יומיים אל תוך המלחמה, אני ו-מ' התעוררנו ב-5 בבוקר לקול צפצוף ההתרעה. נהדר, עוד לילה בלי שינה. קפצנו מהמיטה בנשימות מהירות וקצרות, לקחנו את הבגד הראשון שנקרה בדרכנו, יצאנו בחיפזון מהבית, ורצנו לכיוון המקלט.
הבית של הוריי בצפון נמצא כשלוש דקות הליכה מהמקלט השכונתי, ואם רצים ממש מהר, אפשר להספיק במחצית מהזמן. אבל מ' לא ארז אתו כפכפים, אז כשנשמעה ההתרעה, הוא לקח את פריט ההנעלה הראשון שמצא במהירות - הקרוקס הענקיות של אבא שלי, שהאטו אותו וגרמו לו להתנייד כאילו שהוא רץ עם הרגליים בתוך סירה.
באיטיות גמלונית הוא השתרך מאחוריי, ובינתיים החלו להישמע פיצוצים חזקים. השמיים כבר התחילו להתבהר, וסילון בוהק נראה בהם. המשכתי לרוץ בכל הכוח. הסתובבתי לאחור כדי לראות אם הוא מדביק את הקצב, וראיתי אותו עומד, פניו אל השמיים, מביט המום על טיל בוהק שהחל צולל לכיוונו, מטה, מטה.
"וואו", הוא צעק בהשתאות.
"רוץ!" צעקתי לו בחזרה, מעירה אותו מהחלום או אולי מהסיוט. מ' התנער מהקיפאון והחל לרוץ לכיוון המקלט, שכבר היה ממש מול עינינו. נכנסנו מתנשפים פנימה, וסגרנו אחרינו את הדלת. יתר השכנים כבר ישבו מכונסים והמתינו לבום. התיישבנו על כסאות פלסטיק, וניסינו להסדיר את הנשימה. הדי פיצוצים עמומים נשמעו במרחק.
"תקשיב, אתה חייב לרוץ מהר יותר כשיש אזעקה", אמרתי וניסיתי לכבוש את חוסר הסבלנות שלי.
"אני יודע, פשוט מעולם לא ראיתי דבר כזה לפני כן".
"אוקיי, אבל זה לא יעזור לבדוק עכשיו לאיזה כיוון זה יגיע, ואם נעמוד ונסתכל, נסכן עצמנו בפגיעה. להגיע כמה שיותר מהר למחסה - זה הדבר היחיד שעלינו לעשות עכשיו".
כשיצאנו מהמקלט, כבר הייתי עייפה, מותשת, אפופת סטרס מרוב חרדה. עדיין כעסתי על ההתמהמהות הזאת שלו. מה, הוא רוצה לקבל טיל בראש?
בימים הבאים כמעט כל מה שעשה, הרגיז אותי. כל דבר, ולא הקטן ביותר, נראה לי חסר היגיון, אפילו מופרך. אמפתיה דורשת סבלנות אדירה. היא דורשת עצירה, התבוננות והפיכה של זווית ההסתכלות והפרספקטיבה. כדי שנחוש אמפתיה כלפי הזולת, עלינו לנסות לראות את האחר דרך זווית ראיה שונה, חדשה, ולהבין אותו באמת, אבל זה דורש כל כך הרבה אנרגיה, שלא הייתה ברשותי באותם ימים לחוצים של ירידות דחופות למקלט.
אם האנרגיה שלנו הולכת לאיפה שתשומת הלב שלנו נמצאת, אז תשומת הלב שלי באותם ימים מרוטי עצבים, הייתה נתונה כל כולה להישרדות. הייתי כל הזמן על קוצים. והוא, כמו הפריע לי לשרוד. זה הכעיס אותי.
לא הייתה לי תשומת לב לתת לו, לא הייתה בי אנרגיה להפנות אליו. ואיך תהיה לי? היינו הרחק מהבית ביפו, לבדנו בביתם של הוריי שעדיין תקועים בחו"ל, והרגשתי שאני במנוסה מחיי הרגילים, רחוקה מהשגרה שלי ומכל הדברים הקטנים שבדרך כלל נוסכים בי תחושה של ביטחון.
בנוסף לכל זה, מ' הוא עולה חדש, ואנחנו עדיין מחכים שישלחו לו רישיון נהיגה בתוקף, כך שהמשימה להסיע אותנו ממקום למקום נפלה עליי בלבד, ומכיוון שהיינו בישוב קטן ומבודד, הדבר הצריך נסיעות חפוזות החוצה מהיישוב בכל פעם שעלה צורך בקניית מצרכי מזון, בתקווה שלא יישמעו אזעקות במהלך הדרך.
"אם האנרגיה שלנו הולכת לאיפה שתשומת הלב שלנו נמצאת, אז תשומת הלב שלי באותם ימים מרוטי עצבים, הייתה נתונה כל כולה להישרדות. הייתי כל הזמן על קוצים. והוא, כמו הפריע לי לשרוד. זה הכעיס אותי"
הרגשתי שהכול נופל עליי. שהחיים נופלים עליי. כל פעולה קלה הפכה לכבדה - אם זה לצאת להשקות את הצמחים בחוץ, ללכת להתקלח, לפתוח ספר, לבשל ארוחת ערב, לנסוע לקנות מצרכים - הכול לווה בזמזום בלתי פוסק של חרדה. העולם שלי התהפך.
באחד הלילות שכבנו במיטה. הוא נישק אותי בעדינות, שלח יד לכיוון המפשעה שלי והחל ללטף אותי. הוא הביט בי במבט שטוף זימה, וחפן את שדיי בידיו. נישקתי אותו, אבל לא הייתי בנשיקה. איראן החלה להתגנב לי למחשבות. מה אם תהיה אזעקה? שווה לי בכלל ללכת לאיבוד בתוך הסקס עכשיו?
הוא המשיך לגעת בי בלהט, כאילו לא נראה כי שהמצב הנוכחי כלל לא משפיע עליו. הרגשתי כאילו שהוא עושה מין עם עצמו, וזה דחה אותי. הרגשתי לבד באקט הזה. שני אנשים יחד באותו החדר, נוגעים האחד בשני, אבל אחד מהם לא נוכח באמת. כל אחד עסוק בחוויה האישית שלו, במקום להיות חלק מחוויה משותפת.
"אני מצטערת. אבל אני לא ממש במוד", אמרתי והרחקתי את הראש שלי.
הרגשתי שאני מבאסת, מכבה, מאכזבת. שאני בת זוג גרועה. החשש הזה גרם לי להתבצר עוד יותר עמוק בתוך בועת החרדה שלי, והיא נהייתה עכשיו כמעט בלתי חדירה.
"את לא נמשכת אליי?" הוא שאל פתאום, והביט בי במבט מלא חשש.
בום.
בועת החרדה שעטפה ושמרה עליי במשך שבוע שלם, התנפצה באבחה אחת. לפתע הבנתי שגם מ' נמצא בתוך בועת חרדה משל עצמו, מחפש את הדרך לצאת ממנה, מחפש לרגע תמיכה, חיבוק, אהבה, אמפתיה. מחפש לרגע אותי, כדי שאמשוך אותו החוצה.
גל של אמפתיה והבנה שטף אותי. הבנתי אותו, וכאב לי עליו, כאב לי עלינו.
"נישקתי אותו, אבל לא הייתי בנשיקה. איראן החלה להתגנב לי למחשבות. מה אם תהיה אזעקה? שווה לי בכלל ללכת לאיבוד בתוך הסקס עכשיו?"
"לא, מה פתאום. אני נמשכת אליך מאוד. שום דבר לא השתנה במשיכה שלי כלפיך. אני פשוט... מפחדת. אתה נוגע בי, אבל כל מה שאני חושבת עליו זה מתי תהיה אזעקה. אני לא איתך, אני בחרדה".
"אני מבין. תודה שאת אומרת לי, זה מרגיע אותי, כי אני מרגיש שאת מרוחקת ממני נורא בימים האחרונים. נראה שכל דבר שאני עושה לא עושה לך טוב. לפעמים אני תוהה אם אני בכלל טוב בשבילך. אני חרד כל הזמן שאת כבר לא מרגישה. זה כל הזמן מעסיק אותי ואני בפחד מוות שאת כבר לא אוהבת אותי, שתעזבי".
דמעות קטנות מילאו את עיניו, והלב שלי נשבר. הייתי כל כך עמוק בתוך בועת החרדה הקיומית שלי, עד שלא ראיתי את החרדה הקיומית שלו. הוא גישש מתוך החשכה של הבועה שלו, וניסה להגיע אליי, אבל הוא היה כל כך חרד, שהוא לא באמת ראה אותי וכמה גם אני חרדה ולחוצה מכל ניסיון לחדור לבועת החרדה שבניתי.
ופתאום, ברגע אחד, ראיתי את עצמי מבעד לעיניו שלו. ראיתי את יובל המפוחדת, זיהיתי את הפחד מבדידות, את פחד המוות. זרותו של האיש שכה הפריע לי בימים האחרונים התפוגגה, והוא חזר להיות האיש אני אוהבת ומכירה. ראיתי אותו והצלחתי להבין אותו. להבין שבדיוק כמוני גם הוא חושש, ומפחד.
הרבה יותר קל למוטט קירות כשיש כוח כפול ומכופל. ויותר קל להיאבק יחד בקירות של בועה אחת, מאשר להיאבק לבד. ככה לפחות, יש סיכוי לצאת.
