גלית וינטראובגלית וינטראוב
גלית וינטראוב
(צילום: אלבום משפחתי)

קפה מתוק מדי עושה לי בחילה. אני אוהבת עוקץ מריר בקפה ובחיים. מוזר, הייתי מצפה משמנה לאהוב דברים מתוקים. אני חופפת את השיער ומהרהרת בקפה המר ובעוגה המתוקה של אחרי. יוצאת מהמקלחת אל המסדרון, מתיישבת על הספה הכחולה ומתחילה להתלבש.
בזמן שאני מתאמצת לגרוב גרביים, אני משפילה מבט אל הבטן הענקית והלבנה שלי, זו שעומדת כחוצץ ביני לבין הרגליים. אני תופסת בין האצבעות את שיפולי הכרס שגולשים אל הירכיים, ושואלת את עצמי, איך זה יכול להיות שזאת אני? למה הגעתי למצב הזה?
אף פעם לא תיארתי לעצמי שאני אהיה האישה השמנה עד כדי גיחוך, זו שלא יכולה להתחבא בקהל, שבולטת בכל מקום. אני עוצרת את הדמעות ומנסה לא להיסחף לרחמים עצמיים, שיובילו לכעס ובסוף לשוקולד הבלתי נמנע.
יורדת לקומה התחתונה ומגלה את בעלי חיים ובתי תמר בסלון, כשהם פותחים בהתרגשות עצומה חבילה שהגיעה מסין, ושולפים שני סווטשירטים תואמים. תמר מודדת את שלה על הבגדים וחיים אחריה. אני המומה לנוכח התמונה המשפחתית החסרה, ושואלת את חיים בקול רועד, "מה, הזמנת בסוף למרות שלא היה את המידה שלי?"
שניהם מחייכים ומצלמים סלפי. "תצלם מלמעלה, אבל שייראו את החולצות", תמר נותנת הוראות בימוי, ונדמה שהם מתעלמים מנוכחותי. ברגע הזה, כשהעלבון מחמיץ את הנשמה ואני חשה כמו אאוטסיידרית במשפחה שלי, מחוץ לחיים שבניתי, ברגע הזה שמהדהד לי ילדות והתבגרות בצל ההשמנה, באותו רגע אני מחליטה לעבור ניתוח לקיצור קיבה.

ראיתי בזה קיצור דרך, לא קיצור קיבה

שנים המליצו לי לעשות את זה. מה זה המליצו? כל רופא שביקרתי אצלו דאג להסביר לי שאני לא בריאה, שיש לי השמנת יתר חולנית, ושעם BMI כמו שלי אני צפויה לעתיד ורוד שכולו סוכרת, לחץ דם והתקפי לב, כל זה בלי קשר לדלקת הגרון שבעטייה פניתי אליו מלכתחילה. אגב, זו אחת הסיבות שהדרתי רגליי מקופות חולים לתקופות ארוכות בחיי.
פעם קראתי מחקר שמצא שרבים מבעלי המשקל העודף נמנעים מלהגיע ולקבל טיפול לבעיות בריאותיות, רק בשל שנאת השמנים התהומית ששוררת במוסדות הרפואיים. אני דוגמה חיה לכך, ואני חושבת שהמקרה הכי קיצוני שנתקלתי בו היה כשלקחתי את תמר בת השבע לרופאת הילדים בגלל וירוס וחום גבוה, והרופאה פנתה אליי ושאלה, "ומה איתך? מה את חושבת לעשות עם ההשמנה שלך? חשבת על ניתוח?"

גלית וינטראובגלית וינטראוב
גלית וינטראוב. "איך יכול להיות שזאת אני? למה הגעתי למצב הזה?"
(צילום: אלבום משפחתי)
הריצה של הממסד הרפואי לנתח תמיד נראתה לי כחלק מאג'נדה שמנופובית, אז התנגדתי. סירבתי לעבור ניתוח לקיצור קיבה. הסיבה הרשמית הייתה הפחד מהניתוח, שגם היום עומד על 16% סיבוכים. אלא שעמוק בפנים, ההתנגדות שלי נבעה מהחשש שאני ארד במשקל ואז אעלה את הכול בחזרה. חששתי גם מהידיעה הברורה שרק לשנות את המשקל בניתוח, לא ישנה כלום בהפרעת האכילה שלי. ראיתי בזה קיצור דרך, לא קיצור קיבה. ואני לא מאמינה בקיצורי דרך, אני מאמינה בעבודה קשה.

בין אשמה להכחשה

את חיים הכרתי בפורום באינטרנט. התאהבתי בו דרך הכתיבה שלו. מילים חכמות תמיד עשו לי את זה. בשיחה הראשונה שלי איתו, כשעברנו מהווירטואלי לטלפון, הבעתי חשש מכך שהוא רזה מידי. "גבר רזה לא יכול להבין אותי ולא יכול לאהוב אותי", הצהרתי. ובאמת היו גברים בעברי שפסלתי על רקע חתיכיות יתר או עיסוק בספורט, רחמנא ליצלן.
היינו זוג שמן כל השנים. אכלנו במסעדות, בישלנו, ירדנו על גלידות (חיים) ושוקולד (אני). כמו הרבה שמנים אחרים, סבלנו מיחס משפיל לעיתים, ומפלה לעיתים אחרות, אבל היה לנו תמיד האחד את השני. היינו קבוצת תמיכה בזעיר אנפין. וכן, היו גם דיאטות וניסיונות רבים לרדת במשקל. ניסינו לעשות ספורט, אבל האמת שזה לא קל בכלל. כשאתה שמן, גם אחרי שהתגברת על הבושה להיכנס לחדר כושר ושיראו אותך מתאמן ורוטט, גם אז לשמנים יש יותר פציעות ספורט, שפשפות וצרבות.
עבורי, ההיבט הרגשי בלט הרבה יותר. הייתה בי תחושת אשמה, מלאה בתיעוב עצמי ומושרשת מהילדות. האשמה הזאת במנגנון רגשי סדור הובילה אותי לאכול ולהכחיש. הכחשתי את הכמויות שאכלתי, ואת הבחירות הלא בריאות שלי במטוגנים ובממתקים. יתרה מכך, הכחשתי שזה מפריע לי. הכחשתי בעיות רפואיות, התעלמתי מקשיים פיזיים ביומיום, והעמדתי פנים שאני שמנה, בטוחה בעצמי ושטוב לי עם זה.
לחיים הייתה פחות יכולת הכחשה, או סתם בריאות נפשית טובה יותר, וכחלק מסוכרת לא מאוזנת הוא קיבל את המלצות הרופאים ועבר ניתוח מעקף קיבה. בשנה אחת הוא ירד 52 ק"ג והפך משמן לחתיך שקונה מכנסיים ב"רנואר", ולובש אותם עם חולצה מכופתרת צמודה.
ואני, לא רק שנשארתי שמנה מאחור, גם הייתי שמנה בודדה במשפחה של רוב רזה. היינו יושבים בקולנוע, חיים צנום, בקושי ממלא את הכיסא, ואני כמו אימא ענקית לידו תופסת גם את החלל שהוא השאיר. בכיתי הרבה בשנה הזאת. פתאום כל מנגנוני ההכחשה שלי קרסו. אפילו לעצמי לא הצלחתי לספר שטוב לי, אז לעולם החיצון?
פתאום זו לא הייתה מרירות קלה בקפה, החיים עצמם הפכו לרעילים. ואז גם לראשונה בחיי הבוגרים, הודיתי בפני עצמי שאני שונאת את השומן ואת מה שהוא עושה לי. שונאת להגיע עם עמדת מגננה לכל מקום. שונאת את זה כי החברה שלנו מתעבת שמנים.

גלית וינטראובגלית וינטראוב
גלית וינטראוב. "זו לא הייתה מרירות קלה בקפה, החיים עצמם הפכו לרעילים"
(צילום: אלבום משפחתי)
מחקרים מראים שהסביבה תופסת שמנים כחלשי אופי וטיפשים, והכי נורא – כמי שאשמים במצבם. הרי אם רק יסגרו את הפה ויעשו קצת ספורט, חייהם ישתפרו פלאים. אז אני רואה את המבטים, וטיפשה אני לא. אבל מעבר לכל זה, ראיתי מה ההרזיה עשתה לבעלי. ראיתי אותו משנה את תפיסותיו לגבי אוכל ואכילה, ראיתי את רגשי הנחיתות נושרים ממנו וראיתי את חופש הבחירה שלו גדל. וקינאתי. רציתי גם.
פתאום העזתי לחלום על להיות רזה, על לקנות בגדים בכל חנות שאני רוצה. שאפתי להפסיק להירתע מהדמות שבמראה, וכמהתי להרגיש שוב שייכות למשפחה שלי. עמוק בפנים פיעמה בי גם התקווה שאצליח להיכנס להיריון, אבל זו מחשבה שניסיתי להדחיק כדי לא לפתח ציפיות.
מעבר לקנאה, שהיא בהחלט גורם מוטיבציוני חשוב, נחתה עליי תובנה חדשה: הבנתי שהשינוי הפיזי בהכרח יוצר שינוי רגשי, תפיסתי ונפשי. הגוף, הבשר שזלזלתי בו כל החיים, מעצב את התודעה שלנו. אתגר נוסף שעמד בפניי עם קבלת ההחלטה, היה החשיפה. ניתוח שרוול משמעו לחשוף בפני כל העולם ואשתו שאני רוצה להיות רזה. שלמעשה שיקרתי כל חיי, או לכל הפחות, העמדתי פנים.

"זוגיות, טובה ככל שתהיה, קורסת תחת נטל הטאבו"

להפתעתי, איש לא צחק עליי. המשפחה, החברים לעבודה, הבוסים שלי, כולם נרתמו, התעניינו בשלומי, העזו לשאול שאלות. הבנתי שלאורך השנים גם להם היה קשה להתמודד איתי, השמנה המכחישה והעליזה. בדיעבד, אני מבינה שגם לחיים לא היה קל, כשכל שיחה על דיאטה נגמרה בפיצוץ ובכי מהצד שלי, ותחושות שלא אוהבים אותי. זוגיות, טובה ככל שתהיה, קורסת תחת נטל הטאבו, הנושא האסור.
בשנה וחצי האחרונות, כחלק מטיפולי פוריות ואינסוף הורמונים שהעמסתי על גופי, עליתי במשקל. בשיאי ירדתי 73 ק"ג, חצי גלי. הצלחתי לדחוס את עצמי (תוך כדי שכנועים) למידה 38, והייתי בשמיים. היום אני מנהלת משא ומתן עם מידה 42. וכן, אני מדברת את זה בלי סוף עם עצמי, עם חיים ועם סביבתי. כולם מייחלים שקצת אשתוק.
יכול להיות שזה תמיד יהיה אישיו אצלי, נקודה רגישה, אבל בתחושה שלי הצלחתי לאלף את הדרקון. היום אני יכולה להניח עליו אוכף ולהתעופף יחד בין ענני האשמה, להגביה מעלה ולצפות בסערת הברקים של התיעוב העצמי ממעוף הציפור, ואפילו בין כוס קפה מריר אחת לשנייה, לכתוב על זה טור.