"כשהייתי ילד הלכתי פעם מכות עם ילד אחר, עד שבאה מורה והפרידה בינינו. כשחזרתי הביתה, ההורים כבר ידעו על המכות כי המורה התקשרה לאמא שלי, ואז אבא שלי אמר לי, 'בוא, אני אלמד אותך איך לתת נגחה'. הוא שם מגבת על השיש והראה לי איך לתת ראסיה, נגיחה חזקה. זה בא אצלו מהמקום האבהי, מהרצון שלו לחזק אותי", מספר השחקן אורי סעדה, יוצר ומבצע ההצגה, "אני מכיר רק אחד שמתנהג ככה", העוסקת בזעם והעברה בין-דורית.
אבא שלך לימד אותך איך ללכת מכות?!
"אפשר להגיד, כן, הוא לימד אותי גם את זה. אנחנו הרבה דורות של אנשים שאוכלים כאפות ונותנים כאפות. כולנו שרוטים, כולנו דפוקים. תבין, הוא גדל באקלים שבו צריך להראות אגרופים. הוא גדל בבית שהיו עפים בו דברים, שלטים ומחבתות, דברים נשברים ומתנפצים, דלתות נטרקות.
"האמת, לקח לי זמן להבין ולהפנים שזו אלימות, להבין שזה דבר שמצריך טיפול, כי לפני זה חשבתי שזאת הנורמה. כשמדברים על אלימות חושבים בדרך כלל בשחור ולבן, אבל אלימות מפעפעת בהרבה מקומות, בהרבה דברים. זה לא תמיד טוב או רע, זה לא אשם או לא אשם".
לתפיסתך כיום, אבא שלך היה אדם אלים?
"הוא לא תפס את עצמו ככזה אבל זה מעניין כי הוא כן תיאר את אבא שלו כאדם אלים. לשאלתך, כן, אבא שלי בהחלט היה בצעירותו אדם חם מזג, ולפעמים המזג החם שלו שלט בו, כמו שלפעמים המזג החם שלי שולט גם בי. היום אני בעיקר רוצה להגיד לאבא שלי, אני ואתה שרוטים, בוא נתחבק, הכל בסדר".
"ראיתי אותו צורח על שכנים, צורח בוויכוח בכביש, מאיים על אנשים. ראיתי אותו מאבד את זה. במקומות האלה, כילד, מאוד פחדתי. ואז, כמה שנים אחרי זה, ראיתי את עצמי עושה את אותו הדבר"
איך מזג חם בא לידי ביטוי?
"ראיתי אותו צורח על שכנים, צורח בוויכוח בכביש, מאיים על אנשים. ראיתי אותו מאבד את זה. במקומות האלה, כילד, מאוד פחדתי. ואז, כמה שנים אחרי זה, ראיתי את עצמי עושה את אותו הדבר".
יש מקרה מהילדות שזכור לך במיוחד?
"כשהייתי בן תשע לילה אחד שכבתי במיטה, ואני שומע את אבא רב בצרחות עם שכן שלנו. אני שומע אותו צועק לאמא שלי, 'תני לי לרדת אליו, אני אשבור לו את הראש, אני אהרוג אותו, תני לי לזרוק עליו משהו'".
קרה שהוא היה אלים גם כלפיך?
"לא ממש. מעניין, הוא תמיד סיפר על אבא שלו, סבא שלי, שהיה מאוד אלים כלפיו. הוא אמר שאת מה שאבא שלו עשה לו, הוא בחיים לא יעשה לילד שלו. אני ישר שאלתי, 'מה, סבא היה מרביץ לסבתא?', ואבא שלי ענה, 'מה פתאום, איזה מרביץ? סבתא גם הייתה מעיפה לו מכות'".
"אני סוג של פנתר שחור"
סעדה (34), בוגר הסטודיו למשחק ניסן נתיב ירושלים, נולד וגדל במרכז ראשון לציון, בן יחיד להוריו. "הם חיכו שנים שאגיע. לאמא שלי היו בעיות פוריות. ההורים שלי נישאו ממש אחרי מלחמת יום כיפור, ואני נולדתי בשנת 1991, כמעט שני עשורים אחרי שהם התחתנו. כשנולדתי, אבא היה כמעט בן חמישים ואמא כמעט בת ארבעים".
באיזה בית גדלת?
"ההורים שלי גלותיים באיזשהו מקום. כשהם הכירו, שניהם היו עולים חדשים בקיבוץ שפיים. אבא שלי עלה מצרפת אבל הוא תוניסאי שנולד וגדל בתוניס. לפי מה שהוא מספר, הוא גדל באווירה של סרט איטלקי שבו מצד אחד, כולם מרביצים לכולם ומצד שני הכול מאוד שמח. אמא שלי עלתה מברית המועצות לשעבר. גדלתי בבית ששילב צפון אפריקה עם סובייטיות, לכן אני גם מחובר לצד המזרחי שלי ומרגיש סוג של פנתר שחור, למרות שגדלתי על בורשט וגפילטע פיש".
במה עסקו ההורים?
"אבא שלי מכונאי. הוא מתקן מכוניות מגיל שש עשרה. רוב השנים הוא עבד בצבא בתור מכונאי טנקים, עד שהגיע לפנסיה. אמא שלי הייתה מנהלת חשבונות. אני הייתי ילד מפתח, כי ההורים היו חוזרים הביתה בחמש. ילד עם קוצים ואז נער של רוק כבד וגיטרה חשמלית, שכל מה שעניין אותו זה מוזיקה. הגעתי הרבה פעמים לחדר המנהל. הייתי ילד עם פיוז קצר, ילד של מכות ואלימות".
איך להבנתך הפרעת זעם עוברות מאב לבנו? זו תכונה נרכשת, תלוית סביבה?
"זו שאלה יפה, וזו אולי השאלה שאני בעצם מנסה לפענח באמנות שלי. מישהו אמר פעם שכולנו לא רק מי שאנחנו, אני לא רק אורי ואתה לא רק חגי, אנחנו גם מאות שנים של העברה בין דורית. אני חושב שאתה נושא גם את ההיסטוריה של האבות שלך, גם אם אינך מודע לכך".
"הטיפול הכי טוב שהיה לי, שהכי השפיע עליי, זה אשתי. למה? כי ברגע שהבנתי שאני הולך להפסיד משהו חשוב בחיים שלי, התחלתי לשלוט בדבר הזה. אתה מגיע למצב שאתה שואל את עצמך כמה אתה מוכן לסכן ולאן עוד תגיע"
איפה אתה מוצא בעצמך שחזור של ההתנהגות אליה נחשפת?
"כשלמדתי משחק, אם במאי דיבר אליי לא יפה, הייתי משתולל. העפתי כיסאות באוויר, העפתי שולחנות. היו קוראים לי בבית הספר 'אורי קוליסה', כי פעם שברתי קוליסה באגרוף, במכה אחת. היה מקרה אחר של במאי שאמר משהו שלא אהבתי, אז התקרבתי אליו ואמרתי, 'בוא, בוא תגיד לי את זה עכשיו בפנים'. הוא נרתע, הלך לאחור, עצר את החזרה, ואז כמובן הוזמנתי לשיחה אצל המנהל כדי לתת דין וחשבון על המעשה.
"בניסן מצלמים את החזרות להצגות, ובמקרה המצלמה בחדר חזרות הייתה על 'און' כשזה קרה, צילמה את הסיטואציה אבל לא הקליטה סאונד. חבר שהיה אחראי על הצילומים אמר לי, 'בוא תראה את הצילום'. הלכתי למחשב, ראיתי את הסיטואציה כסרט אילם, אבל ממש ראיתי את כל מהלך הדברים. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שראיתי כמה הפנים שלי מפחידות ומאיימות. שמע, לא הייתי מודע לגודל שלי, לעוצמת העצבים ולזעם שלי, לכמה אגרסיבי אני".
אחרי שהצלחת לאבחן בעצמך את הדפוס הבעייתי שלך, חיפשת עזרה? ביקשת טיפול?
"בטח. הבעיה הרי לא נעלמת אם אתה לא מטפל בה. עברתי מלא טיפולים פסיכולוגים, גם טיפולים שהם יותר רוחניים. אגב, שתי פסיכולוגיות שטיפלו בי בעבר כבר באו לראות את ההצגה שלי. אבל הטיפול הכי טוב שהיה לי, שהכי השפיע עליי, זה אשתי. למה? כי ברגע שהבנתי שאני הולך להפסיד משהו חשוב בחיים שלי, אז פתאום התחלתי להצליח לשלוט בדבר הזה. אתה מגיע למצב שאתה שואל את עצמך עד כמה אתה מוכן לסכן ולאן עוד תגיע".
"רציתי לספר את הסיפור שלי"
לפני שנה נישא סעדה לשחקנית חן אוחיון. הם עברו יחד לגור ברמת גן, ולפני חודשיים נולד בנם הבכור נח. ההצגה "אני מכיר רק אחד שמתנהג ככה", שיצר סעדה וביימה יעל גולדברג, היא מונודרמה המורכבת משבעה עשר מונולוגים הכתובים כיומן אישי, כולם עוסקים בזעם והעברה בין-דורית בין הדובר לבין אביו לבין סבו. שלושה גברים במשפחה סובלים מזעם שהוא ישות עצמאית ומעבירים אותו בירושה האחד לשני.
המופע נע סביב הרצון להשתחרר מהזעם, והוא כולל וידויים על אלימות וחרטה, בקשת סליחה, רצון להרס עד לריפוי המיוחל. ההצגה זכתה בפרס בחירת הקהל בפסטיבל תיאטרונטו האחרון, ואומצה על ידי תיאטרון צוותא תל אביב, שבו היא מציגה.
"השם של הצגה הוא בגלל אשתי. בכל התקף זעם הייתי זוכה לריג'קטים חמורים ממנה. היא הייתה אומרת לי, 'אתה מגעיל אותי, אתה דוחה, אני רוצה לעזוב, אני רוצה להיפרד. אני לא מכירה אף אחד שמתנהג ככה, אני מכירה רק אחד שמתנהג ככה'. כשהיא הייתה אומרת את המילים האלה, זה היה כמו סכין בלב שלי. ראיתי שהיא מתביישת בהתנהגות שלי".
מה גרם לה להגיב ככה?
"האלימות אף פעם לא הייתה כלפיה, חס וחלילה. מול נשים אני הרבה יותר מאופק. אבל היא כן ראתה אותי זועם בסופר, בכביש, קללות, צרחות, שליחי וולט שעפים באוויר, נהג מונית שכמעט דרס את הכלב שלי ואז רצתי אחריו ודפקתי לו על האוטו עד שכמעט שברתי לו אותו. פעם איזה עובד בסופר הסתכל עליה ופתאום נגע לה במותן, כאילו בשביל להזיז אותה. ברגע ההוא ראיתי שחור בעיניים. לא יודע איך, לא יודע מה עשיתי, אבל תוך שניות הוא כבר היה בתוך המדף של הביסלי והבמבה".
אתה עדיין סובל מהתקפי זעם?
"שמע, אני אדם עם פתיל קצר, אבל היום אני הרבה יותר מודע. רק לפעמים בורח לי".
מה הביא אותך ליצור את הצגת היחיד החדשה שלך?
"אחרי כמה שנים של עבודה אינטנסיבית כשחקן, כולל תפקידים בסדרות ובסרטים כמו 'הענקים של איי הפסחא' ו'לישון עם האס אס' של רמי קמחי, הרגשתי מרוקן, אומלל. הרגשתי שאין הלימה בין העולם הפנימי שלי לבין התפקידים שאני מגלם, נוצצים ככל שיהיו. הסתכלתי על התפקידים שעשיתי, ושאלתי את עצמי: מה זה קשור אליי? איך התפקידים האלה קשורים למסע הנשמתי שלי בעולם?
"מהמקום הזה נולד מסע יצירתי. התחלתי לכתוב, לספר את הסיפור שלי. במקביל התחלתי גם בדיאטת משחק. התחלתי להגיד לא לתפקידים. זאת הייתה תקופה מאוד קשה, אני לא יודע אם היו לי היום את הביצים לעשות את זה, עכשיו כשיש לי ילד, אבל אז עשיתי גם עשיתי. לא יודע איך".
ההצגה "אני מכיר רק אחד שמתנהג ככה" תתקיים ב-24.2 וב-1.3 בשעה 20:30 באולם צוותא 2. לכרטיסים
