ב-12 בנובמבר 2026 עלתה לנטפליקס ישראל העונה השלישית של הסדרה "הקיסרית", וקשה לחשוב על תזמון מדויק ומטלטל יותר עבור משפחות המילואים בישראל. על פניו, נדמה שאין כרגע מלחמה פעילה ושהחיים בישראל חזרו לשגרה - אבל השגרה הזו היא רק לכאורה. עבור מאות אלפי משפחות מילואים אין שום שגרה: בני הזוג עדיין מגויסים ונמצאים בחזית בעוד סבב ועוד סבב, ובנות הזוג נשארות מאחור להחזיק לבדן את הבית, הילדים והעורף.
גלריה


מתוך "הקיסרית" נטפליקס. העונה החדשה מדגימה כיצד נראית פוסט טראומה צבאית
(צילום: באדיבות נטפליקס)
כאשר כבר מגיע הרגע המיוחל שבו הדלת נפתחת ובן הזוג חוזר הביתה, נשים רבות מגלות שהגבר שנכנס בדלת אינו אותו גבר שיצא ממנה. כדי להבין את הדרמה השקטה והכואבת שמתרחשת ברגעים האלה בחדרי השינה ובסלון הביתי, כדאי להביט בפרק הפתיחה של העונה השלישית של "הקיסרית", שמציג בדיוק מצמרר את פניה של הטראומה הצבאית ואת האופן שבו היא מרסקת את האינטימיות הזוגית.
כשהעורף מחכה לחיבוק, והחזית חוזרת קפואה
פרק הפתיחה מחזיר אותנו לשנת 1859, אל קרב סולפרינו. כבר בסצנת הפתיחה אנו רואים את הקיסר פרנץ יוסף ניצב מול שדה קרב חרוך וזרוע הרס נורא: מרכבות הרוסות, סוסים פצועים ואינספור חיילים הרוגים. בקרב הזה פרנץ יוסף נחל תבוסה קשה מול נפוליאון בונפרטה, ועל פי הסדרה איבד ביום אחד עשרת אלפים חיילים.
בזמן שהוא בחזית, הקיסרית אליזבת מחזיקה את העורף בכל כוחה. היא שקועה בעשייה, מקצה ארמונות של בית המלוכה כדי שישמשו כמרפאות לפצועים, ותומכת בנשות החיילים שנשארו מאחור וחרדות לגורל אהוביהן. היא מחזקת אותן ומבטיחה שהמלחמה תסתיים בקרוב והן יזכו לראות את בני זוגן שוב. כאשר פרנץ יוסף ונפוליאון חותמים על הפסקת אש, אליזבת מתרגשת ומצפה בכיליון עיניים לשובו של בן זוגה.
שולמית שפרברצילום: אלעד ליפשיץאלא שפרנץ יוסף חוזר מהמלחמה אדם אחר, והשינוי שחל בו ניכר כבר מהשנייה הראשונה של המפגש ביניהם: אליזבת רצה אליו ומחבקת אותו, ההקלה שוטפת את פניה באנחות רווחה והיא מנסה ללטף אותו ברכות - אבל הוא מוריד את ידה מעליו. הוא שואל בקצרה על הילדים, וכששומע שהם ישנים, הוא מנתק את המגע ממנה והולך. מבט עיניו טרוד ומרוחק; אחרי כל סכנת המוות והדאגה הנוראית, הוא פשוט לא נוכח במפגש המחודש ביניהם.
בסצנה אחרת פרנץ מפגין רוך כלפי בתם הקטנה - רגע שמעורר באליזבת תקווה שהוא שב לחיק המשפחה. באותו לילה, ליל החזרה הביתה, היא מחכה לו במיטה. כשהוא נכנס ומתחיל להסיר את נעליו, היא שואלת לשלומו, אך הוא פוטר אותה ב"זה רק כאב ראש" ולא משתף במה שעובר עליו. כשהיא מנסה ליזום מגע ומעבירה את ידה על ראשו, הוא מתרחק, מפנה לה את הגב והולך לישון. הכאב ניכר עליו, אבל הוא נעול בתוך עצמו.
בלילה הטראומה פורצת החוצה: פרנץ מתעורר בצרחה מסיוט. אליזבת מנסה להרגיע אותו, מזכירה לו שהכול בסדר, שזה רק חלום ושהוא בבית. היא שואלת על מה חלם. הוא לא עונה. רק בוהה בתקרה ורועד.
בבוקר המנגנון ההישרדותי של הבריחה לעשייה משתלט עליו. אליזבת מתעוררת למיטה ריקה ומוצאת אותו במשרדו, מתכונן למגעים דיפלומטיים. היא עומדת מולו והוא כלל לא מביט בה; כשהיא מנסה להשתלב בשיחה עם יועציו, הוא שואל אותה בקור מה היא רוצה. גם כשהיא מבקשת מהעובדים לצאת, מתעניינת בשלומו ומציעה שיאכלו ארוחת ערב יחד בפרטיות, הוא משיב בריחוק מקפיא שהוא חייב לעבוד, ופולט "כן, זה בסדר" נטול כל חום או התלהבות.
כל כך הרבה מנשות המילואים בישראל קיבלו חזרה הביתה גבר שהן לא מכירות. גבר שהתחתנת איתו, אהבת אותו, התמסרת אליו ושלחת אותו לשירות המילואים בשמחה ובאמונה שלמה בצדקת הדרך - חוזר אחר
למרות זאת, אליזבת לא מוותרת. בערב היא מתלבשת יפה ומחכה לו בחדר האוכל, אך הוא לא מגיע. כשהיא הולכת למשרדו ואומרת שחיכתה לו, הוא מתנצל בקור שאיבד את תחושת הזמן, אך מוסיף שהיא נראית יפה. אליזבת מזהה במחמאה הזו פתח להתקרבות: היא ניגשת אליו באמפתיה, אומרת שהיא מתארת לעצמה שהימים האחרונים היו נוראיים עבורו ושואלת אם ירצה לספר לה עליהם. הוא עונה שהוא רק רוצה להיות לבד.
היא מנסה ליזום מגע פיזי רך ומקרב - לוקחת את ידו ומעבירה אותה בעדינות על פניה ועל עורפה. כשהיא מנסה לנשק אותו, הוא נעתר לה והם מתנשקים בלהט. אבל אז, לפתע, הוא מסובב אותה באגרסיביות ומנסה לחדור אליה מאחור - לא מסוגל להיות איתה באינטימיות ובחיבור מיני כשהוא רואה את פניה. אליזבת מתנגדת, הודפת אותו מעליה ויוצאת מהחדר. מאחורי הדלת הסגורה פרנץ נשאר לבדו, בוכה ורועד - מבוהל מעצמו ומהתוקפנות שהתפרצה ממנו.
כשהמלחמה נכנסת לנפש: דריכות, זעם ופיצול
מלחמה היא דבר נורא. לפעמים אין לנו ברירה אלא להילחם ולהגן על המולדת, אבל המלחמה מפגישה את האדם עם מראות קיצוניים, מדממים וחשופים של מוות, ומעוררת חלקים תוקפניים ואלימים בתוך הנפש.
כאשר חייל חוזר הביתה פצוע בנפשו, מערכת העצבים שלו נשארת בשדה הקרב. אנחנו רואים זאת בסדרה בבוקר שאחרי: פרנץ יושב עם המועצה שלו לתכנן מהלכים מדיניים, וכשאחד המשרתים מניח כלי אוכל באופן שיוצר רעש קל, הקיסר נרתע בבהלה. רעש יומיומי תמים הופך לטריגר שמעורר פלשבק ומוציא אותו מה"כאן ועכשיו".
מיד לאחר הישיבה, כשאליזבת מנסה לשתף אותו בדעתה, הכאב והדריכות מתפרצים עליה בזעם: "תהיי בשקט! את היית כאן, לא היית שם, לא ראית כלום", הוא צועק עליה, שולל את זכותה לדבר משום שהייתה בעורף ולא בחזית, ומטיח בה: "אני לא רוצה לשמוע ממך כלום" לפני שהוא יוצא בסערה, ומשאיר אותה בחדרה בוכה וחנוקה מקוצר נשימה.
על אשתו הוא משליך את הכעס, הזעם והדיכאון, בעוד שאצל האישה האחרת הוא מוצא מפלט של מיניות מנותקת ומפוצלת - מיניות גופנית בלבד, נטולת רגשות, נטולת התאהבות ונטולת כל דרישה לאינטימיות או לחשיפה נפשית
מתוך המצוקה הזו מתרחש בסדרה מהלך שכואב לראותו, אך כמטפלת מינית החוקרת טראומה אני פוגשת את הדינמיקה שלו גם במציאות: אחיו של פרנץ מנסה להקל על מצוקתו ולוקח אותו לנשף מסכות, שם פרנץ פוגש אישה זרה, שוכב איתה ומבלה איתה את הלילה.
איך ייתכן שגבר שאינו מסוגל לשאת מגע רך ואינטימי עם האישה שהוא אוהב, מצליח לקיים יחסי מין ולהביא חלקים רכים דווקא עם אישה זרה מחוץ לנישואים? התשובה טמונה במנגנון ההגנה שקשור בפיצול: מול אשתו, האישה שמכירה אותו ושאותה הוא אוהב, נדרשים קשר, חשיפה רגשית ואינטימיות אמיתית. אבל פרנץ חוזר פצוע ומוצף באשמה, בזעם ובדיכאון, והוא אינו מסוגל להביא את עצמו, על כל מה שעבר עליו, אל תוך מבט עיניה של בת זוגו.
לכן הוא מבצע פיצול: על אשתו הוא משליך את הכעס, הזעם והדיכאון, בעוד שאצל האישה האחרת הוא מוצא מפלט של מיניות מנותקת ומפוצלת - מיניות גופנית בלבד, נטולת רגשות, נטולת התאהבות ונטולת כל דרישה לאינטימיות או לחשיפה נפשית.
כשדבר הבגידה מתגלה לאליזבת בבוקר שלמחרת והיא מתעמתת איתו בדמעות ובקוצר נשימה שמצריך רופא, היא אומרת לו משפט ששגור היום בפיהן של כל כך הרבה נשות מילואים: "אני כבר לא מכירה אותך". כשהיא שואלת אותו מדוע עם הילדים הוא מסוגל להפגין אהבה ואיתה לא, תשובתו חושפת את גודל השבר: "הם לא מבקשים ממני כלום". עבור נפש פוסט-טראומטית ומרוקנת, אפילו הדאגה, הרחמים, העצות או הכמיהה של בת הזוג לקרבה נחווים כדרישה מציפה שאין לה כוח לשאת.
אנחנו כבר לא ב-1859
כל כך הרבה מנשות המילואים בישראל קיבלו חזרה הביתה גבר שהן לא מכירות. גבר שהתחתנת איתו, אהבת אותו, התמסרת אליו ושלחת אותו לשירות המילואים בשמחה ובאמונה שלמה בצדקת הדרך - חוזר אחר. גבר שמתמודד עם ביעותי וסיוטי לילה, שמתפרץ בזעם עלייך ועל הילדים, שמתנתק רגשית ושכבר אין איתו אינטימיות או מיניות. הכאב והבדידות של בת הזוג בתוך המצב הזה הם עצומים ובלתי נתפסים.
חלק מהגברים שחוזרים כך משדה הקרב מקבלים אבחנה רשמית של פוסט-טראומה (PTSD) וזכאים לכל מעטפת השירותים והתמיכה של משרד הביטחון. חלק אחר אינם עוברים את הסף הרשמי של אבחנת פוסט-טראומה, ועדיין, גם ללא חותמת רשמית של פציעה נפשית, המצוקה שלהם והקושי הזוגי בבית הם עצומים.
למזלנו, אנחנו כבר לא במאה ה-19. בשנת 2026 יש מודעות עמוקה להשלכות של טראומה צבאית על הנפש, על הזוגיות ועל המיניות. יש לנו גוף ידע מחקרי וטיפולי רחב ומבוסס, ומטפלים ומטפלות רבים שיודעים ללוות זוגות בתהליך של עיבוד הטראומה, שיקום הקשר ובנייה מחדש של האינטימיות והזוגיות לאחר פציעה נפשית ממלחמה.
המסר החשוב ביותר שלי אליכם, משפחות המילואים, הוא שגם אם ההתמודדות עם מה שעברתם קשה מנשוא - אל תישארו לבד: פנו לסיוע מקצועי ומיצוי זכויות: היעזרו בגופים המקצועיים המלווים לוחמים ובני משפחותיהם, בהם נט"ל, תוכנית עמית ומשרד הביטחון. יש דרך לטפל, לבנות ולשקם את הזוגיות גם אחרי חוויות טראומטיות קשות.
צרו קשר עם קו אדום מול אלימות במשפחה: הבנה של טראומה לעולם אינה הצדקה לאלימות. אם את מתמודדת עם אלימות פיזית, נפשית או מינית בבית - זה הזמן לפנות ולקבל עזרה מיידית. אף אישה לא צריכה לסבול או לפחד בתוך הבית שלה. פני למרכזים לטיפול באלימות במשפחה, למרכזי "אלומה" (מרכזי חירום לאלימות במשפחה המחזיקים בידע ובהבנה ייעודיים באלימות במשפחה בעקבות שירות מילואים) או לפורום מיכל סלע.
שולמית שפרבר היא מטפלת מינית מוסמכת, דוקטורנטית החוקרת זוגיות, מיניות וטראומה, ומנחה יחד עם פרופ' רפי חירותי את הפודקאסט "מצב בית" למשפחות המילואים, מיזם ללא מטרת רווח, שמטרתו להעניק ידע וכלים מעשיים להתמודדות עם זוגיות, מיניות, משפחה והורות בצל המילואים





