנחנו אנשים צעירים יחסית, ואנחנו מתמודדים עם משהו מטורף. לא לכולם יש יכולת להתמודד עם זה. לא כולם מצליחים לגשר על הפערים".
"’אמרתי לו: תעיף את הקיטבג מהחדר, הוא מסתכל עליי’, סיפרה מיכל כששיתפה בקושי להתקרב באחת החופשות. ‘הבנתי שאני מפחדת להיפתח אליו מחדש, כי זה רק עניין של זמן עד שייקחו לי אותו שוב וייקרע לי הלב. רק אחרי שהוא חזר הביתה קלטתי שמאז שגייסו אותו עברתי למוד של כעס. אני חושבת שזה עזר לי לסגור את הלב ולא להשתגע מדאגה וגעגועים. ופתאום עכשיו, כשהוא פה ואני רוצה לפתוח את הלב בחזרה – אני לא מצליחה, וכשהלב שלי סגור גם הגוף שלי לא רוצה’".
רק בעוד שנים, אם בכלל, נצליח להבין עד הסוף מה עושים מאות ימי מילואים, סבב ועוד סבב ועוד סבב, לתא המשפחתי. איך נראה בית שאחד מעמודי התווך שלו נעלם וחוזר, ושוב נעלם ושוב חוזר. אולי בעוד שנים נצליח לסכם את היקפי הגירושים, את ממדי הפוסט-טראומה, את שיעור האנשים שלא ישובו להיות מי שהיו. מסקנות ועדת החקירה הפרטית, של כל זוג לעצמו, עוד רחוקות מפרסום. בינתיים אפשר רק להתחיל לשרטט קווים לדמותו של המשבר הזה, שמסתתר במרחב שבין חדר השינה למטבח. כמו הגוף שנפצע, כמו הנפש שנחשפה למראות קשים מנשוא, כמו העסק שקרס - גם הזוגיות של משרתי ומשרתות המילואים זקוקה לשיקום.
הספר "חזרת פתאום" (בהוצאת סלע מאיר) מנסה להציע כמה תשובות, ובעיקר להעביר מסר למאות אלפי הזוגות שמנסים לחזור כעת לשגרה זהירה של אחרי המלחמה: אם אתם מרגישים כעס או טינה, אם המיניות שלכם מקרטעת, אם בעצם די קשה לכם לחזור לפעול כמשפחה של שני הורים במקום אם חד-הורית ואבא שמתקשר מדי פעם לומר לילה טוב - אתם ממש לא לבד. ואתם ממש, ממש נורמליים.
את הספר כתבו סמדר מילר לוי ושי אורים. הוא מפדואל שבשומרון, היא מקריית טבעון; הוא עו"ס קליני, מטפל מיני וקב"ן במילואים, שעדיין מדלג בין הקליניקה הפרטית לבין החטיבה הצבאית שאותה הוא מלווה במסגרת שירותו, היא "מורה למיניות קשובה וזוגיות מיטיבה", שמתחזקת יחד עם בן זוגה בית ספר לזוגיות. את השידוך הספרותי ביניהם, שהתקיים ביוזמת ההוצאה, אפשר לראות כעין גשר בין שסעי החברה הישראלית. אבל שיחות עם השניים מגלות שככל שזה נוגע לנושא הזוגי, אין ביניהם מחלוקות: המשבר הזה שונה מכל מה שהכירו, גם אחרי יותר מעשור של הנחיה וטיפול בזוגות. אל הספר הם מביאים את הקולות ששמעו - בקליניקה, במפגשים, בחדר הקב"ן.
"אני מרגישה שראיתי הכל, באמת הכל, בתחום הזוגיות, אבל קורה פה אירוע שאנחנו לא מכירים וגם לא מבינים עד הסוף", אומרת מילר לוי. "המערכת הזוגית היטלטלה לא פעם אחת, אלא שוב ושוב ושוב, בכל סבב מילואים. זה אירוע אחר". זה לא שבעבר לא היו זוגות שנאלצו להתמודד עם נסיעה ממושכת או פרידה זמנית, אבל סבבי המילואים האלה הם משהו אחר לגמרי: בגלל סכנת החיים, בגלל החרדה המתמשכת, בגלל הסבבים שאין להם סוף. "הצטרפות הנסיבות הופכת את המצב הזה לחסר תקדים שאין שני לו", היא מוסיפה.
אורים, שבתחילת המלחמה שירת כקב"ן בגדוד מילואים וכעת משרת כקב"ן בגדוד סדיר, מכיר את מחיר המלחמה מקרוב מאוד. שניים מתוך חמשת ילדיו נפצעו במהלך המלחמה, אחד מהם עדיין בשיקום. בד בבד עם ההתמודדות הזאת, הוא נחשף מקרוב למחירים הזוגיים שמשלמים המילואימניקים. הנעשה בתוך התא המשפחתי מטריד את המילואימניקים לא פחות, לעיתים יותר, מסוגיות שנוגעות בלחימה עצמה. "זה היה מאוד ברור ונוכח", הוא אומר ומילר לוי מסכימה: "בתרבות שלנו, גם אם בדרך לארוחה המשפחתית רבים פיצוצים כל הדרך - בסוף נכנסים לארוחה עם חיוך. לא מדברים על מה שקורה בתוך הזוגיות, ככה שאין דרך לדעת שאותו משבר קורה גם אצל האחרים".
"כשיוחאי שב אחרי חודש של מילואים, הם פשוט לא הצליחו להתחבר. ‘הרגשנו כמו שני קיפודים שמנסים להתחבק’, הדס סיפרה, ‘זה היה מבהיל. אולי הקסם שלנו פשוט התקלקל?’"
זה לא שלא מדברים אצלנו על קשייהם של משרתי המילואים: על הנטל הכבד, על המחיר שמשלמים הילדים, על הקושי מול מקומות העבודה ועל העסקים הקורסים. אבל איכשהו, לפחות בדימוי הציבורי השגור, ברגע שבו הסבב נגמר ובן הזוג חוזר הביתה נגמרים גם הקשיים. אבל המציאות היא לא פרסומת לבנק, ובחיים האמיתיים סצנת הסיום של החיבוק על רקע "גם בשעות החשוכות של הלילה" היא לפעמים רק נקודת ההתחלה. "במציאות החיבוק הזה הוא לא תמיד רק 'וואי, איזה יופי'", אומרת מילר לוי. "ואז מתחילים מעגלים של בושה, של אשמה, של 'מה לא בסדר איתנו'. עוד שכבה של דאגות". הספר, הם אומרים, מבקש קודם להפיג את הבדידות. לנרמל. שהזוגות שמתמודדים כעת עם השלכות המלחמה ועם הפצע המדמם שנפער בלב הסלון שלהם יידעו שהם לא לבד. "כמו בכל דבר שקשור בנפש, הרבה פעמים אנשים מרגישים בודדים. שרק הם מתמודדים עם הקושי הזה".
"לקח לנו המון זמן להתרגל לזה שאבא לא נמצא, אבל בסוף למדנו להסתדר. ועכשיו, כשהוא חוזר, זה כאילו משבש שוב את הסדר. ועד שאנחנו מתרגלים שהוא פה – שוב מגייסים אותו. זה מייאש". משפטים כאלה אורים ומילר לוי שומעים סביבם כל הזמן. לפעמים, בתוך הקליניקה הסגורה, נשמעים ביטויים חריפים אפילו יותר. "יש נשים שאמרו: אני מחכה שהוא יחזור לעזה", אומרת מילר לוי. "משפחה היא קצת כמו קבוצת כדורגל", היא מסבירה, "לכל אחד יש תפקיד. יש חלוץ, יש קוון. יש את הילד שעושה צחוקים ומקליל, ואת זה שתמיד עושה בעיות. אנחנו לוקחים על עצמנו תפקידים - אבל מה קורה לקבוצה שפתאום העלימו לה את החלוץ?" התשובה היא שהקבוצה ממשיכה לשחק, וגם המשפחה ממשיכה לתפקד כמשפחה. רק שהתפקידים מתארגנים מחדש. "התמקמנו אחרת, וכבר יש לנו שגרה בלעדיך. חזרת ואתה משבש את הסדר החדש שלנו", הם מסבירים.
"אני רק צריכה שהוא יחזור ויגיד לי 'וואו, עשית עבודה מדהימה'", שיתפה אשת מילואימניק. "אני יודעת שלא היה מושלם, אבל אני צריכה את האשרור ממנו שזה בסדר, שהבית בסדר, שהילדים בסדר"
הסדר החדש הזה לא תמיד תואם את הרצון של האישה שנותרה בבית, כמו שהעידה אחת הנשים בספר: "אני לא האמא שאני רוצה להיות". במקום לגדל את הילדים בכיף ובשותפות, כמו שהיא ובעלה חלמו, היא גידלה אותם לבד במשך תקופות ארוכות, תוך התמודדות בלתי נגמרת עם לחץ ותובענות מסביב לשעון. "אני רק צריכה שהוא יחזור ויגיד לי 'וואו, עשית עבודה מדהימה'", שיתפה בספר אישה אחרת. "אני יודעת שלא היה מושלם, אבל אני צריכה את האשרור ממנו שזה בסדר, שהבית בסדר, שהילדים בסדר".
"הרגשתי שהידיים שלי גסות ומחוספסות, ופחדתי שאני שורט אותה כשאני מלטף. חודש וחצי שאני מתפעל ציוד כבד ומלא אבק, הכל צריך להיות בתנועות חזקות, בתנופה, עם טריקה. פתאום הרגשתי שאני לא זוכר איך להיות עדין. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שלא הצלחתי לתפקד. לא האמנתי שזה קורה לי. ותוך כדי שאני בשוק מעצמי, אני גם חושב כמה היא חיכתה לזה ושאני מת לשמח אותה ולעשות לה טוב. הרגשתי כמו טירון. כמו אפס. רציתי להיעלם”.
כשזה מגיע למיניות, הפער בין הציפייה לבין המציאות כואב במיוחד. "משהו במגע שלו מרגיש מוזר, גס ולא נעים. הגוף שלי כאילו לא מזהה אותו", אומרת אחת הנשים המצוטטות בספר. הסיפורים הללו חוזרים שוב ושוב. למשל, סיפורם של שרית ויואב, שחזר משירות ממושך בעזה. "כשיואב נכנס בדלת מגיע החיבוק המיוחל, שרית נרגעת, ומרגישה איך הגוף מתחיל להרפות מכל הסטרס שנאגר לתוכו בשבועות הארוכים של ההמתנה", מתואר בספר, "היא נינוחה ומרגישה שהערב הזה הולך להיות ממש כפי שחלמה עליו. אלא שאחרי כמה דקות משהו משתנה. היא מרגישה את יואב חסר שקט, מתנועע בחוסר נוחות, להוט, כמו חותר למגע – כפי שהיה כל השבועות האחרונים בעזה, אלא שהפעם זו היא שנמצאת במרחב, לא האויב. יואב מקמץ במילים. הוא אמנם שואל את שרית על מה שעבר עליה, אבל היא מכירה אותו, מרגישה את הקצב, מבינה שבתוך הבטן אין לו עכשיו סבלנות לשיחה. שרית מרגישה איך ברגע כל תחושות הציפייה המתוקות מתחלפות בחוסר שקט ובתחושת זרות".
"אצל רוב הזוגות שפגשנו, בני הזוג הניחו באופן אוטומטי שהרעב המיני המצטבר יוליד מפגש איחוד מיוחד במינו", מסבירים השניים בספר, "היו כאלה שדמיינו אותו מלא תשוקה ופראי, אחרים חלמו שיהיה מרגש עד דמעות, קרוב ואינטימי מתמיד. כמעט כולם ציפו לחוות משהו אחר מהמיניות השגורה והרגילה ביניהם, משהו טוב יותר, בלתי נשכח". אך מתברר שהמרחק לא תמיד פועל לטובת היחסים הפיזיים. "כשזוגות נמצאים במשך המון זמן רק עם תקשורת דיגיטלית, בלי שהגוף נמצא באותו המרחב - יש לזה השפעה", אומרת מילר לוי. "לפעמים היא סמויה ומעודנת, אבל היא משמעותית ומשפיעה גם על היכולת להבין האחד את השני".
כשהמרחק הפיזי מצטמצם וסוף-סוף מגיע הרגע להתחבק, "עלולה להגיע תחושה של זרות. המוח אומר 'זה האהוב שלי', אבל הגוף יכול לאותת 'רגע, מי זה? למה הוא כל כך קרוב אליי?'" כשזה המצב, גם המעבר למגע מיני עלול להשתבש. "לחלקנו זה 'בטח' ולצד השני זה לפעמים 'רגע, אני צריכה להרגיש קרבה רגשית לפני הקִּרבה הפיזית'. סביב הרגע הזה עלולים להצטבר הרבה מתח, חוויה של דחייה, עלבון, ריצוי". וזה עוד לפני שהתחלנו לגעת בטראומה הקולקטיבית - בסרטונים הקשים, בסיפורים מהשבי. גם אלה עלולים לחלחל לתוך הקשר הזוגי והמיניות. "אנחנו עושים אהבה ואני פתאום נזכרת במשהו שראיתי בסרטון מחריד", ממחישה מילר לוי. "בסוף, אנחנו חיה שמגיבה לסכנה, לפחד, למרחק". הספר לא מציע פתרונות קסם, אלא קודם כל הכרה. "עברנו משהו עצום, והוא משפיע ומחלחל", היא אומרת. "זה נורמלי, לפעמים צריך עזרה והכוונה. זו הזמנה להיות עם המון נשימה, לא להיבהל מכך שאנחנו מושפעים ממה שעברנו".
מירב גבע גרומר: "דווקא עכשיו, כשכביכול הכל נגמר, אני מרגישה שהכל צף. כאילו חזרנו לשגרה, אבל לא באמת. יש תחושה שהוא לא באמת מעריך, כי אני עצרתי את החיים שלי בזמן שהוא היה במילואים ולא תמיד זה מספיק מוערך"
אז מה אפשר לעשות? "לגייס אופטימיות, חמלה והבנה", אומרת מילר לוי, "להיות קצת בסבלנות עד שהדברים יסתדרו". המסר החשוב ביותר מבחינתה הוא שהמשבר הוא לא רק תופעה נורמלית, אלא ממש מחויבת המציאות. "אם הזוגיות שלכם לא תעבור משבר עכשיו - זה הלא-נורמלי", היא מרגיעה. "עברתם אירוע לא סביר, עם כל כך הרבה מוקדי לחץ, לאורך כל כך הרבה זמן. הקשר אותגר בכל כך הרבה שכבות ורבדים. אם אתם חווים כאוס עכשיו - זה לא אתם, זה לא באשמתכם וזה לא אומר שאין ביניכם אהבה. מה שאתם עוברים עכשיו הוא לא רק תולדה של הסיפור האישי שלכם, אלא של עומס בלתי סביר ומתמשך על הקשר ביניכם". ואולי, אפילו, מעז ייצא מתוק. "הרבה דברים עברו ניעור בעקבות המלחמה, ויש הזדמנות לעשות ניעור לקשר הזוגי. קשר זה דבר חי שצריך להתפתח ולהשתכלל, ויש כאן הזדמנות לעשות את זה. אנשים מגיעים לטיפול זוגי הרבה פעמים אחרי הפיצוץ והשבר. עכשיו יש הזדמנות לנצל את המשבר כדי להגיע רגע לפני".
פורסם לראשונה: 00:00, 02.01.26
