מאז 7 באוקטובר, שמחת תורה כבר לא יכול להיות רק החג שבו מוציאים ספרי תורה ורוקדים איתם במעגלים. התאריך נצרב בגוף ובתודעה של כולנו, ולכן דווקא שני השמות של החג, שמיני עצרת ושמחת תורה, מקבלים היום משמעות אחרת.
בתורה החג נקרא שמיני עצרת; השם שמחת תורה התווסף מאוחר יותר, עם המנהג לסיים בו את קריאת התורה ולהתחיל אותה מחדש. נוצר חג אחד עם שתי תנועות: קודם לעצור ולהישאר, ורק אחר כך לרקוד.
ואולי זה גם הסדר הנכון לחשוב בו על החלמה מהטראומה שכולנו נושאים: קודם להיות עם מה שאי אפשר לתקן, אחר כך לשאת אותו יחד, ורק אז לנסות לחזור לזוז.
גלריה
איך מתמודדים עם טראומה? קודם להיות עם מה שאי אפשר לתקן, אחר כך לשאת אותו יחד, ורק אז לנסות לחזור לזוז
(צילום:Suutterstock)
חז"ל מספרים על שמיני עצרת משל: מלך שאירח את בניו במשך כמה ימים, וכשמגיע הזמן להיפרד, הוא מבקש מהם להישאר עוד יום אחד, כי "קשה עליי פרידתכם". הוא לא מציע פתרון ולא מבטיח שהכול יהיה בסדר, הוא רק אומר: אל תלכו עדיין, תישארו.
מי שהיה ליד אדם שסובל באמת יודע כמה קשה להיענות לבקשה כזו. האינסטינקט שלנו מול סבל הוא לעודד, לפתור, להסביר או למצוא משמעות. אבל לפעמים הנוכחות השקטה היא הדבר התובעני ביותר: היא מחייבת אותנו להישאר גם כשאין לנו מה להציע.
יש מדרש נועז שקורא את הפסוק "כי באש ה' נשפט" כמעט כפשוטו: אלוהים אינו עומד מחוץ לאש ושופט אותה, אלא נמצא בתוכה. ואותו מדרש ממשיך מיד אל הפסוק שכולנו מכירים בעל פה: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי". שימו לב מה לא כתוב שם: לא "כי תצילני", אלא "כי אתה עמדי". אחרי אסון, ההבטחה הזו נשמעת אחרת.
אם לוקחים את הרעיון הזה עד הקצה, מגיעים לאמירה שקשה לכתוב, אבל אולי דווקא בגלל זה אסור לרכך אותה: אלוהים נאנס ב-7 באוקטובר. הוא חולל, נחנק ונשרף יחד עם מי שנאנסו, חוללו ונשרפו - בבארי, בכפר עזה וברעים. זאת לא מטאפורה שלוקחת מן הקורבנות את הכאב והופכת אותו לתיאולוגיה - להפך. זו דרך לומר שהם לא היו לבד, גם ברגע שבו השמיים נסגרו מעליהם.
אלי ויזל כתב מתוך השואה תמונה דומה: ב"הלילה" הוא מתאר תליית נער במחנה. הנער היה קל כל כך עד שהמוות התארך, ומישהו מאחוריו שאל: "איפה אלוהים עכשיו?"
ויזל שמע בתוכו תשובה: "הוא כאן, תלוי על הגרדום". אפשר לקרוא את הסצנה הזאת כמוות של האמונה, אבל אפשר לקרוא אותה גם אחרת: האל אינו מחוץ לסבל, הוא בתוכו. זאת לא תיאולוגיה מנחמת, כי אלוהים שסובל איתנו הוא לא אלוהים שמבטיח הצלה - אבל זה אלוהים שלא נוטש.
ולמי שהמילה "אלוהים" אינה חלק מעולמו, אפשר לומר זאת אחרת: אנחנו מאמינים שיש בעולם כוח של טוב שבוכה איתנו כשדברים מזעזעים מתרחשים, גם כשהוא אינו יכול למחוק את האסון או למנוע אותו.
לטראומה יש אדוות: יש את מי שהיו בעוטף, בנובה, בשבי או בקרבות, וחוו את הטראומה על גופם, יש משפחות וחברים שנושאים אותה מקרוב, ויש חברה שלמה שנחשפה שוב ושוב למראות, לקולות ולסיפורים ששברו משהו בסיסי באמונה שהעולם בטוח ומובן.
הפצע הוא קולקטיבי - אין אדם בישראל שלא הושפע ממה שקרה ב-7 באוקטובר - לכן גם ההחלמה שאנחנו משוועים לה היא קולקטיבית, והיא לא יכולה להתבסס על הדרישה "לחזור לשגרה". היא תתחיל כשנצליח להגיד: זה קרה לנו, זה ממשיך לחיות בתוכנו, ואנחנו לא משאירים זה את זה לבד עם זה.
כשהמילים נגמרות
אולי זו אחת הסיבות שאנחנו חוזרים בתקופות של אסון אל סיפורים, טקסים ואמנות. לא כי הם מסבירים את המציאות, אלא כי הם נותנים לנו צורה להחזיק משהו שאין לנו מילים בשבילו. כשהשפה הרגילה קורסת, אמנות יכולה להפוך כאב למשהו שאפשר להסתכל עליו ביחד.
אריאן ליטמן, קערת השבעה, 2023–2024. צילום: מיכאל עמר
(צילום: מיכאל עמר)
אריאן ליטמן יצרה בעקבות 7 באוקטובר את "קערת השבעה" - עבודה שמזכירה את קערות ההשבעה העתיקות מן המסורת היהודית. בעבודה מאוחרת יותר, "שדות באדום", היא תולה תחבושות גזה שעליהן סימנים אדומים שהתייבשו. אין כאן הבטחה שהפצע נסגר. יש פעולה של חבישה: הפצע עדיין שם, אבל מישהי מטפלת בו.
זה אולי אחד הדימויים המדויקים ביותר להחלמה קולקטיבית: לא למחוק את הפצע ולא למהר להפוך אותו ל"צמיחה", אלא להמשיך לחבוש אותו יחד.
עדי דרימר, חברת קיבוץ רעים, עשתה תנועה אחרת מתוך האירוע עצמו. אחרי שפונתה לאילת היא העתיקה בכתב ידה, הודעה אחר הודעה, את הודעות הווטסאפ שנשלחו בקיבוץ בשעה וחצי הראשונות של המתקפה - בקשות לעזרה, קריאות, סימני קריאה ושגיאות כתיב.
עדי דרימר, טביעת אצבע של אימה, 2023
(צילום: עדי דרימר)
בעבודה "טביעת אצבע של אימה" הטקסט מסתחרר לספירלה צפופה עד שכמעט לא נשאר מקום על הדף. היא לא מנסה לייפות את האסון או "לפתור" אותו. היא עושה משהו הרבה יותר בסיסי: נשארת איתו. הודעה אחר הודעה. מילה אחר מילה.
זו בדיוק התפיסה של טיפול שאנחנו זקוקים לה גם כחברה: טיפול הוא לא תמיד ריפוי, לפעמים הוא פשוט הסירוב לנטוש - יד שמונחת על הפצע, לא כי היא יודעת לסגור אותו, אלא כי היא אומרת: אני כאן.
לא זורקים את השברים
חז"ל מספרים שבארון הברית היו "לוחות ושברי לוחות". לא רק הלוחות השלמים, אלה שניתנו אחרי שמשה שבר את הלוחות הראשונים בעקבות עגל הזהב, אלא גם השברים של הלוחות הראשונים. הם לא נזרקו ולא הוסתרו כאילו היו תקלה מביכה מן העבר. הם נשמרו באותו ארון, באותו מקום קדוש.
ייתכן זו אחת התמונות המדויקות ביותר של החלמה מטראומה. החלמה היא לא חזרה למי שהיינו לפני. יש דברים שלעולם לא יחזרו להיות שלמים באותה צורה, יש אובדנים שאי אפשר לבטל ויש חיים שנחצו ל"לפני" ול"אחרי". אבל השבר יכול להישאר חלק מן הסיפור, בלי להפוך להיות הסיפור כולו. אנחנו לא צריכים לבחור בין הלוחות לבין השברים - אפשר לשאת את שניהם.
גם ההקפות מקבלות בהקשר הזה משמעות אחרת: במעגל אף אחד אינו במרכז כל הזמן, ותמיד יש בו גם מי שלא מסוגל כרגע לרקוד: מי שאבל מדי, מי שמתמודד עם פוסט-טראומה, מי שאין בו שמחה.
קהילה שיודעת להחלים לא דורשת מאף אחד להעמיד פנים. היא מחזיקה מקום גם למי שלא יכול לרקוד עכשיו. יש קהילות שמאז 7 באוקטובר מקיימות הקפה אחת שקטה - בלי שירה ובלי ריקודים, רק מחזיקים את ספר התורה קרוב ללב. אולי זו אחת ההקפות המתאימות ביותר עכשיו: לא לברוח מן הכאב, אבל גם לא לתת לו לפרק את המעגל.
בתלמוד מסופר על רבי חנינא בן תרדיון שנשרף כשהוא כרוך בספר תורה. תלמידיו שאלו אותו מה הוא רואה, והוא השיב: "גווילין נשרפין ואותיות פורחות באוויר". הקלף והגוף באמת נשרפים, אין כאן הכחשה של האובדן, אבל משהו מן הרוח ממשיך.
אנחנו רואים את זה היום בכל מיזם שנולד לזכר מי שנרצחו, בכל משפחה שמנציחה ערך שהיה יקר לאדם שאיבדה, ובכל קהילה שבוחרת להפוך זיכרון לעשייה.
אולי זה מה ששני השמות של החג מבקשים מאיתנו: קודם שמיני עצרת - להישאר, לא למהר לתקן, לא לדרוש החלמה, לא להפוך כאב לסיפור עם סוף יפה.
ואז שמחת תורה - להחזיק את השברים קרוב לגוף ולהיכנס איתם שוב למעגל. לא כי הכאב נגמר, אלא כי הוא לא מקבל את המילה האחרונה. החלמה קולקטיבית היא לא חזרה למה שהיינו לפני 7 באוקטובר, היא האפשרות להיות עם מה שנשבר, לשאת אותו יחד - ובכל זאת לעשות עוד סיבוב אחד.
שולמית שפרבר היא מטפלת מינית מוסמכת, דוקטורנטית החוקרת זוגיות, מיניות וטראומה.
הרב ד"ר דוד שפרבר הוא חוקר אמנות ואוצר.
