כשביל אדי היה בן 13, הוא זכה בעיתון חטיבת הביניים בתואר המפוקפק "הילד השקט ביותר בחטיבה". העיתון הזה, יצא פעם בשנה, וכולם חיכו לראות מי יזכו בתואר 'הילדה עם הסיכויים הכי גבוהים להצליח', או בתואר 'הילד המקובל ביותר'. מבחינת אדי, התואר שהוענק לו היה התואר הגרוע ביותר שהוא היה יכול לבקש לעצמו, למרות שבתוך תוכו הוא הסכים שהוא ילד שקט. הייתה לו נטייה לא להתקרב לאנשים, וכמו הרבה ילדים ביישנים, הוא נאלץ להסתפק בדרמות של חבריו לספסל הלימודים, בזמן שהוא נותר לבדו.
לימים הוא לימד את עצמו להתקרב, להתאהב, והשבוע הוא חוגג 40 שנות נישואים. אבל באותן שנים בחטיבת הביניים, הוא בעיקר למד להתבונן בנערים ובנערות שסביבו, להציץ מהצד על מערכות היחסים הרומנטיות שהתהוו, והסתיימו, ולשים לב לסימנים המקדימים. במעין משחק פנימי, נהנה לנחש מי יהפוך בסוף לזוג, ומי עתיד להיפרד.
באופן הדרגתי ובלתי נמנע התחביב – עיסוק במערכות יחסים – הפך עבורו מקצוע, והיום ביל אדי הוא מייסד, שותף ונשיא המרכז ליישוב סכסוכים בסן דייגו. הוא גם מומחה בדיני משפחה, מגשר משפחתי בכיר, עובד סוציאלי ומרצה בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת פפרדיין. עד היום כתב אדי ספרים רבים שיכולים להוות מורה נבוכים לכל מי שרוצה להעמיק בהבנת המין האנושי, כולם נעים סביב מערכות יחסים וקונפליקטים.
"הם יכולים להיות חברים נהדרים, עובדים טובים, בני זוג אוהבים, אבל כשהדברים מגיעים לידי קונפליקט, יש להם צורך לשלוט על האחר. הם רואים בכולם יריבים ומי שמולם צריכים להיות מוכנים לעוינות ולכעס"
בספרו החדש, "חמישה סוגים של אנשים שיכולים להרוס לכם את החיים" (סנטלה הוצאה לאור וידיעות ספרים בע"מ), אדי מכיר לקוראיו מקרוב חמש הפרעות אישיות שכיחות - גבולית, נרקיסיסטית, פרנואידית, אנטי-חברתית והיסטריונית. אבל כדי לצאת מהתיאוריה ולהסביר לנו מדוע הידע הזה חשוב לא רק לבעלי מקצוע שכמותו, הוא גם מספק דוגמאות שמראות כיצד הפרעות האישיות הללו באות לידי ביטוי גם במקומות עבודה וברשתות החברתיות, אבל בעיקר בזוגיות, בגירושים ובמשפחה.
כל זה נשמע אולי תיאורטי מדי, פסיכולוגי מדי, אבל לפני הריאיון, בעודי קורא את הספר החדש שלו, מצאתי את עצמי, ממש כמו אדי בן ה-13, משקיף בשקט מהצד ובוחן את האנשים בחיי, את בנות הזוג שהיו לי, ואפילו את עצמי, בניסיון לראות מי מאיתנו מתאים למשבצת כזו או אחרת.
3 צפייה בגלריה
עטיפת הספר חמישה סוגים של אנשים שיכולים להרוס לכם את החיים
(צילום: באדיבות הוצאת ידיעות ספרים)
מה גרם לך להתעניין דווקא בהפרעות אישיות?
"התחלתי את הקריירה שלי כתרפיסט וכמגשר בהתנדבות", הוא משתף בראיון שאנחנו מקיימים דרך הזום. "אהבתי גישור סכסוכים והחלטתי להפוך לעורך דין ובמשך שנתיים ייצגתי לקוחות בבית משפט לענייני משפחה. מה שגיליתי זה שלרבים מאלו שמגיעים לבית המשפט יש הפרעת אישיות. לפעמים זה רק אחד מבני הזוג, לעיתים שניהם. במקרים האלו, הדיון בבית המשפט סובב את העניינים המוכרים – מזונות, משמורת, הורות – אבל למעשה, הבעיה האמיתית היא הפרעת האישיות. שוחחתי על סוגי אישיות עם שופטים, עורכי דין אחרים, מגשרים, מטפלים, אבל היה נראה שאף אחד לא הבין מה אני רוצה".
"האנשים האלה נתקעו בשלב הכעס"
אדי החליט לכתוב ספר על קונפליקטים לאנשי מקצוע מהתחום, ובעקבותיו החל לקבל פניות רבות של אנשים עם שאלות לגבי קונפליקטים במקום העבודה, קונפליקטים בזוגיות ובמשפחה, אפילו קונפליקטים עם הרשויות, עם השכנים וברשתות חברתיות. הוא הבין שלידע שצבר לאורך השנים יש צמא לא רק בקרב אנשי מקצוע, אלא אצל כל אחד מאיתנו. כך נולד הספר החדש שלו. "כולם צריכים להכיר את סוגי האישיות השונים, לא בשביל לשפוט ולתייג אחרים, אלא בשביל להתמודד ולנהל אינטראקציה אפקטיבית יותר עם אותם טיפוסים", הוא מסביר.
מה בעצם הדבר הכי חשוב שאתה מנסה להעביר באמצעות הספר?
"הדבר הבסיסי הוא שלאנשים עם הפרעות האישיות הללו יש מערכת הפעלה שונה לעומת רוב האנשים, והם מגיבים לקונפליקטים בצורה שונה מאשר רוב האנשים. הם יכולים להיות חברים נהדרים, עובדים טובים, בני זוג אוהבים, אבל כשהדברים מגיעים לידי קונפליקט, יש להם צורך לשלוט על האחר. הם רואים בכולם יריבים ומי שמולם צריכים להיות מוכנים לעוינות ולכעס.
"אין טעם לגרום להם לראות מה פסול בהתנהגות שלהם, אין טעם להיכנס איתם לוויכוח על דברים שכבר קרו. כל מה שנוכל לעשות זה לשים גבולות גזרה לדיון, ולכוון את השיחה אל העתיד, מאחר ואותם אינדיבידואלים נושאים בתוכם סוגיות ורגשות לא פתורים מהעבר".
אדי מסביר שאנשים עם הפרעות אישיות לא עברו דרך המנגנון הנורמלי של התמודדות עם אבל, אובדן או כאב ולכן תהליך ההחלמה שלהם נקטע. כשרובנו חווים אובדן או אירוע טראומטי כלשהו, אנחנו עוברים דרך מנגנון החלמה שמונה חמישה שלבים – הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. תהליך ההחלמה של אנשים עם הפרעת אישיות נתקע בשלב הכעס. התקיעות הזו מונעת מהם להתקדם הלאה בחייהם ברמה הבין-אישית. רגשות הכעס שלהם מעיבים על חייהם ותמיד נמצאים שם כרעש רקע שמפריע להם לשמוע דברים אחרים.
לכן, מסביר אדי, פוקוס על רגשות יכניס אותנו לתוך המערבולת שלהם, כשהפתרון הנכון להתמודדות מולם הוא להסיט את הפוקוס אל העתיד. העבר של רובנו שקול לשדה מוקשים. תהליך החלמה רגשי-פסיכולוגי תקין מפרק את המוקשים הללו בהדרגתיות לאורך השנים ומאפשר לנו לעבור את החיים בלי יותר מדי דרמות. אצל בעלי הפרעת אישיות כל דריכה על עצב חשוף יכולה להוביל לפיצוץ.
3 צפייה בגלריה
אצל בעלי הפרעת אישיות כל דריכה על עצב חשוף יכולה להוביל לפיצוץ
(צילום: ShotPrime Studio / Shutterstock)
כשאדם בעל הפרעת אישיות מתווכח איתנו, הוא בכלל לא מתווכח איתנו על מה שקורה בינינו, אלא על משהו לא פתור שקרה לו בעבר, מה שהופך מראש כל ניסיון להגיע איתו לפתרון - לניסיון עקר.
איך נזהה אישיות כזאת אצל האדם שמולנו?
"אנשים כאלו הם חזרתיים. הם מגזימים בסיפורים שלהם או מסלפים עובדות כי המציאות מתערבבת אצלם עם איזו פנטזיה שיש להם בראש. יש להם דפוס התנהגות צר יותר מאשר לאדם הממוצע. הם מדברים הרבה כי הם מנסים לשכנע את הסביבה שהסיפור שלהם על המציאות הוא אמיתי באמצעות חזרתיות, קופצים למסקנות, מצדיקים דברים על סמך הרגש. הם נוטים להגזמה, וכך דברים מינוריים הופכים בעיניהם לנוראיים. הדפוסים הללו גם הופכים אותם לצפויים".
"חכו לפחות שנה עד שאתם מתחתנים"
בעלי הפרעות שכאלו אינם זוכים להקלה ולהחלמה ש-90% מהאנשים זוכים לה. אדי מציג בספרו את "כלל ה-90%", ומנסה למצב אותו ככלל אצבע לזיהוי התנהגות המתאימה לבעלי הפרעת אישיות. אם תרצו לעשות את הניסוי הזה בבית, נסו להיזכר בתגובה יוצאת דופן כלשהי של אדם שאתם מכירים, ונסו לבחון בעצמכם בכנות האם תגובה לאירוע מסוים נראתה לכם חריגה, כזו ש-90% מכלל האנשים לא היו נוקטים בה: שימוש באלימות פיזית או מילולית, שקרים, תגובות רגשיות מוגזמות, או פנייה למערכת המשפט שוב ושוב בדפוס של הגשת תביעות נגד אנשים אחרים.
מה הבעיה פשוט להתרחק מאנשים כאלו?
"בעלי הפרעת אישיות לא רוצים שנדע דברים שליליים עליהם, לכן הם הולכים לחסום לך את הרדאר. הם הולכים להיות מקסימים בתחילת הקשר, להבטיח את אהבתם ושיהיה כיף איתם, לספר לנו כמה כיף להם איתנו, ולעשות מחוות גדולות עם זרי ורדים והבטחות".
אז מה עושים?
"צריך לחכות לפחות שנה לפני שנכנסים להתחייבות כמו חתונה או ילד משותף או רכישת בית ביחד. זה הזמן שיאפשר לנו להיות יותר מודעים לדפוסי התנהגות בעייתיים. בסרטים ובטלוויזיה יותר קל לזהות טיפוסים כאלו, ובאמת הרבה מהדמויות שאנחנו אוהבים לראות היום על המסך הם כאלה בגלל שאלו דמויות מרתקות וסוחפות.
"אנשים כאלו הם מאוד אינטנסיביים, ויכולים לסחוף אותנו מהר למערכת יחסים קרובה מאוד, קרובה מדי. זמן יאפשר לנו לשים לב לסימנים, מאחר וההתנהגות הקונפליקטואלית שלהם נחשפת בעיקר במערכות יחסים קרובות כמו חברות, נישואים, אבל גם מול הילדים שלהם, וגם אחרי שהילדים גדלים".
אז לא עדיף פשוט להימנע ממערכות יחסים קרובות עם אנשים בעלי הפרעת אישיות?
"לא, זה לא אומר שאי אפשר לעבוד עם אנשים כאלו או להתחתן איתם. פשוט צריכים להיות מודעים לכך שיהיו מהמורות לאורך הדרך. צריך לדעת איך להתנהל מולם, להציב גבולות, לנתח אופציות פעולה ולא להיסחף אחר הרגשות שלהם. להגיב בצורה נכונה לדיס-אינפורמציה ולנהל את מערכת היחסים במקום לתת לה, או בעצם להם, לנהל אותנו. צריך לנהוג באמפתיה, קשב וכבוד. וכשאנחנו מדברים על כך ש-90% הם לא כאלו, אז אנחנו מבינים ש-10% מהאנשים שאנחנו נתקלים בהם לאורך חיינו הם עם נטייה גבוה לקונפליקטים. לא נוכל להימנע מהם".
בזוגיות אדי מציע להתקדם לאט ולבחון לאורך הקשר מה קורה כשאנחנו מבקשים לפעמים זמן בנפרד, להבין האם רמות הקנאה המוטחות בנו הן סבירות או מוגזמות כשאנחנו בוחרים לבלות עם חבר אחר בלעדיהם, האם הם מרחיקים אותנו מהחברים שלנו. "אנשים צריכים להיות מסוגלים גם להיות בנפרד ולא רק ביחד. כל זוג מוצא את האיזון שלו אבל זה לא יעבוד אם אחד מהם או שניהם נצמדים חזק מדי".
בהתייחס לאותן דמויות סוחפות בטלוויזיה שהזכרנו קודם אני מנסה להבין מה קורה היום בתרבות שלנו סביב אנשים שנוטים לקונפליקטים. למה אנחנו עדים לזה יותר ויותר, בסכסוכים מתוקשרים, בדמויות פופולריות בתוכניות ריאליטי. מעבר לכך שאנחנו מוקסמים מהם, מסביר אדי, אחד השינויים התרבותיים שאנחנו עדים להם היום הוא שיש פחות הסתמכות על משפחה ועל קהילה, והרבה יותר מוביליות – ניידות חברתית.
בעבר חיינו קרוב יותר לאנשים שאוהבים ומכירים אותנו, ומעגלי ההיכרות היו הרבה יותר קרובים. זה אפשר למי שמסביבנו להזהיר אותנו מפני אנשים בעלי הפרעות אישיות, לא כי ידענו שהם כאלה אלא פשוט בגלל שיצא לנו להתמודד איתם ואת הניסיון האישי שלנו חלקנו עם הסביבה. הקרבה הזו שהייתה פעם גם מנעה מאנשים מבחוץ, לא מוכרים, "לחדור" למשפחות וקהילות ובעצם המסגרות החברתיות בהן חיינו היוו מעין פילטר, חסם אפילו. בעולם של היום שיטת הסינון החברתית-קהילתית-משפחתית לא מתפקדת בצורה טובה ולעיתים כושלת לגמרי.
"אנחנו מתמודדים עם זרים על בסיס יומיומי", מזהיר אדי, "דרך רשתות חברתיות, דרך האינטרנט. פורמט התקשורת הזה מאפשר לאנשים להעניק לעצמם מראית עין טובה יותר מכפי שהם באמת – בין אם זה בקמטים על הפנים או ברקע של שיחת הזום ובין אם זה בחוויות שהם בוחרים לשתף והדברים שהם מספרים על עצמם.
"כל זה תורם לכך שאנחנו מכירים אחד את השני לא מספיק טוב. אבל אנחנו יצורים חברתיים, ואנחנו רוצים להיות קרובים לאנשים אחרים. אנחנו רוצים חברים ובני זוג. אנשים עושים אותנו שמחים. אבל אם אנחנו מודעים לכך ש-10% מהאנשים הם כאלה והם צפויים, ואנחנו מתחילים להבחין בדפוסי ההתנהגות, אנחנו יכולים להחליט כמה קרובים אנחנו רוצים להיות לאותו אדם, ולנהל את מערכות היחסים שלנו ואת החיים שלנו בצורה טובה יותר".
