מעניין אם המשתמשים בוויד מודעים לכך שהחומר שהם מגלגלים בסוף היום, זה שאמור "להרגיע", "לפתוח" או "לשחרר", לא משפיע רק על המוח שלהם, אלא גם על מערכות היחסים הרומנטיות, התשוקה והאופן שבו בן או בת הזוג רואים אותם, גם אם אף אחד לא אומר את זה בקול.
רוב השיח על וויד עוסק במה שהוא עושה לפרט. לצד היתרונות המסוימים עבור אנשים עם צרכים רפואיים אובייקטיביים, ככל שהמחקר מעמיק, אנחנו מגלים שקנביס הרבה פחות קליל משחשבנו. עולה חשש כבד כי קנביס גורם לשחיקת מערכות מוחיות שאחראיות בשגרה על ייצוב מצב רוח, תפקוד מיני, זיכרון, מיקוד קשב ושימור מוטיבציה. במילים אחרות, הוא מחליש את היכולת להתמודד עם סטרס, ומעלה את הסיכוי לדיכאון, חרדה וחוסר סיפוק, והכל קורה בתהליך הדרגתי שלא תמיד מזוהה בזמן.
עד כמה שחשוב לדבר על הסכנות האישיות, יש צד אפל נוסף לוויד שאנחנו ממעטים לדבר עליו, והוא קשור למערכות היחסים הכי אינטימיות שלנו עם בחירי ובחירות ליבנו. מערכות יחסים אינן מתקיימות בתוך מוח אחד. הן מתקיימות בין שניים, וכאן הסיפור מסתבך עוד יותר, במיוחד כשאחד משתמש והשני לא.
2 צפייה בגלריה
כשרק צד אחד מעשן וויד, הצד השני בקשר עלול להפוך לזה שמטפל ונושא הכול על כתפיו
(צילום: Shutterstock)
המטרה כאן היא להניח רגע בצד את השאלה כמה נזק נגרם לפרט, ולהתמקד באזור שנזנח כמעט לחלוטין מהשיח המחקרי, אולי בגלל שמדובר בנושא שמעלה חרדה באופן שקשה לנו לדעת כיצד להתמודד איתה. הגיע הזמן לשפוך אור על האופן שבו השימוש בוויד מעצב מחדש את המערכת הרומנטית, וכיצד הוא משנה את הדרך בה רואים הצדדים האחד את השני.
"מחקרים מתארים חוויה חוזרת של בדידות אצל הצד שאינו מעשן. תחושה שבן הזוג נמצא שם בגוף, אבל הולך ומתרחק מבחינה רגשית, דבר שמעלה בהדרגה את מפלס החרדה הזוגית"
קשר רומנטי דורש סנכרון. לא מושלם, אבל מספיק. קצב דומה של נוכחות, קשב, אחריות וזמינות רגשית. כשאחד מבני הזוג משתמש בקנביס והשני לא, הסנכרון הזה מתחיל להיסדק. לא תמיד בפיצוץ, זה יותר כמו שחיקה. המשתמש נכנס ויוצא ממצבים תודעתיים שונים, חלקם פנימיים, איטיים או מופנמים יותר, כל זאת בזמן שהצד השני נשאר על הקרקע, בתוך המציאות הכביכול אובייקטיבית. בהתחלה זה כמעט לא מורגש, אולי אפילו נראה חסר חשיבות. אבל עם הזמן, משהו מתחיל לחרוק. לאט-לאט הפער נעשה מוחשי יותר.
מחקרים המבוססים על ראיונות עומק עם זוגות מהסוג הזה, מתארים חוויה חוזרת של בדידות אצל הצד שאינו מעשן. תחושה שבן הזוג נמצא שם בגוף, אבל הולך ומתרחק מבחינה רגשית. הנוכחות הפיזית נשארת, אך השאלה האם יש מולה גם נוכחות נפשית ואמפתית, מעלה בהדרגה את מפלס החרדה הזוגית.
עם הזמן, משהו בעדשה דרכה מסתכלים על בני הזוג המעשנים משתנה. משיכה בזוגיות בוגרת אינה רק עניין של כימיה, היא קשורה עמוקות לתחושת סוכנות. במילים פשוטות, האם לאדם שמולי יש את הכוח והמסוגלות לפעול, ליזום, להחזיק מורכבות ולשאת באחריות רגשית הדרושה לניהול החיים. שימוש חוזר בקנביס, במיוחד כזה שעטוף בשלל הסברים, עלול לערער את התחושה הזו. לא כי המשתמש הוא "סטלן ועצלן", אלא כי הוא נתפס ככזה שפחות נמצא מאחורי ההגה של הקשר.
כפועל יוצא בני הזוג שאינם מעשנים מתחילים, לעיתים בלי לשים לב, לאייש תפקיד בלעדי. הם אלו שפותחים שיחות קשות. הם אלו שמחזיקים את המתח. אלו שמנסים להבין, להכיל ולנהל את הספינה. הקשר מתחיל להרגיש פחות כמו שותפות רומנטית ויותר כמו הורות רגשית, או טיפול מתמשך. וכאן קורה משהו קריטי - תפקידי הורה או מטפל אולי שומרים על הקשר, אבל הם הורגים את החשק. תשוקה זקוקה לסימטריה. ברגע שאחד "מחזיק" והשני "מוחזק", הקוטביות המינית מתחילה להתמוסס.
במקביל, בני הזוג המעשנים מרגישים שהם תחת זכוכית מגדלת תמידית, כזו המטילה צל כבד ומעיק התנהגויות, מחשבות ורגשות. הם מרגישים שהם צריכים להסביר את עצמם, לתת דין וחשבון וחשים שהם תחת סוג של מתקפה אודות הצרכים הרגשיים שלהם.
"עם הזמן הקשר מתחיל להרגיש פחות כמו שותפות רומנטית ויותר כמו הורות רגשית, או טיפול מתמשך. העניין הוא שתפקידי הורה או מטפל אולי שומרים על הקשר, אבל הם הורגים את החשק. ברגע שאחד 'מחזיק' והשני 'מוחזק', הקוטביות המינית מתחילה להתמוסס"
ואם זה לא מספיק, גם איכות האקט המיני עצמו נמצא תחת איום כאשר אחד מעשן והשני לא . קנביס מפזר לעיתים קרובות את הקשב, את תחושת הגוף ואת תפיסת זמן, ועבור בני הזוג "הצלולים", זה לא פעם מרגיש, דיס-הרמוני, חורק ומזייף. המעשנים מתנדנדים בין "פנימה והחוצה", ולכן הם פחות תגובתיים, בעוד הצד השני מחפש הדדיות, קצב משותף, קשר עין ובעיקר נוכחות. מה שהאחד חווה כחיבור, השני חווה כניתוק. לאט-לאט, הקנאביס עצמו הופך ל-turn-off. לא מסיבה מוסרית חס וחלילה, אלא כי הוא שוב ושוב מפר את הסנכרון הבסיסי שמיניות טובה דורשת.
אם נשקלל את הכל ביחד, נראה כי אותה שחיקה, בטבעה, מלווה בבלבול, באשמה, לפעמים גם בניסיון נואש למצוא הסברים חלופיים. לכאן נכנסת לתמונה פסיכולוגיה עמוקה יותר, אפילו אבולוציונית: מערכות המשיכה שלנו מחפשות סימנים מאוד בסיסיים המלמדים עלינו על הסיכוי להעביר את הגנים שלנו הלאה. בהקשר שלנו, סימנים המעידים על גנים חזקים המתבטאים בין היתר ביכולת לוויסות רגשי, יציבות, יוזמה ומוכנות להשקיע בקשר לאורך זמן. פסיביות, ניתוק רגשי וחוסר עקביות נתפסים, ברמה לא מודעת, כדגלים אדומים. לא כי מישהו עשה משהו "רע", אלא כי המערכת מזהה חוסר התאמה לשותפות אינטימית יציבה.
שימוש בעייתי בקנביס משתלב בדיוק במקום הזה. גם אצל אנשים אינטליגנטיים, רגישים ומתפקדים, ניתוק חוזר או ירידה ביוזמה עשויים להיתפס כסימן לכך שמשהו שם לא לגמרי מחובר. מערכת העצבים לא מצליחה "לסמוך" על כך שהאדם שמולנו עמיד או איכותי מספיק.
מה שהופך את כל זה לכואב במיוחד הוא שהמשתמש עצמו לא תמיד מבין מה קורה בתוך הקשר שלו. מבחינתו, הקנביס עוזר לו לחיות טוב יותר. הוא מרגיע, מאזן. אבל קשרים לא נבנים רק מכוונות, אלא מדפוסים. וכאשר אחד מבני הזוג יוצא שוב ושוב מהמרחב המשותף, אם מבחינה רגשית או מינית, השני נשאר להחזיק את הכל לבדו. עם הזמן, דאגה עלולה להחליף את התשוקה, וטינה מצטברת את המשיכה.
הצד האפל של הוויד בזוגיות אינו טמון בעצם השימוש, אלא בחוסר האיזון שהוא יוצר. בחוסר הכוונון, בעיוות התפקידים, ובשחיקה האיטית של הדדיות רגשית וארוטית. ככל שהקנביס הופך לנורמה תרבותית, חשוב להפסיק לשאול רק מה הוא עושה לנו כיחידים, ולהתחיל לשאול מה הוא עושה לקשרים שלנו. מערכות יחסים כמעט אף פעם לא מתפרקות בגלל ג'וינט אחד. הן מתפרקות כשג'וינט אחר ג'וינט סוללים את בני הזוג לצעוד במסלולים מקבילים.
ד"ר איתמר כהן הוא חוקר במכון לחקר הפסיכדליה של אוניברסיטת תל אביב ובית החולים איכילוב. ב-14 לינואר יתקיים האירוע "הצד האפל של הוויד" עם ד"ר איתמר כהן בבית רדיקל בת"א.
