"המלחמה לקחה לי את הבית ויחד איתו את הזוגיות", אומרת יעל מעוטף עזה (שמות המרואיינים שונו כדי לשמור על פרטיותם), אשר נאלצה להתפנות עם בעלה אופיר וחמשת ילדיהם ילדיהם מביתם, יחד עם עוד עשרות אלפי זוגות מהעוטף. לכולם היה ברור שהמעבר הזה הולך לגבות מהם מחירים כואבים, אולם אף אחד לא הכין אותם לאפשרות שגם הזוגיות, שתמיד הייתה מרכז החוסן שלהם, הולכת להשתבש יחד עם השגרה, הביטחון הכלכלי והפרטיות שאבדה.
יעל מספרת איך הכול התחיל: "יום לפני אותה שבת ארורה, חגגנו יום הולדת לילד בקיבוץ, וישנו בלילה עם הילדים באוהל במרחב פתוח בחוץ. התעוררנו בבוקר לאזעקות, ונסנו על נפשנו לעבר הבית, כשבין אזעקה לאזעקה משפחות שלמות ניסו להידחס לתוך מיגונית קטנה. כשהגענו הביתה, נכנסנו ישר לממ"ד, שם הסתגרנו עד ארבע אחר הצהריים, כשהתקבלה ההודעה שיש לנו שעה אחת בלבד כדי להתפנות מהקיבוץ, לפני שהוא הופך לבסיס צבאי".
איך הגבת להודעה כזאת? הספקת לארוז בכלל?
"כמו רובוט, בלי להבין מה קורה. פשוט דחסתי למזוודה את כל מה שראיתי, בלי לחשוב. אנחנו רגילים להתפנות במבצעים ולחלקנו בקיבוץ יש אפילו תיקים מוכנים למקרה חירום, אבל הפעם זה שונה כי יש תחושה שאנחנו נמצאים בנקודת אל-חזור. התחלנו לחפש את עצמינו במשך שבועיים, עד שקיבלנו פתרון מהמדינה ועברנו לקיבוץ במרכז הארץ. בהתחלה התגלגלנו מבית לבית, ממשפחה למשפחה. הנסיעות היו מתישות, ואופיר ואני פשוט רבנו והתווכחנו בלי הפסקה".
על מה?
"רבנו על השאלה הכי בסיסית שיש - איפה נישן היום בלילה? פתאום ניצב קושי הישרדותי למצוא קורת גג וכל אחד משך לכיוון שלו. איך אומרים? 'בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום ובלי מסגרת לנו או לילדים'. כך העברנו את השבועיים הראשונים של המלחמה. אז בין כל הטירוף הזה, על מי מוציאים את העצבים והתסכול? על האדם שהכי קרוב אלייך. אני אוסיף ואומר שאני ובעלי נשואים כבר 15 שנים, ואנחנו מחשיבים את עצמינו לזוג חזק ויציב שיודע לתקשר גם במצבי לחץ. העובדה שעכשיו זה לא קורה, מחליצה אותי עד עמקי נשמתי, ואני מוצאת את עצמי תוהה לראשונה בחיי עד כמה הזוגיות שלנו באמת חזקה והאם נחזיק מעמד. כי לשרוד את המלחמה, בעזרת השם, אני יודעת שנשרוד, אבל השאלה היא איך? לבד או ביחד".
2 צפייה בגלריה
"לשרוד את המלחמה אני יודעת שנשרוד, אבל האם נשרוד כזוג? אני כבר לא בטוחה"
(צילום: Shutterstock)
את לא חושבת שזאת פשוט תקופה קשה שתחלוף?
"הלוואי, אבל אני לא יכולה להתכחש לפחד מהפרידה שצף נון-סטופ. אין באמת רצון להיפרד, אבל יש חשש גדול. פתאום כל הסדקים הקטנים התעצמו והתאחדו עם המצב הקיים, ונוצר שבר גדול. אנחנו לא מצליחים לגשר עליו. הוא לא מבין אותי ואני לא מבינה אותו. הוא לא מוכן לבוא לקראתי ואני לא מוכנה לבוא לקראתו.
"מה שמפחיד יותר מכל זאת התחושה שכל אחד לעצמו. את אומנם בזוגיות אבל מרגישה לבדך. אין שום דבר זוגי יותר. לא אינטימיות מינית ולא אינטימיות רגשית. שנינו נמצאים בחלל אחד סגור, בצימר שהוא חדר אחד, אומנם גדול אבל ללא פרטיות במרחב. אנחנו עם הילדים כל היום בבית, ויחד עם זאת שנינו עובדים מרחוק בעבודות תובעניות למדי. אני מבקשת עזרה והוא לא פנוי לעזור, ולהפך. כל אחד לעצמו. אז לפעמים יש השתדלות וזה נחמד, אבל לרוב רובצת תחושה קשה של חוסר אמפתיה וחוסר סבלנות. אין לי אנרגיות לילדים שלי, אז בטח שאין לי כוח 'לתדלק' את בן הזוג שלי. אז אני לא נותנת כלום והוא לא נותן, וזה עצוב אבל יותר מכל מאכזב".
יעל: "אני ובעלי נשואים כבר 15 שנים, ואנחנו מחשיבים את עצמינו לזוג חזק ויציב, שיודע לתקשר במצבי לחץ. העובדה שעכשיו זה לא קורה, מחליצה אותי עד עמקי נשמתי. אני מוצאת את עצמי תוהה לראשונה בחיי עד כמה הזוגיות שלנו באמת חזקה והאם נחזיק מעמד"
מה מאכזב?
"שזה קורה לנו. ציפיתי משנינו ליותר, אבל כרגע אנחנו לא מצליחים לעמוד בניסיון כי אנחנו מרוקנים פיזית ונפשית. אז אני מבינה את הסיבה ועדיין מאוכזבת מבעלי, כי ציפיתי שהוא יבין אותי ויהיה כאן בשבילי מנטאלית ורגשית. ציפיתי שהוא יכיל את הכאב ואת המצוקה. הידיעה שהוא לא עושה זאת, מערערת את עולמי.
"הוא השתנה, בעלי. לפעמים נדמה לי שאני לא מכירה אותו יותר. בתפיסה שלי, בן הזוג הוא הבית, ולא משנה לאן נלך והיכן נגור, הוא המשענת והביטחון. היום אני מרגישה שלא רק שהבית הפיזי נלקח ממני, אלא גם הדבר הכי יקר ערך בעיניי - הזוגיות שלי. אני מרגישה שהאדמה נשמטת תחת רגליי, ובנוסף לפחד הקיומי מהמלחמה, יש עכשיו פחד על היסודות היציבים של הבית, הזוגיות והמשפחה".
איים של ביטחון
ד"ר אלינער פרדס, פסיכולוגית קלינית ומרצה, סבורה כי זוגיות מיטיבה מתקיימת כאשר יש זמינות של מקורות תמיכה. כלומר, הידיעה שיש למי לפנות ושיש על מי לסמוך בעת מצוקה, היא מקור החוסן הזוגי הכי חשוב במצבי משבר. "המהות הבסיסית של הקשר הזוגי היא היכולת להיעזר באדם השני, והאמונה שהוא נמצא ונוכח כשצריכים אותו. הקשבה אמפתית ועידוד למימוש ולביטוי אישי, משמשים כבסיס בטוח שממנו אפשר לצאת, וכחוף מבטחים שאליו אפשר לחזור, במיוחד בסיטואציה של עקירה ותלישות מהבית. אם התנאים הללו לא מתקיימים בזוגיות בעת איום קיומי, האמון בבן הזוג עלול להתערער, ואיתו הביטחון האישי והזוגי שלי".
לדבריה, כאשר המשפחה גרה בחלל קטן וסגור, אז הזוגיות מאותגרת לאור הצפיפות, דבר שעלול להצית מחדש קונפליקטים ישנים, בנוסף לקונפליקטים החדשים. "נוצרת תחושה של סערה בלב ים ואיתה גם קושי לקבל החלטות בתנאים של אי-ודאות", היא מסבירה. גם עומס ההחלטות שצריך לקחת כעת, אומרת ד"ר פרדס, עלול להציף שוב את כל הפערים בין בני הזוג.
אז מה עושים?
"כדי להתגבר על הפערים יש לייצר 'איים של ביטחון' - שגרה זמנית חדשה, שכוללת מסגרות לבני הזוג ולילדים כדרכים לחיזוק העוגנים".
"היא טוענת שנטשתי אותה, בזמן שאני מסכן את חיי כדי להגן על הבית שלנו"
אסף ועדי, הורים לתאומים בני ארבע, פונו משדרות לאילת, וכעת הם מתגוררים באופן זמני במלון, יחד עם מפונים רבים אחרים. בזמן שאסף מנסה להוציא את המיטב מהמצב הקיים, עדי מתחילה לאבד את הסבלנות. "אני כל היום רודפת אחרי הילדים ואחרי הזנב של עצמי, וזה מתיש כי בפועל אני לא עושה שום דבר מהותי והימים עוברים להם. אני מלאת הודיה על המלון ועל האירוח, וכל הזמן יש כאן פעילויות ומתנדבים, אבל זה כבר הפך ליותר מדי בשבילי. הכול רועש מדי וקלסטרופובי, אפילו המוני.
"בא לי שקט, הפסקה מהמציאות העכשווית וקצת זמן לעצמי ולבעלי, אבל הוא מתנדב פעמיים בשבוע במשמר-הגבול, ונוסע חזרה לשדרות כדי לשמור על העיר. לפעמים הוא גם ישן שם. כשהוא כבר חוזר למלון, אז בערבים הוא לא איתי אלא עם חברים אחרים שלו בלובי, עושה חפלות. אני מוצאת את עצמי במלחמה הזאת על תקן הבייביסיטר שלו ותו לא, בטח שלא בת זוג, חברה או מאהבת".
יעל: "הוא השתנה, בעלי. לפעמים נדמה לי שאני לא מכירה אותו יותר. בתפיסה שלי, בן הזוג הוא הבית. לא משנה לאן נלך והיכן נגור, הוא המשענת והביטחון. היום אני מרגישה שלא רק שהבית הפיזי נלקח ממני, אלא גם הדבר הכי יקר ערך בעיניי נלקח ממני, הזוגיות שלי"
אסף: "עדי מגזימה כי אני עוזר לה המון עם הילדים ואנחנו המון יחד כמשפחה. עדי כל הזמן שלילית. כלום לא מספיק לה והיא כל הזמן מתלוננת, ואפילו טוענת שנטשתי אותה, בזמן שאני הולך ומסכן את חיי כדי להגן על הבית שלנו. חברים שלנו נרצחו ואנחנו זכינו בחיים בנס, תודה לבורא עולם! הרגע הזה הוא רגע מכונן, ואני החלטתי שאני רוצה לנצל כל יום עד תומו במקום לשקוע בעצב ובדיכאון. חשוב להעריך את החיים ולהתרכז בטוב.
"לעדי לא טוב כרגע והיא צריכה לעבור תהליכים עם עצמה. הפסימיות הזאת מעיקה ומורידה אותי, אז בערב אני יורד למטה להתאוורר עם חברים, כי זאת הדרך שלי להתמודד עם המצב. אני לא מוכן להיות סגור בארבע קירות. הצעתי לעדי שניקח בייביסיטר מדי פעם, כדי שנוכל להיות יחד, ולא חסר מי שיעזור כאן, אבל היא לא מוכנה לשחרר, ורק מסתגרת בחדר עם עצמה ועם הדאגות שלה".
עדי, ממה את הכי דואגת?
"מהיום שאחרי. אני לא מסוגלת לחזור לשדרות. אני בטראומה. דופקים בדלת של בית המלון והילדים בחרדה. אנחנו יוצאים החוצה לסיבוב, ואם הם שומעים אופנוע הם נדבקים לי לרגליים, בזמן שגם הלב שלי כבר על מאתיים. אני צריכה לדאוג לנפש שלי ולנפש של הילדים שלי, ולהיות כאן עכשיו איתם ובשבילם. יש במלון עזרה מקצועית ומטפלים, אבל אלו מתנדבים, אז כל פעם מגיע מישהו חדש ואני נאלצת לחזור על עצמי שוב ושוב, וזה מיותר ולא מקדם לשום מקום.
"אני מאמינה שבן הזוג הוא החבר הכי טוב, ולכן פונה לאסף לשתף, אבל אין באמת הכלה. גם הנושא הכלכלי מדאיג אותי מאוד ומדיר שינה מעיניי. שנינו עצמאיים ושנינו לא עובדים עכשיו. אסף בכלל לא חושב על היום שאחרי או מוטרד ממנו, וזה משגע אותי. אני לא מבינה את קלות הדעת שלו. אני פתאום מגלה שאנחנו כל כך שונים ושום דבר לא מסתדר יותר. אולי אנחנו פשוט כבר לא מתאימים".
"יש סיוע ממשלתי ויש לנו חסכונות ליום גשום", אסף מנסה להרגיע ומוסיף: "למרות זאת היא לא סומכת עליי, וכל הזמן יורדת עליי שאני חסר אחריות. אחר כך היא מתלוננת שאני לא רוצה להיות איתה ולא אוהב יותר. זה לא נעים לשמוע, אז כדי לא לריב אני מעדיף לתפוס מרחק. הרווחה הנפשית חשובה לי כרגע יותר מהכלכלית. הזוגיות הלא מתפקדת הזאת כרגע רק מעידה על כך שהנפש עוד פצועה".
אסף: "יש לנו חסכונות ולמרות זאת היא לא סומכת עליי, וכל הזמן יורדת עליי שאני חסר אחריות. אחר כך היא מתלוננת שאני לא רוצה להיות איתה ולא אוהב אותה יותר. זה לא נעים לשמוע כשיורדים עליך, אז כדי לא לריב אני מעדיף לתפוס מרחק"
אסף: "אני לא מאחל לאף אחד את מה שעברנו. לשמוע יריות בחוץ ולשבת סגור בחדר יום שלם, כשאתה יודע שכל דקה עלולים להגיע גם אליך, הצורך להשתיק ילדים קטנים כדי לא למשוך תשומת לב והזמן פשוט לא זז. אתה רואה את כל החיים שלך רצים לפניך כמו סרט נע. עדי שמרה על הילדים והרגיעה אותם כמו לביאה, אבל אני הרגשתי שעליי מוטלת האחריות להגן על המשפחה שלי, ולכן לא הרשיתי לעצמי בכלל להתפרק או לפחד.
"בשבועיים הראשוניים דיברנו המון על מה שקרה עם אנשי מקצוע, עם הילדים, האחד עם השני, אבל די. עכשיו אני פשוט רוצה להמשיך הלאה ולהתמקד בטוב, ולעשות את הדבר הכי לא מובן מאליו שיש – פשוט לחיות. עדי, לעומת זאת, צריכה מישהו שיעזור לה ויקשיב לה ואני לא מסוגל כרגע. היא כועסת על המצב הקיים והיא מוציאה את הכעס הזה עליי".
2 צפייה בגלריה
ד"ר אלינער פרדס. "כשהניסיונות להשיג קרבה עם בן הזוג אינם אפקטיביים, חוסר הביטחון בקשר רק הולך וגובר"
(צילום: אלבום משפחתי)
ד"ר פרדס מתארת את הכעס שעדי מרגישה ככעס של תקווה: "כעס שמוחה על יחס לא הוגן ולא ראוי בעצם מבקש לעורר, לקרב, להוביל לשינוי ולגייס כוחות למאבק למען עתיד טוב יותר למערכת היחסים", היא מסבירה. "בתחילת האיום הקיומי מוכנים לרוב בני הזוג לשים את ההתחשבנויות הרגילות בצד, אבל לרוב זה לא מחזיק מעמד לאורך זמן, וכשהניסיונות להשיג קרבה עם בן הזוג אינם אפקטיביים, חוסר הביטחון בקשר רק הולך וגובר. בני הזוג שואלים את עצמם באופן תמידי: האם בן הזוג נגיש בשבילי? האם הוא אמפתי כלפיי? אם התשובה לשאלות הללו היא שלילית, עלול להיווצר חשש שנאבד את בן הזוג, ואז התגובה האוטומטית היא בדרך כלל לברוח או לריב".
מה עושים במקרה כזה?
"צריך לשוחח ולהבין שהמצוקה היא זמנית, לפעול יחד כדי לשקם את האמון שנפגע, כדי למנוע התפתחות של דפוסים הרסניים יותר לזוגיות. חשוב להימנע משתיקות רועמות, מהסתגרות, מוויתור עצמי, מצעקות, ממניפולציות ומהאשמות".
עדי אכן מודה שהיא נופלת לדפוס של האשמות. "אני כועסת על כל העולם כרגע ובמיוחד על אסף. הוא כל הזמן מפציר בי להפסיק להתלונן ולהודות על כך שאנחנו בחיים. אז אני באמת מודה לאל על כך, ועדיין, קשה לי. למה אני צריכה להתכחש לתחושות שלי? למה הוא צריך להשתיק אותי? זה הזמן שלו להתעלות על עצמו ולהוכיח לי שהוא הגב שלי, ושהוא השותף שלי. לפעמים נדמה לי שהוא מצא לעצמו חברים חדשים ושאני כבר לא מעניינת אותו. הייתי רוצה שנחזור להיות החברים הכי טובים כפי שהיינו לפני המלחמה הזאת".
"גם אני רוצה בכך", אומר אסף. "אני חושב שאנחנו צריכים לתת מעצמינו יותר ולראות את האחר ולא רק את עצמנו, אבל לדעתי זה יקרה רק אחרי שכל אחד ירפא את עצמו בדרך שהכי מתאימה לו. איך אומרים? הזמן מרפא את הפצעים. עברנו את פרעה? נעבור גם את זה".
אם כך, איך נשמור על הבית הרחק מהבית? "עלינו ללמוד להרגיע את עצמנו ולהגיב בצורה פחות אוטומטית", מסכמת ד"ר פרדס. "לשמור על הסתכלות חיובית גם בזמני קונפליקט, ולדעת לנהל משא ומתן ולהגיע לפתרון מגשר. כך נוכל לקבל מענה לפחות לחלק מרצונותינו, לתת את מה שאנחנו יכולים מהדברים שהזולת רוצה, ויחד עם זאת לקבל את האחרוּת של בן הזוג ולהבין שהוא שונה מאיתנו בצרכיו, ברצונותיו ובדרכי ההתמודדות שלו בזמני משבר".
