3 צפייה בגלריה
"למרות התפאורה הרומנטית, הבנתי שזה לא הבחור שאני רוצה לבלות איתו את שארית החיים"
(צילום: Shutterstock)
בין אם נרצה להודות בזה או לא, מרבית הרווקים מסתובבים כשבידם נמצאת "הרשימה" – רובריקת ציפיות, מפורטת יותר או פחות, שמתארת כיצד ייראה ויתנהג בן הזוג האידיאלי. אבל מה קורה כשפוגשים מישהו שעונה על כל הרשימה הארוכה שלנו, אבל הקשר איתו עדיין לא מרגיש לנו נכון, ומתי בכלל יודעים שזה לא "זה"?
קרן, לימור, זיו וניצן (שמות המרואיינים שונו כדי לשמור על פרטיותם), כיום רווקים – מספרים על הזוגיות שהתחילה ונראתה מושלמת על הנייר, אבל בפועל הייתה מלאת ספקות, התחבטויות פנימיות, ואפילו הלקאה עצמית על קשר שהיה אמור להיות האחרון, אך לא ענה על הציפיות הגבוהות שליוו אותו.
לימור, 32, באר שבע
הזוגיות האחרונה שלי התחילה לפני שנה, ממש רגע לפני הקורונה. הכרתי אותו דרך חברים. חברה טובה שלי דיברה עם מישהי שסיפרה לה על קרוב משפחה מקסים שלה שלא מצליח לו בזוגיות. החברה הציעה לשדך בינינו, וככה התחלנו. הקשר עצמו הלך ממש לפי הספר. התחלנו לצאת לדייטים, הוא היה מרעיף עליי יחס טוב, מאוד מכבד, היו לו גינונים אירופאים כאלה שכבשו אותי. הוא היה מחזר אחריי, מתקשר הרבה.
הנורה האדומה נדלקה אצלי יום אחד כשהבנתי כשגם אחרי שבעה חודשים של קשר, עדיין לא הגענו למצב של אינטימיות. לפי הספר הכול מעולה, אבל אינטימיות - אין. זה גם לא שלא רצינו, שנינו ניסינו ליזום – ואיכשהו זה עדיין לא הצליח לקרות. אני ניסיתי, וגם הוא, הוא תמיד ניסה ברגעים הכי לא נכונים, הוא לא ידע לקלוט את הרמזים. הרגשתי שלמרות שהכול על פניו טוב, יש בעיה שזה לא קורה. מפה התחיל גם חוסר תקשורת.
נוצר אצלי מאבק פנימי ביחס לקשר איתו. הרגשתי את זה במיוחד בחודש האחרון של הקשר, בקיץ, סביב טו בא"ב. היה לנו ביום האהבה את הדייט הכי רומנטי שיש. שנינו גרים בערים שונות, ובאותו ערב ארגנו דייט על חוף הים. הכול על פניו היה מושלם. ולמרות כל זה, בסוף היום כשהגעתי הביתה, הבנתי שזה לא הבן אדם שאני רוצה לחיות איתו את החיים שלי. כי למרות שכל התפאורה הייתה רומנטית ומושלמת, זה לא מה הרגשתי בפנים.
למרות שכבר נפל לי האסימון הזה, אמרתי לעצמי שאני אקח לעצמי זמן כדי להבין למה אני מרגישה ככה. חיפשתי שהוא ייתן לי ביטחון שהוא באמת רציני, רוצה ובאמת אוהב, אבל במקום שזה יקרה, הוא רק התרחק. הבנתי שכמו שאני לא הרגשתי מספיק בטוחה, גם הוא לא היה בטוח לגביי.
בסוף הקשר הסתיים בסמס. הוא נסע לסופ"ש לנסיעה שהוא לא סיפר לי עליה, ובאחת בלילה סימס לי פתאום הודעה מאוד מוזרה. שם נפרדנו. מה שמצחיק הוא שכלפי חוץ, בפני החברים והמשפחה, הכול נראה פרפקט, אבל בפנים כל הזמן חלחלו אצלי סימני השאלה. כנראה שגם אצלו.
קרן, 29, ירושלים
לקחו לי 5 שנים ו-3 סבבים כדי להבין סופית שהקשר שראיתי את עצמי מתחתנת בו לא יוכל להמשיך. הכרתי את בן הזוג שלי באחד ממצעדי הגאווה בארץ לפני כמה שנים. שנינו היינו בצבא, בני אותו הגיל, והיו לנו הרבה חברים משותפים. הוא הגיע למצעד עם חברים שהכרתי, ניגשתי אליהם ומהר מאוד נשארנו רק שנינו. הוא היה חתיך, מצחיק והיה בינינו חיבור מידי. אנחנו אוהבים את אותם דברים, מתעסקים באותם תחומים.
באותו יום הזמנתי אותו לדייט, והייתי ממש גאה בעצמי על היוזמה הזאת. יצאנו למועדון יום אחרי, הייתה בזה המון רומנטיקה ותחושה של משהו מיוחד. הייתה שם סוג של התרגשות שלא הייתה לי אף פעם, בטח כחיילת. מהנקודה הזאת, היינו מאוהבים ברמות. היינו יחד שנתיים, במהלך הצבא, וגם זה מאוד השפיע על הקשר. כל הזמן רצינו להיות ביחד, אבל הוא היה בתפקיד שאפשר לנו להיפגש רק פעם בחודש.
אבל לא דאגנו. זה הכניס המון רומנטיקה לקשר, ובכל פעם כשהיינו נפגשים, זה היה כמו פיצוץ של רגשות. הוא היה כותב לי שירים. הייתה לנו מחברת שבה כל אחד היה כותב לשנייה, ובכל פעם שהוא היה חוזר הביתה, היינו מחליפים אותה. זה היה סיפור אהבה מהאגדות.
לקראת השחרור שלו, הוא היה עם מישהו אחרת. זאת לגמרי הייתה בגידה, ואז פרידה נוראית. הוא החליט שהוא לא מוכן לעזוב את מי שהוא בגד בי איתה, גם במחיר של פרידה ממני. הוצאתי אותו מהחיים שלי לגמרי, שנאתי אותו. הוא נשאר עם הבחורה ההיא לעוד שנה וחצי.
יום אחד, בערך שנתיים אחרי וכשאני בכלל בעבודה, אני מקבלת טלפון ורואה את השם שלו. כמעט חטפתי התקף לב. אחרי ששנאתי אותו שלוש שנים, לא רציתי לשמוע עליו, פתאום הוא מתקשר?! הוא סיפר שהוא בדיוק חזר מהטיול הגדול והוא רוצה שניפגש. הסכמתי.
ישבנו בבית קפה, ופתאום הוא אומר לי, 'לא הפסקתי לחשוב עלייך לשנייה אחת. כל הטיול לא הפסקתי לכתוב עלייך שירים'. כל מה שחשבתי עליו ברגע הזה הוא שזה החלום שלי. שזה בדיוק מה שפנטזתי עליו כל הזמן הזה - שאחרי הבגידה המכוערת שלו הוא יבוא ויגיד לי שהוא רוצה אותי בחזרה.
באותו זמן בכלל יצאתי עם מישהו אחר, ולמרות זאת סיימתי איתו את הקשר וחזרתי לאקס. היינו יחד חצי שנה במהלכה חוץ מלהיות שוב מאוהבים, היה לי ממש קשה ולא הצלחתי להבין למה. כל הזמן העליתי את הקושי אבל לא הצלחתי למצוא לזה פתרון. הרגשתי כבולה. בשלוש שנים האלה עשיתי מה שבא לי, עם מי שבא לי, ופתאום הוא בא ואני צריכה להתמסד לבן אדם אחד. חוץ מזה, פחדתי שזה ייכשל שוב, פחדתי שיקרה משהו רע. בסוף אמרתי לו שאני צריכה הפסקה, זמן לחשוב.
הייתה לנו עוד פרידה מבולגנת. במשך חודשיים לא דיברנו, ובחודשיים האלה הייתי ממש עצובה. כל הזמן שאלתי את עצמי למה עשיתי את זה? הרי הוא האחד, איתו אני אמורה להיות. בערב חג סוכות התקשרתי אליו בלילה, ואמרתי לו שאני לא יכולה בלעדיו. הוא אמר בתגובה שהוא לא מאמין לי. אמרתי לו, 'הפעם זה אמיתי, אני נשבעת, אני אהיה איתך'. אפילו התחלתי לדבר איתו על חתונה. הוא סמך על מה שאני אומרת וחזר אליי. אבל תוך חודש כבר לא הייתי שם.
לא רציתי את זה יותר. לא הבנתי למה מלכתחילה ביקשתי שנחזור. זה היה מעבר מאוד מהיר, ושוב תהיתי מה עשיתי. היום אני מבינה שהייתי מאוהבת ברעיון של להיות ממש מאוהבת במישהו. הייתה לי את הפנטזיה והיה לי את הזיכרון שלו, וחשבתי ששני הדברים ישתלבו, אבל כשחזרנו – זה לא עבד. זה לא פגש את הפנטזיה.
זיו, 37, מרכז הארץ
הכרתי את האקסית שלי כשהיית בן 21. הדרכנו יחד במחנה קיץ. עבורי זאת הייתה השנה הראשונה, והיא עבדה שם כבר כמה שנים. מההתחלה היה בינינו קצת מתח מיני, אבל העדפתי לא להתעסק בזה. בסוף הקיץ חזרנו כל אחד לעיר שלו, ושנינו התחלנו ללמוד באוניברסיטאות שונות. התחלנו להתכתב כל יום, וזה נמשך חודשים. התקרבנו ממש והתחלנו לעשות שיחות מרחוק כל הזמן. היה ברור שמאוד התקרבנו והייתה המון התרגשות.
בשלב הזה חשבתי שהיא מאוד יפה, חכמה, מצחיקה, מאוד שנונה, חדה, ההתכתבות הייתה כיפית. ציפיתי לדבר איתה כל הזמן. באיזשהו שלב כבר היה ברור שאנחנו רוצים להיות ביחד. אמרנו את זה וקבענו להיפגש. נוצר בינינו קשר שלאורך שנה וחצי התנהל מרחוק. משהו בזה שאנחנו מתראים פעם בשבועיים הפך אותו להרבה יותר רגשי. כל פגישה שלנו הרגישה כמו להיות בחופשה, בריחה מהחיים. מין התנתקות, כשהזמן ביחד מאופיין בהמון חופש וכיף.
סימני השאלה התחילו אצלי אחרי שיחה עם ידידה. מי שהייתה החברה הכי טובה שלי בזמנו למדה עם האקסית באוניברסיטה, והייתה מאוד שונה ממנה באופי. היא ציפתה שהן יהיו חברות, אבל מתישהו היא סיפרה לי שמי שאני יוצא איתה ממש לא נחמדה אליה.
בהתחלה חשבתי שהן סתם לא מסתדרות ושזה לא משהו מעבר לזה, אבל לאט-לאט נוצר אצלי דיסוננס ביחס אליה. התחלתי לבחון אותה וגם לשים לב שהיא מתנהגת בגסות לאנשים בסביבתה וזה ממש הרתיע אותי. איתי היא התנהגה בצורה אחת ומול אנשים אחרים אחרת. הרגשתי הרבה בלבול בתקופה הזאת. בחנתי אותה הרבה יותר, ומצד שני גם רציתי להעלים עין ממה שהפריע לי וכן להישאר בקשר הזה כי על הנייר עדיין היה לנו טוב. האשמתי את עצמי שאולי הבעיה בי בכלל, אולי הציפיות שלי הן יותר מדי.
באיזשהו שלב, כשכבר הייתי מאוד מבולבל, התחלתי לדבר על זה עם חברים שלי. הם אמרו לי – אתה בעצם מתאר שלא טוב לך. אני בתגובה התפתלתי. על כל סיבה לעזוב מצאתי סיבה להישאר. רק כשהבנתי סופית שאני רוצה להיפרד, הפכתי את המציאות בקשר שלנו לכזאת שתצדיק את זה. לאט-לאט דיברנו פחות, התרחקנו. בכל מיני מובנים אני הפכתי את הקשר ללא טוב כדי שיהיה לי תירוץ לסיים אותו.
ניצן, 29, רעננה
הכרתי את האקס שלי בטינדר, דווקא כשאמרתי לעצמי שאני לא מחפשת בן זוג אלא משהו כיפי. זאת לא הייתה תקופה טובה מבחינתי. בדיוק חשבתי לעזוב את הלימודים אבל נפגשנו והיה חיבור מטורף. תוך כמה שבועות כבר הייתי מאוהבת. הבנתי שהוא האחד. הוא היה מאוד חכם, מכיל, לא נרתע מהשיגעונות או מהחרדות שלי, מכל מיני דברים שחשבתי שבלתי אפשרי להתמודד איתם. היינו מאוד שונים אבל היו לנו מספיק נקודות השקה כדי לדבר על הרבה דברים שאנחנו אוהבים. הקשר הפך מאוד מהר לרציני ועברנו לגור יחד אחרי שנה.
היה לנו טוב בהתחלה אבל בשלב מסוים ההרמוניה נשברה. אני חושבת שלכל אדם יש דברים שהם ייהרג ובל יעבור מבחינתו. אצלי זה ביטחון בקשר, ולדעת שהבן אדם יהיה שם בשבילי. לצערי, לאורך הקשר התפתחו אצלי ספקות לגבי האם הוא יכול להיות הבן האדם הזה, אבל לא נתתי לזה ביטוי כי רציתי שהקשר יעבוד.
יש כל כך הרבה לחץ מסביב, קשיים במשפחה, לחץ בעבודה, בלימודים - שאת לא רוצה עכשיו להתמודד גם עם הספק. בנוסף לזה, מסביב כל החברים שלנו מתחתנים ואנחנו תכף בני 30. אבל הספק שהזכרתי קודם לא עזב אותי. כששומרים דבר כזה בבטן זה רק מתעצם, ופתאום נהיו לי ספקות על איפה נגור, באיזו עיר. אנחנו באים מתרבויות שונות, ולא ידעתי איך נצליח לגשר על זה?
הספק המרכזי אצלי היה אם יהיה לי ביטחון אמיתי בקשר איתו. בגלל שגדלנו בבתים שונים, לא תמיד הרגשתי שהוא יכול לתת לי את הביטחון שאני רוצה. את רוצה שהזוגיות תהיה מקום של רוגע, מקום בטוח, והתלבטתי - מה אם הוא לא תמיד יהיה שם בשבילי?
בסוף התגלעו יותר ויותר פערים בינינו. האופי שלנו שונה. אני אוהבת לעשות דברים עד הסוף, אני לא פשוט אקום ואלך, אני לא אוותר, אני אדבר על דברים גם אם הם קשים. אבל הוא לא כזה. הבנתי שלמרות שעל פניו אנחנו רוצים אותם דברים, זוגיות ומשפחה, ברובד מתחת זה לא ככה. תקשורת פתוחה, לדעת להכיל, אלו דברים שרציתי ממנו. יכול להיות שהקורונה האיצה את המתחים האלה. הוא היה בחל"ת, לי הייתה עבודה מאוד תובענית. חיינו בדירה שפתאום הרגישה צפופה. יכול להיות שאם החיים היו רגילים - היינו מתחתנים, מביאים ילדים ורק אחר כך מבינים שזה לא "זה" ונפרדים.
