חודש אחרי שהכירו, הציע רועי לדגנית (השמות האמיתיים שמורים במערכת) להצטרף אליה לקניית בגדים. דגנית הופתעה, כי מעולם לא הכירה גבר שנהנה משופינג עם בת הזוג שלו, אבל היא הסכימה בשמחה, ואחרי בילוי של מספר שעות בקניון, מצאה את עצמה עם פרטי לבוש שמעולם לא הייתה בוחרת בלעדיו. היא שמחה להיענות לטעמו של רועי, ולא ייחסה חשיבות מיוחדת לשאלה האם הבגדים שבחר עבורה באמת מוצאים חן בעיניה.
כמה ימים אחר כך הגיע רועי לדירתה עם פרחים, וכשהיא הניחה אותם על שולחן צדדי בסלון, הוא הציע שתניח אותם במקום אחר, ורמז כביכול בצחוק שהיא לא ממש טובה בעיצוב הבית. גם הפעם לא ייחסה דגנית חשיבות מיוחדת לדבריו, ואפילו הסכימה בחיוך לעצתו לעזור לה לעצב את הבית מחדש.
מאז חלפו מספר שנים. רועי ודגנית חיים יחד בבית שהוא עיצב, היא לובשת בעיקר בגדים שמוצאים חן בעיניו, היא משתדלת לחנך את הילדים הקטנים שלהם בהתאם לתפיסות עולמו המנומקת, ובאופן כללי היא משתדלת לעשות כל שביכולתה כדי לרצות ולשמח את בעלה, במטרה לשמור על יציבות ושלווה בבית. אבל לא משנה כמה היא משתדלת, וכמה קור רוח היא מגייסת מול כל הערה ביקורתית נוספת שלו, רועי ממשיך להיכנס הביתה במבט בוחן, ותמיד יש לו מה לומר על הבלגן בבית, על שעות השינה של הילדים, על העובדה שלדגנית לא נשאר אף פעם כוח עבורו, על כך שהם לא מבלים בכלל יחד ושאין ביניהם מספיק סקס.
"לא משנה כמה היא משתדלת, וכמה קור רוח היא מגייסת מול כל הערה ביקורתית נוספת שלו, רועי ממשיך להיכנס הביתה במבט בוחן, ותמיד יש לו מה לומר על הבלגן בבית, על שעות השינה של הילדים, על העובדה שלדגנית לא נשאר אף פעם כוח עבורו, על כך שהם לא מבלים מספיק יחד ושאין ביניהם מספיק סקס"
כל הדברים שהיא עושה עבורו ועבור הילדים נעלמים לחלוטין מעיניו. הוא שוכח את ארוחות הערב המיוחדות שהיא מכינה לו, הוא לא סופר את הבגדים החדשים שהיא קונה לו, לא את הוויתורים שהיא עושה בעבודה, כדי שהוא יוכל לפתח את הקריירה שלו, ואפילו לא את שיחת הטלפון היומית שהיא מקיימת עם אמא שלו במקומו.
במשך שנים ניסתה דגנית לגרום לרועי לראות את המציאות באופן מאוזן יותר, ולהיכנס לפרופורציה בכל פעם כשהוא מאבד את זה, עד שהתעייפה והבינה שהיא ממילא תיכשל ושהוא ימשיך להוסיף ביקורת על ביקורת עד שהיא תותש או תצא מדעתה. ככל שהתאמצה, לא הצליחה דגנית להבין את הסיבה להתנהגותו של בעלה. הוא כן הזכיר לה את אמא שלה, שגם היא לא הייתה מרוצה משום דבר, ותמיד ניסתה לשנות את אבא שלה ואותה.
בילדותה הרגישה דגנית שאמה פשוט לא אוהבת אותה, עד שחדלה לנסות לרָצות ולשמח אותה, ולימדה את עצמה להתנתק ממנה פיזית ורגשית. עתה, עם בעלה, חזרו אליה התחושות הללו, והיא התחילה להאמין שגם הוא לא אוהב אותה, ושהוא מנסה להתאים אותה למודל אידיאלי החבוי בתודעה שלו, ושהיא לעולם לא תוכל להגשים עבורו.
בסתר ליבה האמינה דגנית שיש משהו סדיסטי בבעלה, ושהוא פשוט נהנה לראות אותה מפרפרת סביבו ללא הצלחה. כתגובת נגד, היא החלה לסגת יותר ויותר לתוך עצמה, וגם את הניסיונות האוטומטיים שלה להמשיך ולרצות אותו היא עושה כבר זמן מה בשוויון נפש ובקור רוח, שרק מרתיחים את בעלה וגורמים לו להגביר עוד ועוד את עוצמת הביקורת שלו כלפיה.
זעקת הביקורתיים
ביקורתיות יתר במערכות יחסים מסבה סבל עמוק לבן הזוג המבוקר ולסביבה הקרובה שלו, עד שכמעט בלתי אפשרי להכיר בעובדה שגם זה שמעביר את הביקורת סובל מאוד, וגם הוא לא יודע איך לצאת מהלופ הרגשי והזוגי שהוא מצוי בתוכו.
בני זוג ביקורתיים מדומים לבור ללא תחתית, ונתפסים כאנשים שלעולם לא יהיו מרוצים משום דבר, שאינם יודעים להכיר תודה וכמחפשים, בכוונה תחילה, את הרע בכל מקום. הם נחשבים לעקשנים, קיצוניים וחסרי סבלנות, לכאלו שרואים את החיים בשחור ולבן בלבד, ולאנשים שתמיד יהיה להם מה להגיד ועל מה להעיר, וכשהם לא זוכים לתגובה שהם מצפים לה, הם חוזרים על עצמם שוב ושוב באופן מייגע, תוך התעלמות מן העובדה שהם מתישים את הסביבה שלהם.
הטענות האינסופיות של הביקורתיים נראות מופרכות כשמסתכלים עליהן מהצד, ותפיסת המציאות שלהם נשמעת מעוותת. התקפי הביקורת והזעם שלהם, המתרחשים לעתים גם בקרב חברים ובני משפחה, גורמים להם להיראות כוחניים, שתלטניים ואפילו אלימים בעיני הסביבה, ובסופו של דבר נוטים להתייחס אליהם כאל נודניקים והִיסטריים במקרה הטוב, וכאל מתעללים ותוקפניים במקרה הרע.
"בני זוג ביקורתיים נתפסים על ידי הסובבים אותם כבור ללא תחתית, כאנשים שלעולם לא יהיו מרוצים משום דבר, שאינם יודעים להכיר תודה וכמחפשים, בכוונה תחילה, את הרע בכל מקום"
אלה שסובלים מן הביקורת האינסופית זוכים לעיתים קרובות לתמיכת הסביבה, ולמרות שהם חשים בודדים בביתם, הם לפחות מצליחים לגייס לטובתם את החברים ואת בני המשפחה. הביקורתיים, לעומת זאת, נותרים בודדים בבית ומחוצה לו, וככל שהם מרגישים דחויים יותר, כך מועצמת תחושת התסכול והחרדה שלהם, והם מגבירים עוד ועוד את מאמציהם הלא יעילים והבלתי מובנים לקבל מבני הזוג שלהם את מה שהם זקוקים לו.
במאמר זה אני בוחרת להשמיע את קולם של הביקורתיים, ולהביא את זעקתם באופן שניתן יהיה להקשיב להם. מטרתי אינה להצדיק את התנהגותם הקיצונית, אלא להפוך אותם למובנים יותר, ולעזור להם להירגע וללמוד לרתום אליהם את אהוביהם, כדי שיוכלו לקבל מענה לצרכים הרגשיים שלהם, במקום לגרום להם לִרְצות להתרחק מהם ולהימנע מקרבתם.
חרדה - פנים רבות לה
דר. סו ג'ונסון, מפתחת שיטת ה-EFT, שהיא טיפול ממוקד רגש, מסבירה שבני זוג שמגיעים לטיפול מציגים לכאורה קונפליקטים שונים ומגוונים, אך בבסיסם של כל הקונפליקטים הללו מסתתרים צרכים זהים, אותם ניתן לסכם באמצעות ארבע שאלות:
- האם אתה כאן עבורי (האם אתה פנוי אליי, קשוב אליי, רוצה להיות איתי)?
- האם אני יחיד ומיוחד עבורך (באופן כזה שתיתן לי תמיד עדיפות על פני כל אחד אחר)?
- האם תהיה איתי ותתמוך בי ברגעים של מצוקה (האם תזהה את המצוקה שלי בלי שאצטרך תמיד לבטא אותה בקול רם, והאם תרצה להיענות לה מתוך אהבה)?
- האם תיתן לי להיות עבורך ברגעי המצוקה שלך (האם תשתף אותי במצוקות שלך והאם תעדיף את תמיכתי ועזרתי על פני כל אחד אחר בכל מצב וללא תנאי)?
כאשר בני זוג חשים שהתשובה לאחת מן השאלות הללו היא לא, הם מרגישים דחויים ולא אהובים, וכתוצאה מכך עולה סף החרדה שלהם והם מגיבים באופן אינסטינקטיבי, כפי שהגיבו מאז ומתמיד ברגעים של מצוקה. ג'ונסון, המתבססת בעבודתה על מחקריו של ג'ון בולבי, אבי תיאוריית ההתקשרות, מסבירה שחרדתם של בני זוג שאינם מרגישים אהובים בקשר זהה לחרדה הַהִישרדותית של תינוק, שלא מקבל מאמו מענה מְסָפק לצרכיו הבסיסיים (הפיזיים והרגשיים).
ההקבלה בין צרכי התינוק לבין הצרכים הרגשיים של אדם בוגר בקשר זוגי, מתבססת על ההנחה שתפקידו של הקשר הזוגי הוא להוות בסיס בטוח, כלומר תומך, אוהב ויציב עבור האדם הבוגר, בדיוק כפי שתפקיד ההורים ליצור בסיס בטוח עבור התינוק שלהם.
תינוק שגדל בבית שהשכיל להעניק לו בסיס בטוח, יִיצור בבגרותו יחסים זוגיים בטוחים ויציבים, שיש בהם איזון בריא בין בטחון וריגוש ובין קירבה ונפרדות. תינוק שלא קיבל מענה מספק לצרכיו הרגשיים, יחפש בבגרותו מענה כזה אצל בן או בת הזוג שלו, וימצא את עצמו בדרך כלל באותו כֶּשֶל שהכיר בילדותו, עם אותה מצוקה רגשית מתסכלת ומעוררת חרדה.
3 צפייה בגלריה
"תינוק שגדל בבית שהשכיל להעניק לו בסיס בטוח, יִיצור בבגרותו יחסים זוגיים בטוחים ויציבים"
(צילום: Shutterstock)
ג'ונסון מבחינה בין שני סוגי טיפוסים בעלי שתי תגובות מנוגדות למצב ההישרדותי מעורר החרדה הזה: הסוג האחד הוא החרד-נמנע, אשר החרדה שלו מפני עימותים גורמת לו לטשטש אי-הסכמות ולברוח מקונפליקטים, במטרה למנוע פיצוצים בקשר.
כבר בגיל צעיר לומד החרד-נמנע לְרָצות ולספק את צרכי הסובבים אותו, וכאשר ניסיונותיו עולים בתוהו הוא נסוג לתוך עצמו כדי ללקק את הפצעים. כלפי חוץ הוא נתפס כקר רוח וחסר רגישות, בעוד שבפועל הוא מוצף ברגשות שאין לו כלים לבטא או להתמודד איתם, ולכן אין לו ברירה אלא להחניק ולהשתיק.
באופן פרדוקסלי הופכת החרדה שלו מקונפליקטים לנבואה שמגשימה את עצמה, והיא זו שמובילה בסופו של דבר לַעִימותים הקשים ביותר בקשר, שכן ככל שהוא נסוג ומתרחק, כך הוא מעצים את החרדה של בת הזוג שלו, וגורם לה להגביר את להבות הכעס וחוסר שביעות הרצון שלה, עד לפיצוץ הבלתי נמנע.
"עם הזמן מתחיל החרד-רודף להרגיש שבת הזוג שלו לא עומדת בקצב שלו: לתחושתו היא פחות חמה ממנו, פחות מעניקה, ובעיקר פחות זקוקה לו. בתגובה לכך הוא מדבר ומסביר לה מה הוא צריך בהתחלה בסבלנות, וכאשר זה לא עוזר הוא מתלונן, מאשים, נואם, תוקף ומבקר"
הסוג השני, שמאמר זה מוקדש לו, הוא החרד-רודף: בתחילת הקשר הזוגי מציף בן הזוג הרודף את בת הזוג שלו בדאגה ובאהבה. הוא מעניק ומשקיע בלי סוף, משתף אותה ברגשותיו באופן בלתי מבוקר, הוא יוזם ויצירתי, דוחף ומעודד, והוא מייחל לקשר שהעוצמה הרגשית שלו חזקה עד כדי כך שלא ניתן להטיל ספק באהבה שהיא מייצגת.
עם הזמן מתחיל החרד-רודף להרגיש שבת הזוג שלו לא עומדת בקצב שלו. לתחושתו, היא פחות חמה ממנו, פחות מעניקה, ובעיקר פחות זקוקה לו. בתגובה לכך הוא מדבר ומסביר לה מה הוא צריך בהתחלה בסבלנות, וכאשר זה לא עוזר הוא מתלונן, מאשים, נואם, תוקף ומבקר.
לטענתו, הוא רק מנסה להפוך את הזוגיות שלהם לטובה יותר, וכל מה שהוא מבקש הינו בסיסי וניתן ליישום בקלות. הוא רק רוצה הכרה, וקירבה, ונוכחות, ורק רוצה להרגיש אהוב. הוא רוצה בצדק להיות בראש סדר העדיפויות שלה, והוא רוצה להרגיש שלא רק הוא יוזם ומשקיע בקשר הזה, אלא שגם בו משקיעים וגם עבורו יוזמים.
הוא רוצה שבת הזוג שלו תחשוב על הקשר כמוהו, תעשה תהליכים, כמוהו, תלמד, תתפתח, תקרא ספרים על זוגיות. בחלומותיו הוא מייחל לבת זוג שתילחם עליו ולא תוותר לעולם, וכאשר הוא מרגיש שזה לא מה שקורה, הוא הופך להיות יותר ויותר אינטנסיבי ותובעני. גם כאשר בת הזוג שלו משתדלת ללכת לקראתו ולהיענות לדרישותיו, הוא לא מצליח להיות מרוצה כי הוא לא מסוגל להאמין לכנות כוונותיה.
3 צפייה בגלריה
"גם כאשר בת הזוג שלו משתדלת ללכת לקראתו, הוא לא מצליח להיות מרוצה כי הוא לא מסוגל להאמין לה"
(איור: Shutterstock)
באופן פרדוקסלי, ככל שהוא מתאמץ יותר, כך הוא מרחיק אותה מעליו יותר ויותר. הוא לא מבין שהיא מתרחקת דווקא כדי לשמור על הקשר מפני כל הסערות הללו. הוא טוען בפניה שהיא מרוחקת, קרה, לא אכפתית, חסרת רגישות ובורחת מהתמודדויות. הוא מאשים אותה שהיא לא באמת צריכה אותו, שהיא לא מושקעת כמוהו בקשר, שהיא אגואיסטית, ושאכפת לה רק מעצמה, מהילדים או מהקריירה שלה, אבל לא ממנו.
שני הטיפוסים, החרד-נמנע והחרד רודף, מנסים להרגיע את החרדה שלהם מאובדן הקשר בדרכים מנוגדות: האחד מנסה להוריד את האש ולמנוע עימותים, ואילו השני מבקש להגביר את האש כדי להרגיש קרוב. שניהם מעוניינים בהצלחת הזוגיות, וששניהם רוצים להרגיש אהובים ומיוחדים, ולהעניק אהבה לבני הזוג שלהם. אלא שמנגנוני ההגנה שלהם גורמים להם להקצין את התנהגותם, עד שהם הופכים להיות בלתי נסבלים האחד כלפי השני וכתוצאה מכך הם רק מעצימים זה את החרדה של זו.
כך הופך קשר זוגי שהתחיל באהבה ובתקווה למעגל קסמים רעיל של רודף ונמנע; מציף ומתנתק; נאחז ונסוג. אף אחד מהם לא יודע כיצד לעצור את המעגל הזה ולרדת לקרקע יציבה, אף אחד מהם לא מבין מה הוא בעצם עושה שאינו בסדר. בדרך כלל, הם מגיעים לטיפול זוגי כאשר שניהם מותשים, עצובים וקטני אמונה.
ויסות עצמי וזוגי
זוגות שסובלים מביקורתיות יתר בקשר, ומוצאים את עצמם במעגל הקסמים ההרסני הזה, עשויים לבחור באחת משלוש דרכים לטפל בבעיה שלהם. הדרך הראשונה היא ויסות עצמי. כאשר בן הזוג הביקורתי משתכנע שמשהו אצלו לא בסדר, הוא עשוי לפנות לטיפול אישי במטרה ללמוד להירגע ולהתווסת, מתוך תקווה להצליח ליישם בזוגיות את מה שלמד בטיפול.
הדרך השנייה היא עבודה על העלאת הטמפרטורה הרגשית - כאשר בת זוג ביקורתית מצליחה לשכנע את בן הזוג הנמנע שמשהו אצלו לא בסדר, שהוא קר ומרוחק ולא יודע להעניק, ושכל מה שהוא עושה פוגע בה ובקשר, הוא עשוי ללכת לטיפול אישי, שבו הוא ינסה ללמוד להיות חם וקרוב יותר ולהיענות לצרכיה באופן מספק יותר. גם במקרה הזה יש לקוות שהוא יצליח ליישם בזוגיות את מה שלמד בטיפול האישי, ושבת הזוג החרדה, שנותרת מחוץ לטיפול, תוכל לסמוך על תהליך שמתרחש בלעדיה, ותצליח להאמין בכנות וביציבות השינויים שעושה בן הזוג שלה.
הדרך השלישית, המועדפת עליי, היא למידה משותפת, שבמהלכה מפתחים שני בני הזוג כלים רִגְשיים, שבאמצעותם הם לומדים לווסת את עצמם בכוחות עצמם, כאשר בן הזוג שלהם נוכח בחדר, וגם להיעזר בבני הזוג שלהם באופן יעיל כאשר הם לא מצליחים להתווסת בעצמם.
הצלחתו של תהליך כזה תלויה ביצירת בסיס רגשי משותף, שיאפשר להם לחשוף האחד בפני השנייה את רגשותיהם העמוקים ביותר, ולארגן מחדש את התפיסות והאמונות שלהם זה ביחס לזו. תפקידו של המטפל לסייע להם בבניית בסיס כזה, ובהמשך תפקידו לזהות את הרגעים בטיפול שבהם מסוגלים בני הזוג לפנות זה אל זו מתוך המקום הרגשי החדש וליצור אינטראקציה זוגית בריאה, כזאת שתאפשר להם להתמודד עם הקונפליקטים שלהם באופן קשוב, מעצים, מאוזן ומקדם.
כאשר סוג כזה של אינטראקציה נוצר פעם אחר פעם בחדר הטיפול, לומדים בני הזוג לסמוך זה על זו ועל עצמם, ואט-אט הם משתחררים ממעגל התגובה הישן, ויוצרים ריקוד זוגי חדש, איתו יוכלו לצאת יחד לחיים בריאים, אוהבים ויציבים.
דגנית ורועי בחרו להתחיל יחד טיפול זוגי. שניהם הבינו שהם חשובים ויקרים זה לזו, ושהם לא רוצים להמשיך באותו מסלול הרסני. הדרך שיעברו יחד תעזור להם להכיר את עצמם טוב יותר, ותסייע להם לפגוש זה את זו במקומות העמוקים וכנראה גם החשוכים ביותר. זו לא דרך נטולת פחדים ומהמורות, אבל בליווי ובהנחיה נכונים היא תיקח אותם למקומות חדשים וטובים, ותעניק להם כלים להתמודד עם הקונפליקטים והקשיים שהחיים יָמשיכו בהכרח לזמן להם.
אני מאחלת הצלחה לכל מי שבוחר ללכת בדרך האמיצה לעבר מפגש עמוק, כן ובלתי מתפשר עם עצמו ועם בת הזוג שלו.
כנרת טל מאיר היא מחברת הספר "סוד האהבה", ומייסדת "שיחה שנוגעת": בית להתפתחות אישית זוגית ומינית, המקדם תהליכי שינוי וצמיחה.
