חודש ימים לא דיבר שחר עם אשתו. המתבונן התמים מן הצד עשוי היה לחשוב שהכול ביניהם בסדר: הם המשיכו לטפל בילדים, ולבצע את מטלות הבית באופן מסודר וענייני, הם אפילו חלקו מידע ביחס לנושאים טכנים, הלכו יחד לאירועים חברתיים ומשפחתיים, כאילו שהכול כרגיל. בפועל, הם לא החליפו ביניהם אף מילה משמעותית לאורך כל התקופה הזאת.
לנורית לקחו מספר ימים כדי להבין שבעלה "ברוגז" איתה, אבל כאשר שאלה אותו על כך, הוא טען שהכול בסדר והמשיך לשתוק. בלילות נרדם על הספה בסלון כאילו במקרה, ובבקרים היה קם הרבה לפניה, וכאשר התעוררה ראתה אותו עומד שפוף ומעשן במרפסת, והרגישה שהוא רחוק ממנה שנות אור. במאמץ להבין מה עובר עליו, נורית ניסתה לשחזר את הימים שלפני השתיקה, אבל דבר ממה שחשבה עליו לא הצדיק את העונש הנורא הזה. היא נזכרה שהיה ביניהם ויכוח על משהו שקשור לילדים, אבל למיטב זיכרונה האירוע הסתיים בהסכמה ובהתנצלות מצדו.
היא זכרה שבאחד הערבים סירבה לעשות משהו ששחר ביקש ממנה, אבל אחרי שהסבירה לו מדוע נהגה כך, הוא הבין וקיבל את דבריה. מעבר לכך, לא הצליחה נורית להיזכר בשום דבר מיוחד שקרה. בשלב הזה עלתה רמת החרדה שלה לגבהים שלא הכירה. הראש שלה התרוצץ לכל הכוונים בניסיון להבין מה עשתה, החזה שלה כאב באופן קבוע, ובלילות הייתה מתעוררת מכל רעש, מקווה שבעלה כבר נכנס לחדר ושלמחרת תיפסק סוף-סוף השתיקה הרועמת שלו.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה ששחר נוקט נגדה בטקטיקה הזאת, אבל מבחינתה זה תמיד קרה בהפתעה ולרוב גם הסתיים בהפתעה. היא לא הרגישה שיש לה שליטה על השתיקות שלו, וגם לא על סיומן. אלא שהפעם ה'ברוגז' הזה היה ארוך מבדרך כלל, והיא התחילה לתהות מתי הוא כבר יסתיים, והאם יש משהו שהיא יכולה לעשות כדי להפסיק אותו. גם הילדים התחילו להרגיש שהאנרגיה בין ההורים שלהם אינה כתמול-שלשום, ולנורית לא היה נוח להמשיך ללכת לארוחות שישי אצל המשפחה או החברים, כשהשיח היחיד בינה לבין בעלה מסתכם ב"תעבירי לי בבקשה את המלח".
זוגיות שותקת
שתיקה במערכת יחסים היא חלק משורה של התנהגויות המוגדרות בז'רגון המקצועי כהתנהגויות פסיביות-אגרסיביות, אשר נתפסות מבחינה חברתית כהתנהגויות אלימות. דווקא בגלל שלשתיקה אין קול ואין סימנים, היא מותירה את מי שסובל ממנה אבוד וחסר אונים: בִּמקום לאפשר לו להתמודד עם טענות ממשיות, הוא נאלץ לגשש באפלה ולנסות לנחש מה עשה לא בסדר, ולא פעם הוא עלול למצוא את עצמו מתנצל בלי לדעת על מה, רק כדי להפסיק את החרם.
"בגלל שלשתיקה אין קול ואין סימנים, היא מותירה את מי שסובל ממנה אבוד וחסר אונים: בִּמקום לאפשר לו להתמודד עם טענות ממשיות, הוא נאלץ לגשש באפלה ולנסות לנחש מה עשה לא בסדר, ולא פעם הוא עלול למצוא את עצמו מתנצל בלי לדעת על מה, רק כדי להפסיק את החרם"
בעבודתי כמטפלת זוגית הבהרתי לא פעם לבני זוג שותקים, עד כמה קשה ההתנהגות שלהם וכמה סבל הם גורמים באמצעותה. לקח לי זמן להבין שלא פעם השותקים דווקא מודעים לסבל שהם גורמים לבני הזוג שלהם, והם אפילו חשים אשמה ובושה על התנהגותם, אבל למרות זאת הם אינם מסוגלים ואינם מוצאים טעם, להפסיק את שתיקתם.
כדי לעזור להם להמיר את השתיקה במילים, בחרתי להקשיב לאותם שותקים אשר הצליחו לפתוח את ליבם בפניי, ולמדתי להכיר באמצעותם את המנגנונים הפסיכולוגיים והמצבים הזוגיים שגרמו להם להשתיק את קולם ולסגור את ליבם בפני אהוביהם.
ארבעת שלבי השתיקה
אלפרד אדלר, שנחשב לאבי הפסיכולוגיה האינדיבידואלית, תיאר ארבעה שלבים שבהם מנסים ילדים שמרגישים דחויים לזכות בתחושה שהם אהובים, נחוצים ומשמעותיים להוריהם. בעבודתי עם זוגות גיליתי שגם מבוגרים, ממש כמו ילדים, פועלים במצבים של קונפליקט בדיוק על פי אותם שלבים.
במאמר זה אתאר את ארבעת השלבים המובילים לשתיקה, מנקודת מבטם של הנוטים להימנע מקונפליקט. אין בדבריי כדי להצדיק את השתיקה או להציגה כפתרון לגיטימי לקונפליקט הזוגי. מטרתי היא לשחרר את השותקים מאילמותם, ולהעניק להם את הקול שהם אינם מצליחים להשמיע.
1. תשומת לב יתרה
בשלב זה ינסה בן הזוג שמרגיש שהוא אינו נשמע (לא אהוב, לא נחוץ ו/או לא משמעותי) להפעיל התנהגויות שונות שמטרתן למשוך את תשומת ליבה של בת הזוג שלו (או להפך, למגדר אין כאן חשיבות), ולגרום לה להקשיב לו ולהתייחס לדעתו. הוא יעשה זאת למשל דרך קורבנות וביטויי חולשה, דיבור מנדנד ובקשות חוזרות, או נתינת יתר שלצידה תובענות. דוגמאות אלו הן חלק מן הדרכים שבעזרתן מנסים בני זוג שרוצים להימנע מקונפליקט חזִיתי, להנכיח את עצמם ולהשמיע את קולם. לרוב נתפסים הניסיונות הללו כמוגזמים ומעיקים על ידי בת הזוג, וכמו הורה שמנפנף מעליו ילד מציק, כך היא תרעים בקולה על בן זוגה ותנפנף אותו מעליה.
2. מאבקי כוח
מי שהנטייה הבסיסית שלו היא להימנע מקונפליקט, ומי שקל לו יותר לזוז הצידה ולתת מקום לאחר, ישתמש במאבקי כוח סמויים ובלתי נראים על מנת לבטא את מחאתו: נטייה לשכוח דברים חשובים, הירדמות חוזרת בסלון או עם הילדים ואיחורים קבועים. לרוב מלוות ההתנהגויות הללו בהתנצלות חוזרות ונִשנות, אלא שבפועל שום דבר לא משתנה: עוצמת הכעס של בת הזוג רק הולכת ומחריפה, וככל שהיא כועסת יותר, כך הוא מתרחק ונובל.
3. נקמה
גם נִקמתם של הנמנעים מקונפליקט תהיה סמויה, ובסופו של דבר גם מאוד מכאיבה. בזבוז יתר שלא מתגלה מיד, הימורים או התמכרויות מסוגים שונים ואפילו בגידה, הן דרכם של השותקים להביע את מורת רוחם מבת הזוג שלהם, בלי להעז להתעמת איתה ישירות. כאשר מתגלות ההתנהגויות הללו בסופו של דבר, הם מרגישים אשמים ומבוישים, אבל אם שום דבר מהותי לא ישתנה בקשר הזוגי, יחזרו על עצמן ההתנהגויות הללו בווריאציות שונות גם בהמשך.
4. ייאוש
שתיקה היא השלב האחרון בקונפליקט הסמוי בין בני זוג. היא מגיעה רק אחרי שכל הניסיונות האחרים נכשלו, וכאשר בן הזוג מרגיש ממילא שהוא אילם ושקוף בקשר. תחושת הייאוש שמציפה אותו והאמונה שהוא לעולם לא יצליח להרגיש אהוב או משמעותי בקשר, היא שגורמת לו בסופו של דבר להתכנס אל תוך עצמו – ולשתוק.
"בזבוז יתר שלא מתגלה מיד, הימורים או התמכרויות מסוגים שונים ואפילו בגידה, הן דרכם של השותקים להביע את מורת רוחם מבת הזוג שלהם, בלי להעז להתעמת איתה ישירות"
אם כן, שתיקה היא דרכם של אנשים להימנע מלבטא רגשות אסורים ומוקצים. השותקים למדו כבר בילדותם שאסור להרים את הקול ושכעס הוא רגש מגוּנה שצריך להדחיק ולהחניק. כאשר התעוררו בהם רגשות קשים, לא היו להם כלים רגשיים להתמודד איתם, והם התרגלו להסתיר את רגשותיהם ולהתעלם ממנו כמידת יכולתם, או לבטא אותם בדרכים עקיפות וסמויות בלבד.
אילו היו מעזים להתעמת או לצעוק, היו מלָוות את הצעקה שלהם תחושות כמו בושה ואשמה, והתחושות הללו היו קשות עבורם הרבה יותר מן התחושה שהם מרגישים כשהם "בסך הכול" שותקים. לכן, הם עושים את הדבר היחיד שאפשרי עבורם, ובסתר ליבם חלקם עדיין מייחלים לכך שמישהו יוציא אותם מהדממה ויאיר עליהם אור של אכפתיות והקשבה.
אני שותק – משמע אני קיים
כל זוגיות משמעותית נאלצת להתמודד עם קשיים וקונפליקטים הנובעים מצרכים שונים, ציפיות שאינן מתגשמות, דעות מנוגדות ומערכות ערכים שמתנגשות. כבר בשלבים הראשונים של הקשר מפתחים בני הזוג מנגנונים שעוזרים להם להתמודד עם הקשיים הללו באופן אפקטיבי יותר או פחות, ודי מהר מתקבעים המנגנונים הללו והופכים לאוטומטיים.
למשל, אחד מדבר יותר והשני פחות, אחד יוזם והשני מבצע, אחד יודע להכיל והשני זקוק להכלה, אחד מתקשה לוותר והשני נהנה לרָצות ולשמח. כל אחד מבני הזוג בוחר, באופן לא לגמרי מודע, בתפקידים ובהתנהגויות שנוחים לו יותר ושתואמים את הרגליו ואת מבנה האישיות שלו, והקשר הזוגי מתייצב סביב ההרגלים האוטומטיים הללו.
אבל לא כל מה שמתאים לתחילת הקשר מתאים גם להמשכו. כאשר מערכת היחסים לא מאופיינת בגמישות הנדרשת לאור השינויים הטבעיים החלים בה לאורך הזמן, הופכים התפקידים הללו למעיקים והם מתחילים לחנוק את בני הזוג ואת הזוגיות שלהם. לעיתים קרובות, יחוש אחד מבני הזוג במועקה הזאת לפני השני, אבל כאשר הוא ינסה לעשות משהו מתוך מטרה לשנות את מאזן הכוחות ולהחליף תפקיד, הוא ימצא את עצמו לרוב במאבק כוחות עם בן הזוג השני, שאינו מוכן לוותר על היתרונות בתפקיד שניכס לעצמו.
3 צפייה בגלריה
"כאשר מערכת היחסים לא מאופיינת בגמישות הנדרשת, הופכים התפקידים הללו למעיקים"
(צילום: Shutterstock)
שחר ונורית נכנסו בקלילות ובאופן אוטומטי לתפקיד "הרודנית והמרצֶה", ובמשך שנים רבות שיחקו את התפקידים הללו על אוטומט: שחר, שגדל במשפחה מרובת ילדים, היה רגיל לרָצות על מנת להתבלט, ואילו נורית, שגדלה כבת יחידה, למדה לקבל תמיד כל מה שרצתה. בתמימותו, הניח שחר שאם ישמח את אשתו ויעניק לה את מה שהיא זקוקה לו, היא תעשה את אותו דבר עבורו. רק אחרי שהילדים שלהם גדלו מעט, החל שחר להבחין בכך שקולו אינו נשמע. הוא ניסה להביע את דעתו על אופן חינוכם של הילדים, אך הושתק בהינף יד, וכשניסה לבטא את רצונו בקשר לארגון הזמנים והסדר בבית, שוב בוטלה דעתו, ואפילו כשניסה ליזום סקס או בילוי משותף, הוא מצא את עצמו נהדף על ידי אשתו ומנוהל באופן מחלט על ידי הצרכים והרצונות שלה.
שוב ושוב היה מתנצל בפני נורית, אלא שמתחת להתנצלויות האוטומטיות הללו, הכעס שצבר החל לבעבע בתוכו. שתיקה הייתה הדרך היחידה שבעזרתה הצליח בסופו של דבר להסב את תשומת ליבה של אשתו. השתיקה הראשונה שלו הבהילה אותה, ובמקום להבין שזאת דרכו לבטא מצוקה, נורית האשימה אותו באלימות סמויה, והוא מצא את עצמו, כמו תמיד, מתקפל ונכנע.
בהמשך, כששוב ניסה לדבר והושתק, בחר להמשיך לשתוק עד שנורית התפרקה ובכתה מולו. בסופו של דבר, כאשר הבין ששום דבר מהותי לא משתנה, ושנורית ממשיכה לדבוק בעמדותיה ובהתנהגותה ומסרבת לתת מקום גם לרצונותיו, נאלם שחר דום ובחר בשתיקה ארוכה, שלא הופרה במשך חודש ימים.
כמו רבים אחרים שבוחרים בשתיקה כדרך התמודדות, הרגיש שחר שמערכת היחסים עם אשתו מעלימה אותו, את צרכיו ואת דעותיו. הוא בחר בשתיקה כי הרגיש שתפקיד המדברת כבר נתפס על ידי אשתו, וכי לא הייתה לו שום דרך אחרת שבה הרגיש שהוא מצליח להישמע ולהגיע לליבה. בסופו של דבר, הבין שהתפקיד שלקח על עצמו העלים אותו לחלוטין, וכדי להתקיים לא הייתה לו ברירה אלא לבחור בשתיקה רועמת.
"מי שירצה להפר את דממת השותקים יצטרך ללמוד לשתוק קצת בעצמו, להקשיב לדעות שונות משלו, ולהסכים לחיות בדו-קיום עם מי שרואה את המציאות באופן שונה משלו"
הדרך הגרועה ביותר להתמודד עם שותקים היא לספר להם עד כמה הם רעים ואשמים: הכינויים שהודבקו להם, כמו 'פאסיביים-אגרסיביים' 'אטוּמים' או 'נרקיסיסטים' מחטיאים את המטרה ומפספסים את העיקר. אין כל טעם בסוג כזה של אבחון, כאשר התוצאה שהוא מוביל אליה היא עוד מרחק ועוד שתיקה.
המטרה המקורית של השותקים היא להתקרב ולא להתרחק, להֶראות ולא להיעלם, להישמע ולא להיאטם. הדרך שהם בוחרים בה היא ללא ספק שגויה ומכאיבה, אבל אסור לנו להתעלם מן הכאב שהם עצמם חשים עד לרגע שבו הם מגיעים למצב שהם מצליחים להנכיח את עצמם רק באמצעות שתיקה. מי שירצה להפר את דממת השותקים יצטרך ללמוד לשתוק קצת בעצמו, להקשיב לדעות שונות משלו, ולהסכים לחיות בדו-קיום עם מי שרואה את המציאות באופן שונה משלו.
אני מאחלת לכולנו בהצלחה באמנות העדינה הזו, אמנות ההקשבה.
כנרת טל מאיר היא מחברת הספר "סוד האהבה", ומייסדת "שיחה שנוגעת": בית להתפתחות אישית זוגית ומינית, המקדם תהליכי שינוי וצמיחה.
