אני מצטערת, אהובי, אבל פספסת אותי. במשך שנתיים נשאתי את המצוקות שלך על הגב שלי. שנתיים. לא דרשתי שתשתנה או שתלך לטיפול, לא ביקשתי שתפתור את בעיות החרדה והשנאה העצמית שלך, רק הרעפתי והרעפתי אהבה ועוד אהבה וכוח ועוצמה ואכפתיות ודאגה. גמרתי את עצמי כדי להרים אותך, כדי להרים לך. בלעתי את הדיכאונות הקטנים שלי ונהניתי לשמוע שאני האור בחייך ושאני זו שמביאה לך אושר. עד שזה הכריע אותי, עד שנמאס.
לאחרונה התחלת להשתנות. פתאום הרמת ראש, לקחת החלטות "של גבר", כמו שקראת לזה. פעלת כדי לסדר לעצמך את החיים. אבל לי, אהובי, לי כבר נמאס. זה קרה רגע אחד קודם, אבל זה היה רגע גורלי.
צפו: סימנים שהקשר הגיע לסיומו
לא רציתי להיות מהבחורות האלו שמשנות את הגבר שלהן, שמוציאות אותו בכוח מהבוס, עם נדנוד ואולטימטום. שמפצירות בו להחליף עבודה, לממש את עצמו, לצאת מהבאסה הקיומית. האמת? גם לא רציתי שתשנה. היה לי סבבה עם העבודה שלך למרות שאתה שונא אותה, והיה לי סבבה עם זה שאתה עם זה שאתה לא מתחבר לשום תחביב שאני אוהבת או לא סובל את החברים שלי.
יכולתי לחיות עם כל זה, אבל לא יכולתי לחיות עם העובדה שאת האנרגיות שלך להתמודד עם כל אלה - עם העבודה, הבאסה הקיומית, עם הכל - אתה שאבת ממני. ולא שמתי לב שאתה שואב אותן ממני. עד לאחרונה.
סליחה, אהובי.
ופתאום אתה מתחיל. ופתאום אתה רוצה להתקדם לשלב הבא, ולעוף איתי על העולם. אתה בא ומספר לי שהחלטת לעזוב את מקום העבודה שכה פחדת לאבד, ושאתה בדרך ללמוד את מה שתמיד רצית ואף פעם לא העזת. לא הייתי יכול לעשות את זה בלעדייך, חזרת ואמרת לי, אני מוותר על העבודה הטובה בעולם כדי לעשות משהו שנתת לי אומץ לעשות. כל עוד את לצדי, יהיה בסדר. בלעדייך הייתי מתרסק.
אבל אני כבר לא שם.
בחודשיים האחרונים נשברתי, ואתה לא ראית את זה. חשבת שאני סתם מתרחקת. אבל נשברתי כי האהבה שבי נגמרה. הכוח שהיה לי לתת לך נגמר, וברגע שהרשיתי למוח שלי להפליג הלאה, גם התחלתי להסתכל הצידה. לא, לא התאהבתי באף אחד אחר. הלב שלי לא התמסר לאיש. הוא פשוט הפסיק להתמסר אליך. כי בזמן שאתה השתנית, אני התנתקתי והתבשלתי בהחלטה שלי להמשיך.
עשית החלטות אמיצות - נפלא, אלא שהאחריות עליהן נופלת עכשיו עליי. שוב. אני תמיד אהיה האחראית, נכון? זו שמרימה אותך, זו שנותנת אור לחייך, ועכשיו גם זו שגרמה לך להתפטר ולרצות להתפתח. למה שלא תשאף להתפתח בשביל עצמך? כי אני, אני כבר לא שם.
וברור לי שתשנא אותי. וגם החברים שלך. וההורים שלך. וההורים שלי. רק חברותיי הטובות קלטו כמה קמלתי בשנה האחרונה. ועדיין לא הקשבתי להן, גם כשהן אמרו לי לעזוב ולעבור הלאה. כי אתה יודע איך זה, החברות תמיד מרימות לך "יותר מדי" ומורידות לבחור שאיתך "יותר מדי", עד שאת מתחרטת שהקשבת להן כאשר את נשארת לבד והגבר שעזבת כי "זה לא היה מספיק לך", כבר דוהר לו לשקיעה עם מישהי אחרת.
אז זה העניין, אהובי: שאתה כן הספקת לי. הספקת לי בהחלט. הבעיה היא שהחיים אתי, כנראה, לא הספיקו לך. אחרת למה כל הבאסות הקיומיות האלו שהצטרכתי תמיד לטפל בהן? למה התבקשתי תמיד להרים אותך, לשכנע אותך שאתה מהמם ושאתה יכול יותר? אתה יודע, היה משהו ביתי, נעים ורגוע בפסיביות הזו, עד שהתעייפתי ממנה. כי היא לא באה ממקום הרמוני שמכיל את העולם אלא ממקום מיואש שוויתר מזמן על עצמו ועל הפוטנציאל של החיים.
אני מצטערת.
דווקא עכשיו, כשאתה מוציא טבעת, כשאתה רוצה להתקדם אתי לשלב הבא ומצהיר שאתה עובר שינוי ולוקח שליטה על החיים שלך. דווקא עכשיו כשלדבריך אתה צריך אותי יותר מכל, דווקא עכשיו אני צריכה להגיד לך, לא. לא רק להצעת הנישואים, אלא להישארות ביחד, בכלל.
כן, אני נפרדת ממך כתשובה להצעה.
אולי עוד שנה ניפגש ותגרום לי להתאהב בך שוב, והפעם גם תעזור לי ללבות את האהבה בצורה הדדית. ואולי אבכה כשאראה אותך לצד מישהי אחרת מוארת ועם טבעת על האצבע, שלא אכפת לה להטעין אותך בכל יום מחדש כי המאגר שלה מלא משלי.
אני אוהבת אותך, אבל סוג האהבה שמילא לי את המאגר ההוא עד עכשיו כבר יבש, ואני הולכת למלא אותו באהבה של אחרים. בעצם לא. לפני הכל, באהבה לעצמי. כי קצת שכחתי, האמת, מה זה לאהוב את עצמי ולשים את עצמי במרכז
