בבסיסי אני אדם דרוך, רציני וממוקד מטרה. לאורך השנים נמשכתי לקשרים חברתיים דווקא עם אנשים שונים ממני — פחות שקדנים, שלוקחים את החיים בקלות, מלאי הומור ונוחים באופן כללי. בדיעבד, אני מבינה שחיפשתי אנרגיה מאזנת לשלי, או התואמת את מה שאני מייחלת להיות.
עם זאת, מעולם לא חיפשתי זוגיות. השאיפות והחלומות שלי היו מכווני קריירה, לימודים, עשייה ומיקוד פנימה. יצאתי עם בחורים, אבל הרגשתי שאני משלמת מחיר כבד מדי בהתמקדות החוצה במקום פנימה. בכל בן זוג פוטנציאלי ראיתי מישהו שמסיט את המיקוד שלי מן המטרות שלי, שגורם לי לעשות פשרות שאיני מעוניינת בהן.
את רז הכרתי בגיל 25, בחתונה של חברים משותפים. הייתי אז בשלהי התואר הראשון, כנראה נקודת חיים מדויקת של פניוּת פיזית ורגשית שאפשרה לי להכיר את מי שיהיה בעלי. הוא כמעט לא הגיע לחתונה בגלל שירותו הצבאי. זה היה בסוף מבצע צוק איתן, ואני כמעט לא הגעתי בגלל אילוצים אישיים — אבל כשמשהו נועד לקרות, הוא פשוט קורה. בכל מחיר.
בזוגיות שלנו אני הדינמית, הקופצנית, החולמת, התזזיתית, והוא השקול, הרגוע, מי שיודע מה הוא רוצה בטווח הארוך ודבר אינו מערער או מלחיץ אותו. לאט־לאט הוא הפך סלע עבורי. שיתפתי אותו בכל דבר, התייעצתי עמו, הרגשתי נוח לפרוק מולו הכול, ובעיקר — נשענתי. הוא היה הביטחון שלי בעובדה שהכול יהיה בסדר. תמיד.
חמש שנות הזוגיות הראשונות שלנו היו שגרה מלאת חוויות ושותפות מלאה, עד שרז יצא לתפקיד המג״ד, רחוק מהבית. מאז הוא הולך ומתקדם בסולם התפקידים בצה"ל, מתפקיד שטח אחד לאחר.
עד עצם כתיבת שורות אלה — הוא עדיין רחוק מן הבית, והיד עוד נטויה. אפשר לומר שהתפצלנו. הסלע שלי כבר אינו ניצב מאחוריי.
בעקבות כך חוויתי רגשות מכל קצוות הקשת — פחד, חרדה, חוסר שליטה, עומס אחריות, אובדן חבר ושותף לחיים — וגם, או בעיקר, כעס עצום על שבחר בקריירה שלו על פניי.
הרגשות הללו הקשו עליי להתחבר אליו ולהתנתק ממנו בכל פעם מחדש כשהגיע הביתה. רוב הזמן היינו (ואנחנו עדיין) בניתוק פיזי, ופערים מנטליים הלכו ונפערו בינינו. הקשר המאחד בינינו הלך ונפרם.
בסופי שבוע, כשרז הגיע הביתה, הייתה לו ציפייה מובנת שאביע כלפיו חום וקרבה. שנחזור לאותה נקודה. אבל אהבה וחום אינם נדלקים בלחיצת כפתור, כפי שכולנו יודעים.
אחרי שבועיים של ניתוק פיזי, ופעמים רבות גם מנטלי, כשכל אחד מאיתנו חווה אינסוף התמודדויות, כל אחד בתחומו, לא הייתי מסוגלת "לקפוץ עליו" כשעמד בדלת, להביע רגשות שלא תאמו את נקודת הלב שלי. במשך כמה וכמה שנים מילאו את ליבי אכזבה, תחושת נטישה וכעס.
בזיכרוני נצרבו צמתים רבים כל כך שבהם תהיתי על החיבור בינינו; הוא טוטלי לקריירה שלו ולהגנת המדינה, ואני טוטלית לילדים, לבית ולעיצוב שלי את עצמי. אבל הזוגיות? מה איתה? כפי שאיני יכולה לחיות ללא תשוקה וחיות בכל מישור אחר בחיי, כך גם בזוגיות. היה לי קשה לנוע כך בעולם.
בתחילת הקשר השיקולים היו פרקטיים: שקלנו מה נכון לנו כלכלית ומה צריך להקריב כעת כדי שנזכה לעתיד טוב יותר. אולם ככל שעברו השנים, הבנתי שהמהות אינה נמצאת שם. המהות היא ה"אנחנו" והדבר "הזה" שיש בינינו. מובן שגם לרז זה חשוב, אבל אני מאמינה שכנשים, אנחנו יודעות להוביל זאת טוב יותר.
לאחר שבעה באוקטובר גם אנחנו קיבלנו פרופורציות. פתאום כל ריב שגרתי נראה חסר משמעות, והבנו שהדבר היחיד החשוב הוא העתיד שלנו, שחלמנו לבנות יחד
הוא עשה הרבה מאוד מאמצים להגיע אליי ולהסב לי אושר, אבל אלה היו מחוות שנראות כאושר מנקודת מבטו הגברית, הרחוקה. הפרחים, התכשיטים, הנופשים, היו חסרי ערך מבחינתי. בסופו של דבר, הייתי זקוקה לחיבור נשמתי — שיח, שיתוף, כנות ובעיקר הרגשה שרואים אותי.
לא פחדתי ממשברים ומוויכוחים שיש בין כל בני זוג. פחדתי מאוד מן התהום שהולכת ונפערת בינינו, והיא נפערה עוד הרבה יותר לאחר שבעה באוקטובר. מערכת היחסים שלנו הייתה מבוססת על מאבק קיומי — על הדאגה שלי לו ועל הדאגה שלו לנו.
כמו כולם, גם אנחנו קיבלנו פרופורציות. פתאום כל ריב שגרתי נראה חסר משמעות, והבנו שהדבר היחיד החשוב הוא העתיד שלנו, שחלמנו לבנות יחד. לראשונה שמעתי את רז מפציר בי בשיחת טלפון: "תשמרי על הילדים שלנו." לראשונה הוא לא היה המרגיע, מי שמעניק ביטחון ובטח שלא ודאות.
לי מרים היימליך. הכול השתנה אחרי שבעה באוקטובר
(צילום: ימרום ראובן)
עברנו תקופות קשות מאוד מן הקורונה ועד היום, ובכל סוף שבוע שבו חזר הביתה, האווירה בבית הייתה משתנה. נדרשו לנו כמה שעות טובות, לעיתים אפילו יום שלם, כדי לסנכרן את האנרגיות שלנו.
רז הגיע משגרת לחימה אינטנסיבית, משבועות עמוסי חוויות בשדה הקרב, ואני הגעתי משגרה אינטנסיבית של להיות חד־הורית, משבועות עמוסים בחוויות חיים, עבודה, וכן — גם כמיהה לזוגיות.
אנרגיה היא הכול בחיים. יש דברים שמילה או תמונה אינן יכולות לתאר. ארשת הפנים של המפקד, הגוף הדרוך, המחשבה הטורדנית שמהדהדת בראש מגודל האחריות — כל אלה מורגשים גם אם הקו האדום אינו מצלצל באמצע שבת, ורז אינו מוקפץ בחזרה לבסיס.
ככל שהמלחמה הלכה והתארכה, נקטתי שתי פעולות קריטיות מבחינתי:
1. הגדלתי את הנחת בחיינו — שמרתי על התיבה הקטנה שלנו, חיזקתי את העוגנים היומיים שלנו כמשפחה ושלי, העמקתי את העבודה הפנימית שלי ואת ההתבוננות והחקר שלי בכתבים — חקר שמרחיב את ליבי.
2. מיקדתי את האנרגיה בהחזרת השיח והשיתוף — בכל פעם שרז הגיע (הוא השתדל להגיע לפחות לקידוש בימי שישי והיה חוזר ללחימה), הייתי משריינת בייביסיטר, והיינו יוצאים לשעה אחת שלנו, לקפה. עוד לפני הארוחה המשפחתית המשותפת, היינו מכיילים את הרגשות ואת הצרכים שלנו זה מזה, ואז חוזרים הביתה לארוחת שישי שהפכה שמחה הרבה יותר, נקייה מתסכולים, כעסים, עקיצות ואנרגיה שלילית.
כריכת הספר המסע אל הקול הפנימי
(צילום: באדיבות הוצאת אלף)
דווקא בתקופה שבה לא היה לנו זמן רב ניצלנו אותו בדרך הטובה ביותר; ההערכה ההדדית שלנו גדלה והצלחנו לייצר מיקוד פנימה, לזוגיות שלנו, גם בתנאי הריחוק הפיזי. לא סתם נאמר שזוגיות היא עבודה; היא עבודת חיים. היא היסוד שממנו אנו יוצאים לילדינו ובכלל, החוצה לעולם.
כשאינו בטוב, גם אני איני בטוב. כשהוא פורח ומגשים, אני מתרחבת. ואני יודעת שכך גם הוא. אנחנו מטעינים זה את זה פיזית ומנטלית וזו, מבחינתי, מהותה של אהבה אמיתית
ככל שהקצב בחוץ הסתחרר ואי־הוודאות גדלה, וככל שהניתוק הפיזי בינינו התעצם, הרחבתי את הכלים ואת הנשמה שלי לעבר ביטחון, שלווה, נחת ויציבות. העמדתי את המשפחה שלי בראש סדר העדיפויות ועשיתי, ועדיין אני עושה, הכול כדי להעניק לילדים עוגן, ביטחון ומעטפת באי־הוודאות התמידית המרחפת מעל ראשם כבני משפחה לוחמת. איננו יכולים להיות הורים טובים, עובדים טובים או אנשים טובים כשהלב שלנו כאוב, מאוכזב או מכווץ.
ברגעים הקשים בינינו, כדי להימנע מכיווץ, נעזרתי במשפט מספר תהילים: "אחור וקדם צרתני". אני מאמינה גדולה בכך שאנו מופרדים בגוף הפיזי, אך אנחנו נשמה אחת החצויה לשתיים. כשרז בקרב, גם אם פיזית איני שם, וגם אם אני נמנעת מחשיפה למידע על אודות הקרב כדי לשמור על עצמי כעוגן לילדיי — אני איתו בכל רמ"ח איבריי.
כשאינו בטוב, גם אני איני בטוב. כשהוא פורח ומגשים, אני מתרחבת. ואני יודעת שכך גם הוא. אנחנו מטעינים זה את זה פיזית ומנטלית וזו, מבחינתי, מהותה של אהבה אמיתית.
הפרק לקוח מתוך הספר "המסע אל הקול הפנימי", הוצאת אלף
