"מונוגמיה וא-מונוגמיה, ממש כמו הומוסקסואליות והטרוסקסואליות, אינן דבר והיפוכו או שני מצבים דיכוטומיים, אלא רצף עליו אנשים נעים בינם לבין עצמם במהלך החיים", אומרת שלומציון קאופמן-רוזנברג, עובדת סוציאלית MSW שעוסקת במערכות יחסים.
"השיח הציבורי שעוסק בזוגיות נוטה להציג את המרחב האינטימי במונחים דיכוטומיים: או מונוגמיה או בגידה, או נאמנות או פירוק, או יציבות או חיפוש אחר ריגושים, אך מחקר שערכתי בישראל מציע תמונה מורכבת יותר, כזאת שמבקשת להקשיב לא רק למה שאנשים עושים - אלא למה שהם נושאים בתוכם: לפערים בין הרצון, הזהות וסגנון הזוגיות בפועל".
מה זה אומר?
"זה אומר שלא מצאתי הבחנה חדה בין 'אנשים מונוגמיים' לבין 'אנשים א־מונוגמיים', אלא פיזור רחב של עמדות, רצונות וזהויות שנמצאות בתוך רצף. אנשים יכולים למקם את עצמם בנקודות שונות על הרצף, ואף לנוע עליו לאורך החיים, כך שמונוגמיה וא־מונוגמיה אינן קטגוריות סגורות, אלא צורות משתנות של חוויה אינטימית ורומנטית. אם מונוגמיה וא־מונוגמיה היו קטגוריות דיכוטומיות, היינו מצפים להתאמה מלאה בין אורח החיים לבין הרצון, אבל זה לא מה שנמצא בפועל במחקר שלי".
במחקר ראשוני בישראל, שנעשה בהנחיית פרופסור קרני גינזבורג, בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, ונקרא "50 גוונים של בחירה: רצון, תפיסה עצמית, סובייקטיביות מינית וקונפורמיות, כמעצבי סגנון זוגיות בפועל על רצף המונוגמיה והא-מונוגמיה", קאופמן-רוזנברג ביקשה לבדוק שתי שאלות מרכזיות: הראשונה נגעה לנושא הרצף, והשנייה הייתה האם אנשים רוצים משהו אחד, למשל - לחיות בזוגיות פתוחה, אך חיים בפועל בצורה אחרת, ומה מעכב אותם מלחיות בהתאם לרצון האמיתי שלהם.
את המשיבים, כולם ישראלים, היא גייסה דרך הרשתות החברתיות - פייסבוק, אינסטגרם וטלגרם, ובעזרת שותפויות שרקמה עם מנהלי קבוצות שעוסקות בא-מונוגמיה. "הופתעתי מכמה השאלון סקרן אנשים, שרבים מהם חזרו אליי עם הרבה שאלות ותובנות, שאפשרו לי להרחיב את היריעה ולדייק את השאלונים המקוונים שהעברתי".
מעל 880 איש התנדבו להשיב לשאלון של קאופמן-רוזנברג, שהחליטה להוריד את כל מי שלא נמצא כרגע בזוגיות, ואת כל מי שחי במונוגמיה, אבל בפועל בוגד בן/ת הזוג.
בניכוי הרווקים, הבוגדים והא-מונוגמיים בסתר, היא נשארה בסוף עם 362 נשים וגברים במערכות יחסים. השאלון ששלחה להם בחן שלושה ממדים מרכזיים בנוגע לא-מונוגמיה: מה אנשים רוצים או חשים ביחס למבני קשר; כיצד הם מגדירים את עצמם מבחינה זוגית וזהותית; ואיך נראים בפועל חייהם הזוגיים.
"השאלות בחנו מפרספקטיבות שונות את נושא הא-מונוגמיה, את הסובייקטיביות המינית ואת רמות הקונפורמיות, שכן בהסתמך על המחקרים והמאמרים הקיימים, שעוסקים לא מעט בסטיגמות שאנשים שחיים בא-מונוגמיה סובלים מהן, נמצא שיש קשר בין מה שהאדם רוצה, לאופן שבו הוא חי בפועל ולאופן הקבלה החברתית שלו".
"המחקר מראה שבעולם אופטימלי 16% מהמונוגמיים היו רוצים קשר א-מונוגמי, ו-41% מהמונוגמיים הביעו רצון לקשר א-מונוגמי מיני"
כמה אנשים דיווחו על רצון או כמיהה לחיות בתוך א-מונוגמיה למרות שהם חיים במונוגמיה? או מה האחוז שהשיב כך?
"כיוון שרצון הוא מושג רחב, חילקנו אותו לארבעה ממדים:
1. נכונות לעסוק בא-מונוגמיה, כשפה הכוונה היא לתרחישי א-מונוגמיה, כמו למשל ללכת למסיבת סווינגרס, להתנסות בשלישיות, לקיים יחסים עם צד שלישי ללא שמירת סוד זה מזה, ועוד. כאן ראינו ש-6% מהמונוגמיים הביעו נכונות לעסוק בא-מונוגמיה בתוך הקשר המונוגמי הנוכחי שלהם.
2. רצון בהיבט – כאן שאלנו באיזה סגנון זוגיות האדם היה בוחר בעולם אופטימלי, אם לא היו חלות עליו מגבלות. כאן ראינו ש-16% מהמונוגמיים היו רוצים קשר א-מונוגמי.
3. רצון לא-מונוגמיה בהיבט המיני: כאן ראינו ש-41% מהמונוגמיים הביעו רצון לקשר א-מונוגמי מיני.
4. רצון לא-מונוגמיה בהיבט הרומנטי: כאן ראינו שפחות מ -1% מהמונוגמיים הביעו רצון לקשר א-מונוגמי רומנטי".
מה משמעות המספרים?
"האחוזים הללו מראים שאנשים יכולים לחיות במונוגמיה ובו-זמנית לחוות רצון או סקרנות לא־מונוגמיה, בלי שהדבר יהפוך אותו ל'א־מונוגמיים' במובן ההגדרתי. בגלל שרוב השיח הציבורי, הטיפולי והמחקרי עובד עדיין בדיכוטומיה שבה מונוגמיה שווה מחויבות, יציבות ומוסר, ואילו א־מונוגמיה היא חופש, ריבוי וחריגה מהנורמה – תוצאות המחקר מראות שיכולה להתקיים מחויבות רגשית גם כשיש רצון אחר, שרצון אינו זהה להתנהגות, ושזהות אינטימית אינה נקבעת רק לפי מה שקורה בפועל".
"אצל נשים יש רצון לא־מונוגמיה, סקרנות, פתיחות או כמיהה שמגיעה בממדים שונים, אך שיעור הנשים שחיות בפועל בא-מונוגמיה נמוך יותר בהשוואה לשיעור הגברים"
מה לגבי הבדלים מגדריים בין גברים לנשים?
"אז במחקר מצאנו שגברים, בממוצע, דיווחו על רמות גבוהות יותר של רצון לא־מונוגמיה, בעיקר בממד המיני, ושיש אצלם פער קטן יותר בין הרצון לבין המימוש בפועל.
"נשים, לעומת זאת, דיווחו על רמות רצון מתונות יותר לא-מונוגמיה, אך הבחירה באורח חיים א-מונוגמי פחות שכיחה אצלן. כלומר, יש רצון לא־מונוגמיה, סקרנות, פתיחות או כמיהה שמגיעה בממדים שונים: מיני, רומנטי ואידיאלי, אך שיעור הנשים שחיות בפועל בא-מונוגמיה הוא נמוך יותר בהשוואה לשיעור הגברים, גם כאשר רמות הרצון דומות או קיימות".
מה הסיבה להבדלים הללו?
"זה ככל הנראה קשור באופן חזק יותר לתפיסה עצמית, לסובייקטיביות מינית ולזהות. כלומר, אצל נשים הרצון קיים, אך התרגום שלו לבחירה ממשית מתרחש בתדירות נמוכה יותר. לא בדקנו למה, אבל ההנחה היא שאצל נשים יש פחות לגיטימציה פנימית ויותר התמודדות עם נורמות חברתיות, ולעיתים גם עמידה מול ביקורת חברתית גבוהה יותר".
"לממצאים האלה יש גם משמעות חברתית רחבה", היא מסבירה. "בחברה שבה המונוגמיה מקודשת תרבותית בסרטים, בנרטיבים רומנטיים ובציפיות החברתיות, ובמקביל מוקעת דתית ומסורתית כל חריגה ממנה, א־מונוגמיה נתפסת לעיתים כסטייה מוסרית, ולא כעמדה זהותית על רצף אנושי. ההוקעה הזאת מלווה לא פעם בשיח של זלזול, חשדנות ועוינות, ומשפיעה לא רק על יחידים וזוגות, אלא גם מחלחלת לשדה הטיפולי".
עד כדי כך?
"בהחלט. מטפלים ומטפלות שאינם מצוידים בשפה מקצועית להתבוננות מורכבת בתופעה עלולים, אפילו ללא כוונה, לשעתק את הנורמה המונוגמית, להחמיץ את הפערים הפנימיים של המטופלים ולהגיב מתוך שיפוט במקום מתוך סקרנות קלינית. ממצאי המחקר שלי מדגישים את הצורך בפיתוח שיח טיפולי וחברתי המכיר ברצף האפשרויות האינטימיות, ומאפשר מרחב בטוח לבירור זהותי שאינו מוכתב מראש על ידי תסריט תרבותי יחיד".
3 צפייה בגלריה
שלישייה. "־מונוגמיה נתפסת לעיתים כסטייה מוסרית, ולא כעמדה זהותית על רצף אנושי"
(צילום: Shutterstock)
"אני יכולה להגיד לך שבקליניקה כמעט כל רצון שאסור לדבר עליו, הופך עם הזמן לבושה, להסתרה ולריחוק. העבודה הטיפולית עצמה אינה בעד או נגד מבנה זוגי מסוים, אלא בעד בהירות, אחריות ויכולת להקשיב לפערים הפנימיים, בלי למהר לסגור אותם. מטפלים צריכים להבין שלא כל רגש שמתרחב הוא בגידה. כולנו, מסתבר, מסוגלים לאהוב עוד ועוד.
"מטפלים ומטפלות שאינם מצוידים בשפה מקצועית להתבוננות מורכבת בתופעת ה-אמונוגמיה, עלולים, אפילו ללא כוונה, לשעתק את הנורמה המונוגמית, להחמיץ את הפערים הפנימיים של המטופלים ולהגיב מתוך שיפוטיות, במקום מתוך סקרנות קלינית"
"אצלי בקליניקה כשאני מספרת לאנשים שזה שאחד מהם עדיין מרגיש משהו כלפי האקס, או מפנטז על מישהו אחר - זה נורמלי וטבעי, לפעמים האוויר שיוצא מהריאות בהקלה נשמע בקול בחדר. חוץ מזה, אם נסתכל אחורה בזמן, בעבר פשוט קיבלו את הרגשות האלה. אפילו בתנ"ך קיבלו את היחסים המיניים המרובים. אבל התרבות הנוצרית והסיפורת הרומנטית, וולט דיסני וכן הלאה, הכניסו הרבה אשמה לתוך מערכות היחסים. המחקר שלי מראה שאפשר לבחור אחרת, או כמו שקראתי לו – '50 גוונים של בחירה'".
מותר לרצות אבל אסור לממש
מחקרה של קאופמן-רוזנברג, שנשואה מזה 20 שנה לאותו גבר ומגדלת איתו ארבעה ילדים, נערך במהלך תקופת מלחמת 'חרבות ברזל', תקופה שבה נוספו למדינה עוד ועוד נשים שאיבדו את בני זוגן במלחמה. "הממצאים של המחקר שלי מקבלים עומק נוסף בהקשר של אלמנות ואלמנים", היא אומרת.
"עבור רבים מהם, הופעת רצון לקשר חדש אינה שאלה של חיפוש אחר ריגוש, אלא מאבק פנימי בין נאמנות לזיכרון לבין הכמיהה לחיים. לא פעם מתקיימת תחושה עמוקה ש'מותר לי לרצות, אבל אסור לי לממש'. מבחינתי, ראיית האהבה כרצף ולא כדיכוטומיה של 'נאמנות מול בגידה', מאפשרת להבין כיצד ניתן לשאת אהבה אחת בלב, ובו בזמן להיפתח לאפשרות של אהבה נוספת, מבלי שהאחת תבטל את האחרת.
"זה אומנם משהו שלא שאלנו במחקר, אבל הרגשתי שהנה, הפתרון מונח פה לפניי, ואם ניתן לזה לגיטימציה טיפולית וחברתית, האשמה, השיפוטיות והביקורתיות החברתית כבר לא יהוו עוד זירת קרב שהנשים האלה נאלצות להילחם בתוכה. אפשר לאהוב עוד ועוד, להתרחב ולהחזיק שתי אהבות ויותר יחד, בלי לפגוע באף אחת מהן. זה מנרמל, זה מאפשר, זה מרגיע".
