“אתה מקשיב לי בכלל?”, היא שואלת את זה בפעם השלישית, והוא יושב מולה מכונס, על הספה, ובוהה בנקודה דמיונית על הקיר. שפת הגוף שלו משדרת רצון להיבלע בתוך אותו הקיר. "אני מקשיב”, הוא עונה בלאות.
"אז תגיד משהו".
"מה את רוצה שאני אגיד?"
"לא יודעת. משהו. כל דבר. תראה שאתה פה".
והוא שב בוהה, ושוב שותק.
לא שתיקה דרמטית של סרט צרפתי בשחור-לבן. לא שתיקה מסתורית של אדם עמוק במיוחד שכרגע מעבד את מורכבות הקיום. שתיקה של קיפאון, של חוסר אונים, שתיקה שאומרת, במילותיו של המשורר אברהם חלפי, "אני מצמצם עצמי כדי נקודה אלמונית שלא להטריד בגופי מלכויות".
מהצד שלה, השתיקה הזאת מרגישה כמו זלזול, כמו עונש. כמו דרך אחרת להגיד, "אין לי כוח אלייך". היא מדברת, מסבירה, מנסה לדייק, ואז מעלה את הווליום כי אולי הבעיה היא באקוסטיקה של הסלון ולא בעובדה שהאדם מולה כבר נסגר לחלוטין.
מהצד שלו, הסיפור נשמע אחרת. הוא לא בהכרח לא אכפתי. הוא לא בהכרח קר. לפעמים הוא פשוט מוצף עד קצה היכולת הרגשית שלו. כל משפט שלה נכנס אליו כמו עוד אבן לתרמיל שכבר מזמן הפך כבד מדי מכדי שיוכל לשאת אותו בלי לקרוס. הוא מרגיש שכל דבר שיגיד יהיה לא נכון, שכל תגובה תפתח חזית חדשה, שכל ניסיון להסביר יהפוך לעוד סעיף בכתב האישום הזוגי. אז הוא עושה את הדבר היחיד שהמערכת שלו מסוגלת לעשות בסיטואציה הזאת: הוא מכבה את עצמו.
לדפוס הזה ד"ר ג׳ון גוטמן, מחוקרי הזוגיות המשפיעים בעולם, קרא Stonewalling. בעברית אפשר לקרוא לזה התנתקות, היאטמות או בפירוש המילולי - "קיר אטום" - שזה מה שחווה הצד שמדבר, כשהוא נותר ללא מענה ומרגיש שהוא מנהל שיחת עומק עם בטון מזוין.
קיפאון בריב זוגי
(זיו ברקוביץ, דניאל הרוש)
גוטמן זיהה היאטמות כאחד מדפוסי התקשורת ההרסניים ביותר בזוגיות, לצד ביקורתיות, בוז ומגננה. במחקריו עם עמיתו רוברט לוינסון, הם עקבו במשך שנים אחרי זוגות ובדקו לא אם הם רבים, כי כידוע אין זוגות שאינם רבים, אלא איך הם רבים. מה קורה להם כשהשיחה נהיית קשה. האם הם עדיין מצליחים לראות זה את זו, או שכל אחד מהם נעלם מאחורי מנגנון ההגנה האוטומטי שלו. או במקרה הזה - נאלם.
חשוב להדגיש: היאטמות היא לא תמיד אדישות. פעמים רבות היא דווקא סימן להצפה רגשית ופיזיולוגית. הדופק עולה, הגוף נדרך, המוח עובר ממצב של תקשורת למצב של הישרדות. מבחוץ זה נראה כאילו שלא אכפת לו, אך מבפנים זה יכול להרגיש כמו "אם אני פותח עכשיו את הפה, או שאני מתפרק או שאני מפרק את כל הבית".
ככל שצד אחד נסגר יותר, הצד שני מנסה להוציא ממנו תגובה בכוח. הוא שואל שוב, מסביר שוב, כועס יותר, דוחף יותר. וככל שהאינטנסיביות גוברת, הצד האטום נסוג עוד יותר
הבעיה היא שגם אם ההיאטמות נולדת מתוך הצפה, היא נחווית בצד השני כנטישה. כי כשאדם מדבר אל בן/ת הזוג ופוגש שוב ושוב פנים קפואות, תשובות קצרות, מבט שמופנה למסך הטלפון או את המשפט המתסכל מכל - "אין לי מה להגיד", משהו בתוכו מתחיל להתייאש. הוא מרגיש שאין לו פרטנר לשיחה ולקושי שהוא חווה.
וכאן מתחיל מעגל הרסני לזוגיות: ככל שצד אחד נסגר יותר, הצד שני מנסה להוציא ממנו תגובה בכוח. הוא שואל שוב, מסביר שוב, כועס יותר, דוחף יותר. וככל שהאינטנסיביות גוברת, הצד האטום נסוג עוד יותר. בסוף שניהם יוצאים מהשיחה עם מסקנה עצובה ומדויקת להפליא מבחינתם: "אין עם מי לדבר".
אז מה עושים?
קודם כל, מפסיקים להתייחס לשתיקה הזאת כאל תכונת אופי. "הוא קר", "היא אטומה", "אין לו רגשות", "היא רובוט" - כל אלה אולי מספקים רגע קטן של עליונות מוסרית, אבל לא ממש עוזרים לשיחה הבאה להיראות אחרת.
במקום לשאול "למה אתה ככה?", כדאי לשאול: "מה קורה לך כשאתה נסגר?". ובמקום לצפות מהצד הנסגר להפוך פתאום למנחה סדנאות תקשורת מקרבת, כדאי לתת לו משפט אחד פשוט להשתמש בו בזמן אמת: "אני נסגר עכשיו. אני לא רוצה להיעלם מהשיחה, אבל אני צריך עשרים דקות להירגע ואז נחזור לדבר".
דניאל הרוש וזיו ברקוביץ. להחליף את השתיקה בתקשורת בונה
(צילום: רועי טוכבנד)
כמובן שהחלק החשוב במשפט הזה הוא לא ה”עשרים דקות”, הוא ה”לחזור”. כי הפסקה בלי חזרה היא לא ויסות רגשי. היא בריחה מהזירה. אם אתם יוצאים מהשיחה, תגידו מתי אתם חוזרים. ואם אמרתם שאתם חוזרים - תחזרו. גם אם לא הצלחתם לנסח בינתיים את נאום חייכם. מספיק לחזור עם משפט אחד כן: “אני עדיין לא יודע להסביר הכול, אבל אני רוצה לנסות”.
גם לצד היוזם והמדבר יש עבודה. לא להפסיק לדבר על מה שכואב, אלא לבדוק איך פותחים את הדלת בלי לעקור אותה מהמקום. במקום "אתה אף פעם לא מדבר איתי", אפשר לומר: "כשאתה שותק, אני מרגישה לבד בתוך הדבר הזה. אני צריכה לדעת שאתה עדיין איתי, גם אם קשה לך לענות עכשיו".
זה לא קסם. אף אחד לא קורא משפט כזה ומיד מתמלא בחמלה והבנה, מניח יד על הלב ואומר: "אהובתי, תודה שהזמנת אותי למרחב רגשי בטוח". אנחנו עדיין בני אדם, לא ברושור של ריטריט. הדבר החשוב להבין כאן הוא שמשפט כזה נותן לשיחה סיכוי.
היאטמות היא אחד הרגעים הכואבים ביותר בזוגיות, כי היא לא תמיד נראית כמו משבר. אין צעקות, אין דרמה, אין טריקת דלת. לפעמים יש פשוט שני אנשים באותו בית, מתפקדים מצוין, מנהלים לו״ז, ילדים, קניות ומשכנתה, אבל כבר לא באמת פוגשים זה את זו, כי ביניהם ניצב קיר של שתיקה.
וכמו בכל דבר, גם היחס לקיר הזה הוא עניין של המסגור שאנחנו נותנים לו. אפשר להתייחס לקיר כאל דבר שנבנה כדי להרחיק, אבל אפשר גם להסתכל עליו כעל דבר שנבנה כי מישהו היה צריך להגן על עצמו ולא ידע איך לבטא את הצורך הזה.
העבודה הזוגית מתחילה ברגע שבו מפסיקים לצעוק על הקיר, ומתחילים לשאול מה גרם לו להיבנות. ואז, אם יש עוד רצון, עוד אומץ ועוד קצת סבלנות, יכולה להתחיל שיחה אמיתית. לא מושלמת ולא קלה, אבל כזאת שבסופה כל צד יקבל מענה לקשיים ולצרכים שלו כדי שיוכל לייצר שוב קרבה.
דניאל הרוש הוא מגשר בתחום המשפחה והגירושין. זיו ברקוביץ היא יועצת זוגית המתמחה בתקשורת מקרבת.
