תמונת גירושים בזמן בידודתמונת גירושים בזמן בידוד
מהחוויות העצובות ביותר שאדם יחווה בחייו. פרידה
(צילום: Shutterstock)

"אמרתי למרטין שאני עוזב אותה בגלל אישה אחרת, אבל שיקרתי. עזבתי את מרטין בגלל מרטין. כשעוזבים מישהו האחר הוא רק תירוץ, אליבי. עוזבים אנשים בגלל מי שהם, לא צריך לחפש מעבר לזה. כמובן שלעולם לא אגיד לה את זה. בטח לא היום". על הציטוט הזה אחראי גבריאל, דמות בספרה של ואלרי פרין, "להחליף את המים של הפרחים". גבריאל רצה להקל על כאב הפרידה שלו מבת זוגו מרטין ואמר לה שהוא עוזב אותה לא בגללה, אלא בגלל אישה אחרת. האם גבריאל הקל על מרטין או רק העצים את כאבה? דחייה רומנטית תמיד כואבת, אך האם ישנן דחיות שכואבות יותר? וגם - איזה סוג של דחייה משאיר תקווה גדולה יותר לפיוס אפשרי?

דחיה רומנטית השוואתית ולא השוואתית

אפשר להבחין בין שני סוגים עיקריים של דחייה רומנטית: דחייה בגלל מישהו אחר, שהיא ביסודה דחייה השוואתית, ודחייה בגלל שלא מעוניינים עוד באדם המסוים, שהיא ביסודה מוחלטת ולא השוואתית. איזו דחייה כואבת יותר? הפסיכולוג מארק לירי טוען שהדחייה הלא השוואתית כואבת יותר, כי בעוד שהדחייה ההשוואתית מעמידה את הדחוי בעמדה נחותה יחסית, הדחייה המוחלטת רואה בו נחות בכל מקרה, והסיכוי שהשניים יחזרו להיות ביחד הינו קלוש למדי. המסר בדחייה כזו הוא שהיחסים כל כך גרועים עד שבן הזוג מעדיף להיות לבד, ובלבד שלא להישאר בזוגיות. מחקר מאוחר יותר, שנעשה על ידי הפסיכולוגים סבסטיאן דרי ואמילי ציטק, מצביע על ממצאים הפוכים - אנשים שהתנסו, נזכרו או דמיינו עזיבה רומנטית על רקע של העדפת מישהו אחר, הרגישו הרבה יותר גרוע מאשר בדחייה מוחלטת. מי צודק?
נראה שהמכה המידית כואבת יותר במקרה של דחייה השוואתית. השוואה עם הזולת מעוררת הרבה פעמים רגשות שליליים. כך למשל, כאשר הזולת מצליח יותר מאתנו, נוצרת קנאה. יותר מזה, הדחייה ההשוואתית היא מאוד קונקרטית ואישית, והפגיעה מוחשית ביותר. גם האופי הבלתי מוסרי של הרומן שעומד לרוב ביסוד הדחייה ההשוואתית, מגביר את כאב הדחייה שיש בו מין ההשפלה. לעומת זאת, דחייה מוחלטת ולא השוואתית היא סוג של אי-התאמה שכמעט אי אפשר היה למנוע אותה בהיותה נובעת מהיבטים בסיסיים באישיות של בני הזוג.

על אי-נאמנות מול אי-התאמה

"כל הזמן אמרתי לעצמי שהוא לא רוצה להתחתן, אבל האמת היא שהוא לא רצה להתחתן איתי!" סאלי אומרת להארי, כשהיא ממררת בבכי על החבר שזרק אותה והתחתן עם אחרת. מתוך: "כשהארי פגש את סאלי"
"רוב הפחדים מדחייה מקורם ברצון לקבל אישור מאנשים אחרים. אל תבססו את ההערכה העצמית שלכם על דעות של אחרים". הארווי מאקיי
ביסוד הדחייה ההשוואתית עומדת בדרך כלל אי-נאמנות שמכאיבה מאוד, בין היתר בגלל שהיא מציבה את הננטש בעמדה נחותה שבה הוא חש שהעזיבה קרתה בגלל מגרעותיו ולאור זה שהיא לרוב לא הייתה צפויה. בבסיס הדחייה המוחלטת עומדת אי-התאמה אישית: בני הזוג לא מתאימים האחד לשני מבחינת אופיים והערכים שלהם, ובדרך כלל ישנן גם מריבות רבות והיעדר פרגון הדדי. דחייה כזו בדרך כלל לא באה בהפתעה, והיא תוצאה של יחסים לא טובים לאורך זמן.
בעזיבה על רקע של אי-התאמה, ה"אשמה" מתחלקת בין שני בני הזוג, וקל יותר לקבל אותה כי האדם לא רואה עצמו כקורבן שנדחה. ברוב המקרים, הוא מבין את הסיטואציה כפרידה ראויה שמאפשרת את פתיחתו של דף חדש. לעומת זאת, בדחייה על רקע אי-נאמנות יש סיכוי לאיחוד מחדש, וזאת מאחר שכאשר מתפוגגת ההתלהבות הראשונית מבן הזוג החדש ומתגלות גם המגרעות שלו, עלולים להיווצר ספקות שיגרמו לאדם לרצות לחזור לבן הזוג הקודם.

גירושים עם ילדגירושים עם ילד
"בעזיבה על רקע של אי-התאמה, האשמה מתחלקת בין שני בני הזוג"
(צילום: Shutterstock)

בזוגיות ישנן דרגות שונות של התאמה. כאשר דרגת ההתאמה נמוכה, ישנו תמריץ גדול יותר למצוא ולפתח קשר אינטימי עם מישהו אחר. כאשר ההתאמה גבוהה, התמריץ כמעט לא קיים ואף יש תמריץ שלילי. לאור זאת, שאלת הכאב תלויה גם בדרגת ההתאמה. נראה שהכאב הגדול יותר הוא כאשר יש עזיבה עבור מישהו אחר, למרות מידת ההתאמה הגבוהה. סוג אחר של אי-התאמה מתייחס לנסיבות החיים. כאן הקשר בין בני הזוג יכול להיות מצוין, אך נסיבות החיים, כמו מרחק פיזי, הבדלי גיל משמעותיים או פגיעה רצינית בשגשוג האישי של אחד מהם, מונעות את התפתחות הקשר ולעיתים אף את המשכו. זה המקרה של "אני אוהבת אותך, אך אני עוזבת אותך". בסוג זה של הפסקת הקשר אין דחייה רומנטית אלא רק אי-מימוש רומנטי, שאף הוא כואב למדי כי עלולה לעלות בו ההרגשה שאני לא מספיק טובה כדי שבן הזוג יעשה בשבילי את המאמץ ויתגבר על נסיבות החיים המורכבות.

מי אשם בגירושים?

"בהתחלה רציתי להרוג אותו על שעזב אותי. אחרי שנה התחשק לי לקנות לו פרחים על הטובה הגדולה שעשה לי". אישה גרושה
ישנן סיבות רבות המסבירות גירושים. כך למשל, בהקשר המגדרי נמצא כי נשים נוטות יותר מגברים ליזום גירושים ומספקות לכך הסברים ארוכים ומורכבים יותר. נשים וגברים גם יחד נטו לייחס את הסיבה לגירושים לבן הזוג ולא להם, אך נטייה זו הייתה יותר חזקה אצל נשים. פאול אמאטו ודנייס פרוויטי, במחקרם על הסיבות שאנשים נותנים לגירושיהם, מצאו שנשים נטו לדווח על התנהגות בעייתית של בני זוגם (אי-נאמנות, שימוש בסמים או אלכוהול, התעללות נפשית ופיזית), ואילו גברים נטו יותר לומר שהם לא יודעים מה גרם לגירושים.
לאנשים התופסים את אי-ההתאמה ביחסים כגורם המרכזי בגירושים יש פחות עוינות לבן הזוג שנעזב, ופחות חרטה ואשמה עצמית, והם גם מסתגלים טוב יותר למציאות החדשה, תוך בניית חיים חדשים שלא קשורים לנישואים שנכשלו. זאת הסיבה שבגללה נקודת המבט שאנו מאמצים בעת הדחייה היא כל כך חשובה. כאשר הדימוי העצמי שלך נשען על השוואה מתמדת עם אחרים, לדחייה הרומנטית ישנה השפעה הרסנית שלעיתים מקושרת לדחייה עצמית. מנגד, כאשר הדימוי העצמי בנוי על מה שאתה עושה, השפעת הדחייה קטנה בהרבה.

פרידהפרידה
"נמצא כי נשים נוטות יותר מגברים ליזום גירושים ומספקות לכך הסברים ארוכים ומורכבים יותר"
(צילום: Shutterstock)

פרידות בחברה הנוכחית

"אין משמעותה של דחייה שאתה לא טוב מספיק, אלא שבן הזוג נכשל לראות את אשר אתה יכול להציע". מארק אמנד
הפסיכולוג אלי פינקל מצביע על סיבה נוספת לגירושים בחברה שלנו: חיזוק משקל ההגשמה העצמית בנישואים. הוא טוען שבאמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת, צמחו בארצות הברית נישואים שאיכותם מבוססת לא רק על מילוי צרכים בסיסיים ואהבה, אלא גם על מימוש עצמי. לאור דרישה נוספת זו, טוען פינקל, הנישואים הממוצעים היום מאופיינים בסיפוק נמוך יותר ושיעור גירושים גבוה יותר לעומת מה שהיה בעבר, אך הנישואים הטובים ביותר היום חזקים בהרבה. בנישואים הטובים הללו יש לא רק סיפוק גדול יותר מהנישואים, אלא גם אושר אישי גדול יותר. האנשים בחברה המערבית הנוכחית מצפים ליותר מהנישואים שלהם, וחלקם אף מגיע לאיכות נישואים גבוהה יותר מזאת שהייתה קיימת בעבר.
בין גורמי הגירושים בחברה הנוכחית, אי-נאמנות ואי-התאמה הם המרכזיים. נראה שעם עליית משקל ההגשמה העצמית בנישואים והחלשת הביקורת המוסרית על היעדר בלעדיות (המתבטאת בהתחזקות תופעות כמו נישואים פתוחים ופוליאמוריה), מתחזק משקלו היחסי של גורם אי-ההתאמה שמתבטא בעלייה של "גירושים ללא אשמה". פרידות על רקע השוואה או אי-נאמנות הן אכן הכואבות ביותר בטווח הקצר, אך בטווח הארוך, בני הזוג עשויים להתגבר על הכאב ולהמשיך את הקשר. בפרידות בגלל אי-התאמה הסיכוי לאיחוד מחדש קלוש כי אי-ההתאמה נובעת מתכונות בסיסיות. כך או כך, פרידות הן כואבות, אך סופה של אהבה אחת אינו סוף החיים, אלא רק שלב בהתפתחותם.
אהרון בן-זאב הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. הטקסט מבוסס על ספרו החדש, "אהבה, כמעט כל הסיפור", שיצא בהוצאת ידיעות ספרים/אוניברסיטת חיפה