באחד הימים פגשנו במתחם התחנה הראשונה בירושלים את מי שהיה הדי-ג'יי בחתונה שלנו. "נו, בן כמה התינוק?" הוא שאל אותנו בקריצה. אני ואשתי צחקנו. לא אמרנו דבר. יותר משנה וחצי חלפו מהחתונה ההיא בהר הצופים. השאלה שלו ביטאה את הציפייה הרווחת מאיתנו: להביא ילדים לעולם, ומהר.
כעבור זמן מה פגשנו שוב את הדי-ג'יי. הוא כנראה הבין שנכון לעכשיו כוח היצירה שלי מתבטא בדרכים אחרות, כי במקרה הזה הוא שאל אותי: "נו, מתי יוצא הספר?"
אשתי היא בת יחידה. לי יש אחים שהם כבר הורים לילדים. היא בת 38, אני בן 31. בהתחשב בעובדות האלה, ובכך שעד לא מזמן החשיבו לידה כפסגת השאיפות של נשים באשר הן (ויש מי שעדיין רואים כך את הדברים), היה מתבקש שיופעל עליה מכבש לחצים; אבל היות שאני מסורתי ובא מרקע דתי, נראה שהלחץ עליי דווקא גדול יותר.
בינתיים אין שום היריון באופק. האם יהיה? אינני יודע. כל חיי השתדלתי לא לחיות "על אוטומט". אני מודע היטב לכך שההחלטה להביא ילד לעולם היא הרת גורל. מכל הבחירות בחייו של אדם, זו כנראה הבחירה שפוטנציאל ההשפעה שלה על העולם הוא הגדול ביותר. בחירה דרמטית שיכולה לייצר אדוות זמן רב אחרי שאמות. דווקא בגלל ההבנה הזו, רק המחשבה על הורות מעוררת בי תסמינים של חרדה.
הורות בכל מחיר?
יש מי שהדחף להתרבות בוער בהם, אבל אני מניח שאנשים רבים נעשים הורים פשוט כי זה מה שההורים שלהם היו. סביר להניח שחלק מהאנשים מביאים ילדים לעולם מתוך לחץ חברתי ורצון להתאים לסביבה. גם אם יש מי שהגיעו להורות בעיניים פקוחות ובדעה צלולה, קשה להאמין שכולם חושבים לעומק על כובד האחריות. הורות היא ללא ספק חוויה עוצמתית, אבל האם כל אחד מתאים להיות הורה?
בשום פנים ואופן לא אביא ילדים לעולם רק מטעמים אנוכיים. אם אביא ילדים לעולם – ומטבע הדברים זה לא תלוי רק בי – זה יהיה כדי להרבות טוב בעולם
שיעור הילודה הגבוה בישראל בהשוואה למדינות המערב, גם בקרב חילונים, אינו מקרי. מלבד ערך המשפחתיות והרצון למלא את החלל העצום שנפער בשואה, לצד "האיומים הדמוגרפיים" שהפכו את הילודה למשימה לאומית, אני מייחס זאת לקדושת החיים בחברה שלנו. פרו-נטליזם, התפיסה המעודדת ילודה, נובעת אצלנו מהעובדה שאנחנו חברה חפצת חיים.
כמובן שעידוד הילודה בולט במיוחד אצל דתיים שרואים בכך מצווה. אחרי הכול, "פרו ורבו" הוא הציווי הראשון המופיע בתורה. לכך מצטרף החיבור הרגשי לשרשרת הדורות. למי שגדל בסביבה דתית, ויתור על הבאת ילדים לעולם הוא הכול חוץ ממובן מאליו.
כריכת הספר מצע מנותק
(צילום: באדיבות הוצאת פרדס)
בבית שבו גדלתי חונכתי שילדים הם הדבר הנפלא ביותר בעולם. למה, אם כן, הנפש שלי נרתעת כל כך מהאפשרות שאהיה הורה? ניסיתי לנסח בשיר את התחושה שלי לגבי האפשרות שהתסריט הזה יתגשם. זה מה שיצא:
חרדה
אֲנִי מַבִּיט בּוֹ וְרוֹאֶה
פִּסָּה מִמֶּנִּי
אֵיךְ הוּא מַתְחִיל לִצְעֹד,
מְגֻשָּׁם מוּחָשִׁי
אִי אֶפְשָׁר לִנְשֹׁם
אֲנִי אָשֵׁם
בְּכָל מָה שֶׁיִּקְרֶה לוֹ
מתברר שפחד מפני הורות הוא תופעה קיימת, ואני ממש לא היחיד בסירה הזו. זה מתחבר לנטייה שלי לחרדה ולדיכאון לאורך החיים. מהילדות מלאת הפחדים שלי בצל האינתיפאדה השנייה, דרך הנעורים הסוערים מבחינה נפשית ועד ליציבות היחסית כיום. בשיר אחר ניסיתי לנסח את הפחדים מהורות באופן שנותן מקום גם לפחדים מהאפשרות ההפוכה, שלא אהיה הורה:
מניעה
"הַפַּחַד הַגָּדוֹל / שֶׁהַבְּחִירָה לָלֶכֶת הִיא שִׁגָּעוֹן מֻחְלָט / אוֹחֵז בֵּין אֶצְבַּע וַאֲגוּדָל / אֶת הַפַּחַד / שֶׁהַחַיִּים הֵם רַק מָה שֶׁרוֹאִים עַכְשָׁו"
שירי פסל
הַפַּחַד שֶׁאֶשְׁכַּח אֶת הַיֶּלֶד בַּמְּכוֹנִית
אוֹ בַּגַּן, אוֹ בַּצָּבָא
מִתְגּוֹשֵׁשׁ עִם הַפַּחַד שֶׁאָמוּת עֲרִירִי
ולֹא יִוָּתֵר מִי שֶׁיִּשָּׂא אֶת זִכְרִי.
מִי יְהַדְהֵד אַחֲרַי
אִם לֹא אֲמַמֵּשׁ אֶת כּוֹחַ הַיֵּצֶר?
וּמִי יוּכַל לְהַבְטִיחַ חַיִּים מְאֻשָּׁרִים?
אֵיזֶה חָכָם יִרְאֶה אֶת הַנּוֹלָד?
לֹא נוֹתָר לִי אֶלָּא
לְגַשֵּׁשׁ בָּאֲפֵלָה
לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל אֶמְצְעֵי הַהֲגָנָה
שֶׁלֹּא אוֹלִיד בְּעַוְלָה.
יש מי שמתארים את הבחירה בהורות כ"אנוכית". אינני יודע אם יהיו לי ילדים או לא, אבל דבר אחד בטוח: בשום פנים ואופן לא אביא ילדים לעולם רק מטעמים אנוכיים. אם אביא ילדים לעולם – ומטבע הדברים זה לא תלוי רק בי – זה יהיה כדי להרבות טוב בעולם, וכדי להעניק ליצור אחר את כל הטוב שאני יכול לתת, למרות המחירים העצומים הכרוכים בבחירה הזו.
שמואל מוניץ הוא עיתונאי ynet ומשורר. השירים המופיעים בטור לקוחים מתוך הספר "מצע מנותק" שיצא לאור בהוצאת פרדס
