נגה מיברנגה מיבר
נגה מיבר
(צילום: נועה זני)


אחד הסיכונים הגדולים ביותר שפוגש זוג המעוניין לפתוח את הזוגיות שלו הוא כמובן פרידה. נגה מיבר לקחה את הסיכון הזה כשהיא ובעלה לשעבר החליטו לפתוח את נישואיהם. "הייתה לנו זוגיות נהדרת", היא מצהירה מיד על תחילת השיחה. "ידענו שיש לנו משהו טוב בתא הזוגי שלנו ושאנחנו לא רוצים לפרק אותו. יחד עם זאת, אני מאמינה שאנחנו ניזונים מכל קשר אינטימי עם כל בן אדם שיש לנו אינטימיות איתו, ואני חושבת שגם אז הייתה בי כמיהה להרגיש שבן הזוג שלי בוחר בי ולא מתוך אוטומט. שהוא בוחר בי בכל יום, לא כי הוא חייב או רגיל או כי התחתנו ויש לנו ילדים, אלא כי הוא רוצה בכך באמת".

אתה מרגיש מוזר, חריג, סוטה

המחשבה לפתוח את הנישואים הדהדה בראשה שנים לפני שהיה מקובל לדבר על הנושא. "משהו בצורת המחשבה שלי תמיד היה ליברלי ופתוח", היא אומרת. "לפני כמה שנים פגשתי את החבר הראשון שלי מגיל 17. לא ראיתי אותו מאז התיכון. כשהוא שמע איך אני חיה כיום, הוא סיפר לי שכבר אז אמרתי לו שהוא יכול להיות עם אחרות ובכלל לא זכרתי את זה. אפילו לפני שהתחתנתי התערבתי עם בעלי שאני מסוגלת להתנשק עם ברמן בפאב בתל אביב, סתם בשביל הריגוש. הוא לא האמין לי וניצחתי בהתערבות. אותי זה פשוט הדליק, וזה לא נראה לי כמו ביג דיל".
מה היה הטריגר שגרם לך להבין שאת רוצה לנסות לקיים מערכת יחסים פתוחה?
"לפני עשור עסקתי בעיתונות ונשלחתי לראיין שלושה אנשים שחיים במערכת יחסים פתוחה, והריאיון הזה ענה על סקרנותי בכל הנוגע למערכות יחסים פתוחות, אבל עוד לא היה לי את האומץ להגיד שאני מתעניינת בזה. אז התחלתי לחקור: חקרתי כמה אני יכולה לחלוק, כמה אני רכושנית כלפי בן הזוג שלי, התחלתי לאפשר לו לקבל אהבה מבחוץ ולראות אותו מאוזן. אהבה נטולת אגו היא אהבה מאוד עמוקה בעיניי".
הסביבה הקרובה לכם ידעה שהחלטתם לפתוח את הקשר?
"שנים רבות חייתי במקום של הסתרה", מודה מיבר. "לא שיתפתי את הסביבה כי חששתי מהאופן שבו אנשים יקבלו או לא יקבלו את זה. את צריכה להבין שאנשים מגיבים לפעמים בצורה שיפוטית. הם מסתכלים עלייך אחרת. יחסים א-מונוגמיים הם עדיין חריגים מבחינה חברתית. להיות פוליאמורי לפעמים זה קצת כמו להיות להט"ב, למרות שאין ספק שהיום יותר אנשים מעזים לשאול ולחקור. כשהתחלנו עם זה אפילו לא הכרנו את המילה פוליאמוריה. אתה מרגיש מוזר, חריג, סוטה. אנחנו חיים בחברה שלא נהוג לדבר בה על אינטימיות ועל מיניות. כל דיבור על משהו שקשור לזה הוא מביך, ותמיד חששתי מאיך שיגיבו. לקחו לי שנים עד שפרסמתי על זה משהו בקיר הפייסבוק. לאט-לאט נהייתי אמיצה יותר".
סיפרתם את זה לילדים שלכם?
"הם היו קטנים מכדי להבין ולא רצינו לחשוף אותם ולהסתכן בכך שיספרו לכל אחד או שיחוו את עצמם כחריגים, למרות שבבית השיח תמיד היה פתוח וכשהם שאלו, ענינו. פעם, כשהבן הבכור שלי היה בכיתה ה', היתה לו חברה ואחרי כמה חודשים הוא בא וסיפר שהציע חברות למישהי. התפלאתי. שאלתי אותו מה עם הראשונה, והוא ענה לי, 'אה.. אני חבר גם שלה'. שאלתי איך הראשונה מרגישה והוא צחק וענה, 'אחלה, הן החברות הכי טובות'. לילדים זה נראה טבעי. אם ההורים שלמים עם הבחירה שלהם, ככה זה מתקבל גם אצלם".

צפו: הפגנה נגד פוליאמוריה באוניברסיטת בר-אילן
(צילום: עידו ארז וניצן דרור)

בסופו של דבר, פתיחת מערכת היחסים לא גרמה לכם לקנא?
"קנאה זה הדבר העיקרי שמתמודדים איתו כשפותחים את היחסים. עברנו עם זה המון, למרות הקנאה שחוויתי בנישואים שלי הייתה פחותה מהקנאה שחשתי במערכות יחסים אחרות שהיו לי. הסיבה העיקרית היא שאחרי 14 שנות זוגיות עם בעלי בנינו בסיס מאוד חזק של אמון, ביטחון וכנות, לעומת אנשים שהייתי איתם בזוגיות פוליאמורית שלא נמשכה כל כך הרבה שנים".
מה גילית על עצמך במהלך התקופה הזאת?
"הופתעתי לגלות שאני יכולה להתקרב לבנות הזוג שהיו לבעלי. המונח 'מטאמורית' מתאר את בת הזוג הנוספת של הפרטנר שלך, וכשפתיחת היחסים נעשית בהסכמה ואת שמחה שלבן הזוג שלך יש אהובה, את מרגישה קשר אליה. היא לא נדחפת לך לחיים, את לא חווה פולשנות ואיום. כשזה נעשה כך אפשר לחוות קשר עמוק, שותפות לאהבה, קירבה וסוג של שותפות גורל".
תני דוגמה.
"הייתה אהובה אחת של בעלי שהיינו מבלות ביחד. היינו עושים שיחות משולשות – משתפים מה שלומינו, מה מאתגר אותנו ומה היינו רוצים לשנות. לעומת זאת, אהובות שהגיעו מבלי שרציתי או בניגוד להסכם שהיה לנו, לא יכולתי לקבל. כשמכניסים ליחסים אלמנט של כפייה זה מרעיל אותם. אם לא בחרתי לחיות ככה או כשמציבים לי עובדה בזמן שזה מרגיש לי שהקשר לא בשל לזה עדיין, אני חווה משבר אמון והמון כאב. לדעתי משם זה רק עניין של זמן עד שהקשר יתפרק. זה מצב כל כך רגיש שכדי להחזיק אותו צריך נדיבות, התחשבות והרבה כנות ואמון. אחרי שנפרדנו הייתי עם בני זוג שהיו להם בנות זוג נוספות. עם חלקן הרגשתי חברות עמוקה, קירבה ושותפות גורל, ובאחרות לא הייתי מסוגלת לתת אמון. חוויתי פלישה, חוסר נראות ואיום".
איך היית מסכמת את המעבר ממונוגמיה לפוליאמוריה עם בעלך הראשון?
"עברנו דרך רצופת משברים משוגעים", היא מסכמת. "המעבר לפוליאמוריה הוא נתיב התפתחות שמקלף את האגו ונוגע בפחדים ובפצעים הכי עמוקים שלנו: הפחד מתלות, התקשרות, אובדן שליטה, נטישה... ועשינו המון טעויות, המון. בתקופה מרוכזת מאוד למדתי על עצמי דברים ששנים של טיפול לא יכלו להעביר אותי", היא מודה בגילוי לב. "חיינו ככה כמה שנים ובסוף נפרדנו. זה היה תהליך איטי של התרחקות והיפרדות".
את חושבת שפתיחת הקשר היא שהביאה בסוף להתרחקות וגירושים?
"תמיד שואלים אותי אם בגלל זה התגרשנו. אני חושבת שלא, ושזה היה קורה גם ככה. היה לנו מסע מדהים ביחד - חשוב, מפתח, עמוק ומשמעותי, אך כשהקשר הזה הפסיק להיות אלמנט מיטיב בחיינו, היינו צריכים להמשיך בנפרד".

השינוי הוא הדבר הכי קבוע

מיבר, שהיום היא גרושה, אמא לשני ילדים וחיה בכלל בזוגיות מונוגמית, ייסדה לפני מספר שנים את בית הספר 'אישתר' לאמנויות האהבה והתפתחות התודעה, וכיום היא מתפרנסת בתור מטפלת ומורה למודעות, מיניות ויחסים. לדבריה, יש סיבה שכמעט 50% מהזוגות מתגרשים בימינו, בזמן שאלו שנשארים ביחד לא תמיד מאושרים. "בדור של ההורים שלנו החיים היו ברורים הרבה יותר", היא אומרת. "אנשים למדו מקצוע אחד, עשו קריירה אחת, לעומת הדור שלנו שכשאנשים נשארים באותו מקום עבודה חמש שנים, מיד החברה שואלת מה לא בסדר אצלם. אנחנו חיים בסביבה שמשתנה ושואפת לשינוי. השינוי הוא הדבר הכי קבוע בימינו. אנחנו גם לא חיים מתוך הישרדות יותר. אין כמעט רעב ללחם. היום אנחנו מחפשים למלא רעב אחר, משהו יותר רגשי. כשיש ביטחון בצרכים הבסיסיים, אנחנו מתחילים לחפש למלא אחר דברים אחרים, ואני חושבת שזה קורה להרבה אנשים".
כמו מה?
"שהם מגלים שהם עשו מה שצריך: לימודים, תואר, קריירה, חתונה, ילדים, כלבה, חתול ובית במושב, ואז עולה בתוכם השאלה: 'זהו? זה מה שהולך להיות עכשיו עוד 50 שנה?'".
כבר 20 שנה שהיא מטפלת ובשנים האחרונות מגיעים אליה זוגות ויחידים שמבקשים להתייעץ איתה בנוגע לפתיחת הקשר הזוגי שלהם. "עד לפני כמה שנים לא היה כמעט איפה לקרוא על פוליאמוריה", היא אומרת. "לא היו קבוצות פייסבוק ולא היו כמעט מטפלים זוגיים שהכירו את זה ולא הרימו גבה, הופתעו או היו נבוכים ומבולבלים כשפנו אליהם בנושאים של פתיחת קשר או התלבטות לגבי שגרת החיים בפולי. השילוב של הניסיון האישי שלי יחד עם הניסיון המקצועי שצברתי, שם אותי בנישה של מטפלת בתחום, והקליניקה שלי מלאה".
מה זוגות שרוצים לעבור את התהליך צריכים לדעת?
"שטוב וחשוב לעשות את זה בליווי מלא, עם הסכמה ועם חוזה מוסכם ביניכם ששואל מהם הגבולות שלכם. יש מטפלים ויועצי זוגיות שלא יודעים איך להגיב או להתמודד עם סוגיות שקשורות ליחסים פתוחים. הם שיפוטיים או שסתם חסר להם ידע. זוגות שבאים אליי עוברים תהליך של מודעות ולמידה. בדרך כלל, זוגות שפותחים את הקשר מבלי לעבוד על ההסכם ביניהם, מבלי לוודא שהם מתבססים על כנות רגשית, תקשורת ישירה ובהירה, לקיחת אחריות ושמירה על גבולותיהם של בני ובנות זוגם, ייפגשו עם הרבה כאב, משברים ושבירת אמון. לפעמים אלו דברים שקשה מאוד לשקם ולבנות מחדש, וזה עלול להסתיים בפרידה".

קודם בטוח, אחר כך פתוח

ב-5-7 למרץ, יתקיים ה-FreeLationship, כנס ליחסים א-מונוגמיים בישראל, שמפיקה מיבר יחד עם השותף שלה ב"אישתר – אומנות האהבה והתפתחות התודעה", דוד כהן צדק, והולך להתפרס על פני שלושה ימים עם לא פחות מ-36 סדנאות שמטרתן להעניק כלים למודעות והתמודדות עם האתגרים המיוחדים שמספקים החיים בא-מונוגמיה. "הכנס מיועד למי שחי ביחסים א-מונוגמיים ולכל מי שמסתקרן לגבי זה", מיבר מסבירה את מה שעומד מאחורי היוזמה. "הכנס הוא נטול אג'נדה. אין לנו דעה לגבי איך צריך או נכון לחיות. זה כנס שנוצר מתוך רצון לתת מענה לכל אותם אנשים שהייתי רוצה לעזור להם ואין לי יכולת לפגוש".
אני תוהה אם יש אנשים שמגיעים לשם בגלל נושא המיניות?
"הכנס לא עוסק במיניות ובאינטראקציות אינטימיות אלא ביחסים. ההזמנה היא למרחב עדין, מוחזק ובטוח", היא מבהירה ושולפת את הסלוגן של הכנס: "קודם בטוח, אחר כך פתוח".
בחברה הישראלית אין סיכוי שנושא כמו פוליאמוריה יעבור בשקט מתחת לרדאר ובקבלה מלאה. לצד הפתיחות שיש בנושא והמשיכה של אנשים רבים אליו, יש את מי שמאוימים ממנו ומנסים לפגוע בקיום הכנס. זאת אחת הסיבות שבגללה מיבר מספרת שהם לא מפרסמים בגלוי את המקום שבו יתקיים הכנס הקרוב.
מי בדיוק מנסה לפגוע בקיום הכנס שלכם?
"לפני שנה למשל כנס על פוליאמוריה שנערך בנושא באוניברסיטת בר-אילן עורר הדים רבים. היו כתבות, הפגנות גדולות וחסימת תנועה", היא אומרת. "אפילו פייסבוק נלחמה בנו. הורידו לנו בהתחלה את כל המודעות, היינו צריכים לפנות אליהם ולדרוש שיעלו אותן בחזרה. זה מסומן כנושא שנוי במחלוקת מבחינה חברתית והם נזהרים, אבל השמועה עברה מפה לאוזן ובתמיכת הקהילה הפצנו את הבשורה".
"תמיד יהיה מי שהשונות והבחירה לצאת ממוסכמות תאיים עליו", היא אומרת. "בפועל, יש חוק במדינה בנושא חופש הביטוי ואין חוק שאוסר על אנשים לבחור לחיות ככה. כל מה שאנחנו עושים זה מזמינים אנשים לחקור, להעז, לשאול שאלות ולבדוק מה נכון להם. הרבה זוגות מגיעים כשאחד מהם מושך לכיוון והשני חושש, ובדיוק כדי לברר מה הכיוון לכאלה זוגות יצרנו את הכנס הזה".
העתיד לדעתך הוא חיים שבטיים ללא גבולות?
"אני צופה שיחיו יותר בקהילות ובקבוצות שיחלקו את נטל סיפוק הצרכים ההדדיים, הכלכליים והרגשיים וגם את הצורך באינטימיות".