פלורנס וגוסטבופלורנס וגוסטבו
פלורנס וגוסטבו
(צילום: אלבום משפחתי)

"הרבה שנים רציתי להתגרש, אבל בכל פעם שהעליתי את זה, אשתי לשעבר הייתה אומרת 'זה יגמור את הילדים, זה יהיה אסון', ואני, מתוך אחריות, קניתי את הסיפורים שלה ונשארתי בחיים שאינם מאושרים", מספר אלי גוסטבו קסטנבאום.
ואז מה קרה?
"יום אחד הרגשתי שאני פשוט לא יכול יותר", הוא נזכר. "נסעתי לחוף ניצנים, המקום האהוב עליי, והתחלתי ללכת לאורך החוף, הלוך ושוב. אמרתי לעצמי שאני לא רוצה לחיות יותר כמו אמבה, יצור חד-תאי שאין לו רגש, אין לו חיים והוא מתקיים מ-DNA של אחרים, כמו וירוס חסר תכלית. חזרתי הביתה ואמרתי לה: 'תשמעי, את יודעת את המצב בינינו. אנחנו מתגרשים'. היא ענתה לי באותו משפט שאמרה תמיד, אבל הפעם השבתי לה: 'הגיע הרגע לעצור את זה. את תהיי בסדר, אני אהיה בסדר, ובטח ובטח שהילדים יהיו בסדר'".
מה למדת מהדבר הזה?
"הייתי נשוי 22 שנים, ובעשר השנים האחרונות לנישואיי רציתי להתגרש. אחד הדברים המטומטמים שעשיתי היו להגיד לעצמי - 'היום אני לא מאושר, אבל מתישהו אני אהיה מאושר'. או - 'כשהילדים יהיו מספיק גדולים יהיה לי טוב', או - 'כשאצא לפנסיה אתחיל לחיות'. הייתי משכנע את עצמי בלי סוף, אבל אחת התובנות הגדולות שקיבלתי זה שהחיים זה היום ועכשיו".
לפני 14 שנה, הוא סוף-סוף התגרש. מאז ידע מספר מערכות יחסים, אבל אף אחת מהן לא הייתה האהבה הגדולה לה חיכה, אהבת אמת שהתממשה רק לפני שנה, כשפגש את פלורנס מורג. מאז הם ביחד, נעים על הקו שבין מושב עבדון שבצפון לכפר יונה שבצפון השרון.
"כמו אלי, גם אני הייתי נשואה", מספרת פלונס. "28 שנים הייתי שם. לא סבלתי והייתה לי זוגיות יפה, אבל כשהילדים גדלו ונשארנו לבד בבית, פתאום את מגלה שאין שפה משותפת, שהוא לא אוהב מה שאת אוהבת ושאי אפשר להתקדם".

פלורנס וגוסטבופלורנס וגוסטבו
"הבנתי שהחיים הם כאן ועכשיו"
(צילום: אלבום משפחתי)

פלורנס וגוסטבופלורנס וגוסטבו
אהבת האמת התממשה רק כשהם סוף-סוף הכירו
(צילום: אלבום משפחתי)

גילית את זה רק כשהילדים עזבו?
"כל עוד הילדים היו בבית הדחקתי את זה. אמרתי - זה מה יש. במהלך השנים עלה כמה פעמים הרצון להתגרש, פעם מצידי ופעם מצידו, אבל כל פעם התחרטנו ונשארנו, בעיקר בגלל הפחד מהלא נודע".
אז איך אזרת אומץ בסוף?
"לא אני אזרתי אומץ. הגרוש שלי הוא זה שהיה נחוש הפעם. בשבילי זה היה הלם, כי אני לא רציתי להתגרש בשלב הזה, אבל בסופו של דבר הודיתי לו על הנחישות כי הוא נתן לי מתנה. שנינו קיבלנו מתנה".
האם בדיעבד הכתובת הייתה על הקיר?
"הכתובת הייתה על הקיר כל הזמן. אנשים מהצד תמיד אמרו לי עד כמה אנחנו שונים".
"יש קלישאה שאומרת שהפכים נמשכים. בעיניי, זה אחד המשפטים הכי מטומטמים שיש ביחסים בין אנשים", מתערב אלי ומוסיף: "כדי שזוגיות תהיה טובה צריכה להיות מסה קריטית של דברים שבהם בני הזוג דומים ואוהבים לעשות".
וזה מתקיים עם פלורנס?
"זה לגמרי מתקיים עם פלורנס. שנינו אנשים של נתינה, משקיענים, לא עצלנים, אוהבים לצאת, לבלות ולארח חברים. אנחנו גם לא לוקחים את החיים ברצינות רבה מדי. לא מסבכים את העניינים".

פלורנס וגוסטבופלורנס וגוסטבו
פלורנס וגוסטבו. "משקיענים, לא עצלנים, אוהבים לצאת, לבלות ולארח חברים"
(צילום: אלבום משפחתי)

עם איזה אתגר כן נאלצתם להתמודד בזוגיות שלכם?
"אני גבר שכל החברים שלו הם נשים", הוא אומר ומחייך. "לפלורנס היה מאוד קשה להבין את זה ולהתמודד עם זה שכל היום אני הולך לבית של מירי, לבית של תמר, לבית של ורד".
אני יכולה להבין אותה. איך התמודדת עם זה, פלורנס?
"בהתחלה היה לי קשה, כי התפיסה שלי לגבי קשר בין גבר לאישה היא שתמיד צד אחד רוצה יותר ושאין דבר כזה גבר ואישה שהם רק ידידים. אבל ככל שהכרתי את גוסטבו יותר לעומק, ראיתי שמדובר במערכות יחסים של שנים ארוכות. זה לא שכל שבוע יש לו חברה חדשה. חלק מהבנות גם נשואות, ולאט-לאט הבנתי שאין לי סיבה להירתע מזה".
מה הסיפור שלך גוסטבו שיש לך רק חברות?
"לא יודע. על אף השורשים הארגנטינאיים שלי, אני לא איש של כדורגל ושיחות גברים משעממות אותי. בתקופות הרעות שלי, שבהן לא הייתי מחובר לעצמי, היו לי שני חברים גברים, אבל החברות הייתה שכלתנית ואינטלקטואלית בלבד. לא היה בינינו שום קשר רגשי".
"אני דווקא אוהבת את זה שגוסטבו מחובר לצד הנשי שלו", מוסיפה פלורנס ומספרת: "המתנה הראשונה שהוא הביא לי הייתה זוג נעלי עקב שחורות עם עקב דק. יצאנו אז בקושי חודשיים ואני הייתי בהלם. אני לא מכירה הרבה גברים שעושים את זה. מאז שאנחנו ביחד כבר הפסקתי לספור כמה נעליים הוא קנה לי", היא אומרת משועשעת.

פלורנס וגוסטבופלורנס וגוסטבו
הנעליים המפורסמות שקנה גוסטבו
(צילום: אלבום משפחתי)

פחות אלי ויותר גוסטבו

מלבד האנומליה בנושא הכדורגל, גוסטבו הוא גבר לטיני בכל רמ"ח איבריו, החל מהרייש המתגלגלת, דרך יכולות החיזור שלו וכלה במומחיות הכנת האסאדו. אבל זה לא היה ככה תמיד. כשעלה לארץ, לבדו בגיל שמונה עשרה, כל מה שהוא חלם ורצה זה להיות צבר. הוא התחתן עם קיבוצניקית, הקפיד שיקראו לו אלי, והתאהב ברומנטיקה של העבודה בשדה אל מול השקיעה, נוהג בטרקטור בין הממטרות.
"איך שהתגרשתי עזבתי את הקיבוץ", הוא מספר. "הבנתי שבמשך שנים ניתקתי את עצמי מהצד הרגשי כדי להיות 'קיבוצניק', גבר-גבר קשוח. כולם מסביבי ראו בי בן אדם אידיאולוגי שמדבר על דברים בכובד ראש, אבל זה לא היה האני האמיתי שלי. זמן קצר לפני הגירושים יצאתי לתעסוקה בשטחים, באינתיפאדה. קפצתי לחנות ספרים ליד התחנה המרכזית בירושלים, כדי לקנות ספר להעביר איתו את הזמן. על המדף היו איזה עשרה ספרים, ואני שלפתי דווקא את 'הנבואה השמיימית' של ג׳יימס רדפילד. הספר הזה שם לי מראה מול הפנים. פעם ראשונה שהסתכלתי על החיים שלי ואמרתי: 'פאק, דפקת לעצמך את החיים במשך הרבה שנים'".
מה התבהר לך?
"הרבה זמן הייתי בן אדם עצבני. הבנתי שהגיע הזמן לשנות דברים ושהדבר היחיד שאני יכול לעשות זה לשנות את עצמי. היה לי מזל שתפסתי את עצמי בזמן ושהצלחתי להתחבר בחזרה לגוסטבו שבי", הוא אומר ומחייך. "הפכתי להיות פחות אלי, הצבר הקשוח, ויותר גוסטבו, הגבר הלטיני, הרגיש והמצחיק".
פלורנס: "בעבודה כולם קוראים לו אלי, אבל בשבילי הוא רק גוסטבו, אין דבר אחר".

רוצים להשתתף בפרק-בתניקים? כתבו לנו