יש רגעים בטלוויזיה שמצליחים לחדור מעבר למסך. לא רק לספר סיפור, אלא לגרום לנו לעצור, לנשום עמוק, ולשאול את עצמנו עד כמה מה שראינו באמת רחוק מהמציאות. הסיום של העונה הראשונה של הסדרה "כל האימהות משקרות", ששודרה בתאגיד השידור הציבורי "כאן 11", היה רגע כזה. רגע קשה לצפייה, מטלטל, כזה שמותיר את הצופה עם תחושת מחנק, אבל גם עם שאלה גדולה: איך מערכת יחסים בין בני זוג מגיעה למצב הזה?
האלימות הקיצונית שמוצגת בפרק הסיום אינה קלה לעיכול. יש מי שיטען שטלוויזיה לא צריכה להראות מראות כאלה. אבל דווקא האומץ של היוצרות ושל הגוף המשדר להציג את האלימות כפי שהיא, בלי להקהות את העוקץ ובלי לעטוף אותה באסתטיקה מרגיעה - הוא חשוב. משום שהמציאות, למרבה הצער, תמיד מתרחשת מחוץ לפריים הטלוויזיוני.
אחת הטעויות הגדולות ביותר בשיח הציבורי על אלימות כלפי נשים היא הדימוי של "הרגע שבו הכול קורה". כאילו יש נקודת פיצוץ אחת, דרמטית וברורה, שבה מערכת היחסים הופכת פתאום לאלימה. במציאות, הדברים כמעט אף פעם אינם כך. אלימות היא תהליך. היא מתחילה הרבה לפני המכה הראשונה.
היא מתחילה בביקורת בלתי פוסקת, בהקטנה, בשליטה כלכלית, בבידוד מחברים וממשפחה. היא יכולה להופיע כבדיחה שנאמרת שוב ושוב, כהערה שמערערת את הביטחון, כהחלטות שמתקבלות בלי לשאול. לאט-לאט נוצרת מציאות שבה האישה מתחילה לפקפק בעצמה. במה שהיא מרגישה, במה שהיא יודעת, במה שמותר לה לרצות.
ב"רוח נשית" אני פוגשת את הנשים האלה בכל יום. נשים משכילות, עצמאיות, מוכשרות, שבשלב מסוים מצאו את עצמן בתוך מערכת יחסים שבה השליטה הלכה והתהדקה סביבן. פעמים רבות הן אומרות לנו שהן עצמן לא שמו לב מתי זה התחיל. שזה קרה לאט, בהדרגה, עד שהפחד הפך לחלק מהשגרה.
פרק הסיום הזה, שבו רבים צפו דווקא אתמול, שודר ביום האישה הבינלאומי. יום שאמור להזכיר לנו את ההישגים של נשים, את הדרך הארוכה שעוד נותרה, ואת האחריות החברתית שלנו להבטיח חיים בטוחים ושוויוניים יותר. אבל השנה היום הזה התרחש על רקע מציאות אחרת: ישראל נמצאת במלחמה, ודווקא בתקופות של מלחמה ומשבר אנחנו יודעות שהאלימות בתוך הבתים גואה. מתחים כלכליים, חרדה מתמשכת, טיפול בלתי נפסק בילדים שנמצאים כל הזמן בבית, הצפיפות, חוסר יציבות ותחושת אובדן שליטה - כל אלה עלולים להחריף דפוסים אלימים שכבר קיימים.
הרבה נשים ישבו אתמול מול הטלוויזיה וצפו בפרק הזה. חלקן הזדעזעו ממה שראו על המסך. אבל עבור אחרות, הפחד לא הגיע רק מהעלילה. הוא הגיע גם מהמחשבה על מה שמחכה להן אחרי שהמסך יכבה. מהמציאות שלהן עצמן. זה בדיוק המקום שבו הטלוויזיה יכולה למלא תפקיד חשוב, כי היא מעזה להאיר מציאות שהרבה פעמים נותרת מוסתרת מאחורי דלתות סגורות.
הסיום של הסדרה "כל האימהות משקרות" מציב בפני הצופים את הקצה הקיצוני של הסיפור, אבל חשוב לזכור שהקצה הזה כמעט תמיד מתחיל הרבה קודם. כשהסביבה לא רואה, כשהאישה עצמה עדיין מנסה להסביר לעצמה שהמצב לא באמת חמור, כשנוצר מעגל של שתיקה ושל בושה.
אחד הגורמים המרכזיים שמקשים על נשים לצאת ממעגל האלימות הוא התלות הכלכלית. גם כאשר אישה מבינה שהמצב שבו היא חיה מסוכן או פוגע, לא תמיד יש לה את הכלים המעשיים לעזוב. דירה, פרנסה, אחריות לילדים, פחד מהלא נודע, כל אלה הופכים את ההחלטה לעזוב למורכבת הרבה יותר מכפי שנדמה מבחוץ.
לכן המאבק באלימות כלפי נשים אינו יכול להישאר רק בשיח על אלימות פיזית. הוא חייב לכלול גם את היכולת לבנות עצמאות. לתת לנשים את הכלים הכלכליים, המקצועיים והחברתיים שמאפשרים להן לבחור בחיים אחרים.
בכל פעם שסיפור כזה מגיע למסך, אנחנו מקבלות הזדמנות לעצור ולשאול מה אנחנו כחברה מוכנים לראות ומה אנחנו מעדיפים להדחיק. הסדרה הזו לא מאפשרת לנו להדחיק. היא דורשת מאיתנו להישיר מבט. ואולי זה הדבר החשוב ביותר שטלוויזיה יכולה לעשות: להזכיר לנו שהסיפורים האלה אינם רק דרמה. הם חיים בינינו, אצל שכנים, במשפחה, בקהילה.
לפעמים כל מה שנדרש הוא אדם אחד שייבחר לא לשתוק, לשאול שאלה, להושיט יד. כי מאחורי כל סיפור כזה עומדת אישה אמיתית, והיא צריכה לדעת שהיא לא לבד.
תמר שוורץ היא עובדת סוציאלית ומנכ"לית עמותת "רוח נשית", שמסייעת לנשים נפגעות אלימות להשיג עצמאות כלכלית.
