מלחמת "חרבות ברזל" הביאה עמה אינספור סיפורי גבורה, אך בתוך הבתים פנימה, הרחק מהכותרות, מתרחשת לעיתים דרמה שקטה ומפוררת. נשים רבות שחיכו לבני זוגן שישובו ממאות ימי מילואים, גילו שהגבר שחזר אליהן אינו אותו אדם שיצא. בתוך המכשיר הנייד, בהודעות מחוקות או בשיחות ליליות, הסתתרה אמת כואבת: בגידה.
"הוא אמר שיש חלקים בחיים שלו שאני לא מכירה", מספרת דלית (כל השמות שונו כדי לשמור על פרטיות המרואיינים), מעצבת גרפית ואם לשלושה שחיכתה לבעלה, קצין במילואים, קרוב לשנה. "ראיתי התרחקות, אבל שיקרתי לעצמי שזה בגלל העומס המבצעי.
"כשחזר לסוף שבוע, תפסתי אותו מתכתב בשעה שלוש לפנות בוקר. כששאלתי אותו על זה, הוא לא בכה; הוא פשוט אמר בקר רוח: 'יש הרבה דברים שעברו עליי שם שאת לעולם לא תביני, ויש לי חיים שלמים שאת לא חלק מהם'. פתאום נזכרתי שבמהלך המילואים הוא התעקש לעבור סדרת בדיקות למחלות מין. היום אני מבינה כמה תמימה הייתי. האמון נשבר לרסיסים".

ניתוק, פיצול ודיסוציאציה

המטפלת הזוגית הנודעת אסתר פרל מגדירה רומן מחוץ לנישואין דרך שלושה פרמטרים: סודיות, חיבור רגשי ואלכימיה מינית. בגידה אינה רק מגע פיזי; היא יכולה להתבטא בפלירטוט באפליקציות, באינטימיות רגשית עמוקה עם אדם אחר, בצ'אטים ארוטיים, במין בתשלום, או ברומן סוער ומלא תשוקה. בעידן הדיגיטלי הבגידה היא "מוות ב-1,000 דקירות" – הכול מתועד, והגילויים המגיעים טיפין-טיפין מרסקים את הנפש בכל פעם מחדש.

4 צפייה בגלריה
מילואימניק מנהל רומן
מילואימניק מנהל רומן
מילואימניק מנהל רומן
(צילום: Grok,AI)

נועה היא עורכת דין דתייה, הנשואה מזה שמונה שנים. סיפורה מדגים את הקשר המורכב בין טראומה לבגידה. "בעלי חזר אחרי חודשים ארוכים של שירות אינטנסיבי. פתאום הוא התחיל לצאת לברים ולמסיבות עד אור הבוקר, דבר שמעולם לא עשה כחלק מאורח החיים שלנו. כשתהיתי מה הוא מחפש שם, הוא התוודה שהוא מרגיש 'מת מבפנים' ושהוא חייב גירויים חיצוניים כדי להרגיש בחיים. הוא טוען שזו לא בגידה בערכים שלנו, אלא ניסיון נואש לא להישאב לתוך הדיכאון של המלחמה".
כדי להבין כיצד גבר נורמטיבי, אוהב ומסור מוצא את עצמו בוגד באמון הבסיסי ביותר, עלינו לצלול לעומק הנפש של חייל המילואים. בשירות ממושך, בין אם תחת אש בחזית ובין אם במערכי המודיעין, הזיהוי והאיתור, הנפש אינה יכולה להישאר פתוחה וחשופה; היא חייבת לגייס שלושה מנגנוני הגנה הישרדותיים: ניתוק, פיצול ודיסוציאציה.


במצב של חשיפה לאימה, למראות קשים או לסכנה מתמשכת, המנגנונים הללו אינם רק "יעילים", הם חיוניים לבריאות הנפשית ולתפקוד. דיסוציאציה היא מעין "ניתוק זרם" פסיכולוגי, המאפשר לאדם להפריד את עצמו מרגשות מציפים כמו פחד, זעזוע או חמלה בזמן אמת.
"הערכים המוסריים והאמפתיה כלפי בת הזוג נתפסים כחלק מ'פלנטה אחרת', מהבית הרחוק. במצב כזה בגידה אינה נחווית בנפשו של הגבר כפשע, אלא כפעילות המתרחשת בתוך "בועת המילואים" המנותקת, בועה שאין לה קשר למציאות הביתית"
הניתוק הרגשי מאפשר לו לצפות בתכנים גרפיים של הרס, לעסוק בזיהוי חללים או לראות מוות בלי להתפרק, והפיצול יוצר הפרדה מוחלטת בתוך הנפש: הוא נועל את "האני הביתי" - את הגבר הרך, האוהב והאב -בתוך קופסה אטומה ומוגנת, ובמקומו מוציא אל השירות את "האני המבצעי - גבר קר, דרוך וממוקד מטרה.
הערכים המוסריים והאמפתיה כלפי בת הזוג נתפסים כחלק מ"פלנטה אחרת", מהבית הרחוק. במצב כזה בגידה אינה נחווית בנפשו של הגבר כפשע, אלא כפעילות המתרחשת בתוך "בועת המילואים" המנותקת, בועה שאין לה קשר למציאות הביתית. לעיתים בעומק הבגידה כרוך רצון לשמור על בת הזוג ממפגש עם החלקים האלימים והחייתים שנחשפו בנפשו, אותם הוא יפנה אל האישה האחרת.
אם כן, בתוך השירות, פיצול הוא סממן לחוסן; הוא תגובה נורמלית למצב לא נורמלי. הוא מאפשר להתמודד עם הנורא מכל ולהמשיך לתפקד. הבעיה הקשה מתחילה כשהמנגנונים הללו זולגים אל תוך החיים האזרחיים והזוגיים. כי כשאיש המילואים אינו מצליח "לכבות" את הניתוק עם השיבה הביתה, הוא נותר לכוד בדיסוציאציה. ואז, הפיצול שהציל אותו בשירות, הופך בבית לחומה המונעת ממנו לחוש את עוצמת הפגיעה שהוא מסב.

4 צפייה בגלריה
פעילות כוחות חטיבת כרמלי במרחב הקו הצהוב
פעילות כוחות חטיבת כרמלי במרחב הקו הצהוב
כוחות מילואים בעוטף עזה. כולם רוצים להשאיר בעומק שטחי הלחימה את מראות המלחמה
(צילום: דובר צה"ל)

לכולנו משאלה להשאיר שם, בעומק שטחי הלחימה, את מראות המלחמה ואת המפגשים הקשים עם המוות, האלימות, חציית הגבולות והשאלות המוסריות שצפו בשירות. אך בפועל כל אלו ממשיכים לחיות בנפשו של השב מהמלחמה במרתפים ובמסדרונות הנפש, שהאדם לא בהכרח מודע אליהם.

בגידה כהיאחזות נואשת בחיים אל מול אימת המוות

למרות הכאב המפלח, חשוב להבין את השורשים הנפשיים הללו. בגידה במילואים היא לא פעם ביטוי מעוות לתחושת אובדן עמוקה. עבור חייל המילואים שנחשף יום-יום למראות של הרס, מוות, פציעה, גופות או תכני מודיעין קשים, המלחמה הופכת למציאות של חידלון מתמשך. בתוך הגיהינום הזה, הבגידה הופכת לעיתים לניסיון נואש, פוגעני ככל שיהיה, להרגיש "חי" שוב.
חייל קרבי היוצא ללחימה, מכין את עצמו נפשית למפגש אפשרי עם המוות, כמי שיאלץ להרוג או חלילה להיהרג. למפגש זה עשויות להיות השלכות הרסניות על הנפש, או כמו שאמר לנו אחד הגברים: "אתה צריך להבין, במצבים האלה הרגש זה הדבר הכי מסוכן. אתה לא יכול להיכנס לבית של מחבלים שתצטרך להרוג עם לב פתוח". הבעיה היא שגם אחרי שיוצאים הלב הפתוח נשאר מסוכן. לעיתים התחושה היא שאם אכיר בכך שנאלצתי להרוג, לא אוכל לחיות עם עצמי, ובפועל נוצרת מציאות של ניתוק ומוות נפשי.
"עבור רבים שמאמינים בנאמנות, החשיפה המתמשכת לסופיות החיים "טרפה את הקלפים", והם מצאו את עצמם נאחזים בחיים בצורה חסרת אחריות, משאירים מאחור נשים פגועות בתוך מציאות שהתפרקה"
אסתר פרל מציינת כי מוות וסופיות החיים מסתתרים לעיתים קרובות בצל הבגידה. האובדנים והאבל המקיפים את המשרתים מעוררים שאלות קיומיות כמו: "האם זה כל מה שיש לחיים להציע?". במובן הזה, הבגידה אינה חיפוש אחר אהבה חדשה, אלא ניסיון פסיכולוגי לנצח ולהשתיק את תחושת האובדן. המלחמה היא מלאך המוות, והארוס בבגידה משמש כ"סם נגד" זמני לחרדה הקיומית. זה אינו מעשה רומנטי, אלא תגובה של נפש המוצפת בטראומה.
4 צפייה בגלריה
אסתר פרל
אסתר פרל
אסתר פרל. מוות וסופיות החיים מסתתרים לעיתים קרובות בצל הבגידה
(צילום: AFP)
כשאנשים מחפשים את עצמם במבטו של אדם זר, הם מנסים לברוח מהאדם שהפכו להיות תחת המדים - אדם שרואה מוות, פציעה או הרס. הסודיות והתשוקה מייצרות אשליה של חיות אינטנסיבית, מעין "מרד" פנימי נגד הידיעה שהחיים עלולים להיגמר או להישבר בכל רגע. עבור רבים שמאמינים בנאמנות, החשיפה המתמשכת לסופיות החיים "טרפה את הקלפים", והם מצאו את עצמם נאחזים בחיים בצורה חסרת אחריות, משאירים מאחור נשים פגועות בתוך מציאות שהתפרקה.
לצד ההבנה העמוקה של הדינמיקות הנפשיות, לבגידה יש גם הקשרים קונקרטיים, כגון קשרים שנוצרים בין מי שמשרתים יחד בתוך מציאות של מלחמה, דווקא בשעות הארוכות והמתוחות בין הפעילויות המבצעיות. לעיתים נוצרים קשרים קרובים העשויים להיות גם הם כר לאינטימיות עם מי שמבין או מבינה את מה שרק מי שהיה שם יכול להבין.

"הוא ניהל חיים מקבילים בתוך המדים"

עבור יעל, הגילוי היה מטלטל במיוחד. "בעלי עובד בהייטק, הוא האדם הכי יציב בעולם. למרות זאת גיליתי שבמילואים הוא החזיק טלפון נוסף. בזמן שאני ניסיתי לתמרן בין העבודה לילדים בחרדה קיומית, הוא בנה לעצמו עולם שלם של קשרים עם נשים שפגש בבסיס או באפליקציות. הוא אפילו התנדב להישאר שבתות רק כדי להמשיך את הקשרים האלו. כשנתפס, הוא אמר שהוא פשוט לא ידע איך לחזור להיות 'הבעל של הבית', והניתוק היה לו קל יותר מהתמודדות".
במקרים רבים, בגידה במילואים אינה עומדת בפני עצמה. היא שזורה בתוך חוויה פוסט-טראומתית שלא טופלה. כאשר חייל המילואים סובל מסימפטומים של טראומה, הניתוק והפיצול הופכים לדרכי הישרדות כרוניות, שמונעות ממנו ליצור אינטימיות מחודשת.
"בזמן שאני ניסיתי לתמרן בין העבודה לילדים, בתוך תנאים של חרדה קיומית, הוא בנה לעצמו עולם שלם של קשרים עם נשים שפגש בבסיס ובאפליקציות. הוא אפילו התנדב להישאר שבתות רק כדי להמשיך את הקשרים האלו"
שיקום האמון מחייב לעיתים קרובות מסלול כפול: טיפול פרטני עבורו לעיבוד חוויות המלחמה, וטיפול זוגי שבו ניתן לאחות את שבר השפות, ולחבר בין השפה המבצעית המנותקת לשפת הזוגיות שהייתה לפני כן.
חשוב לנו מאוד להבהיר: ההבנה שהבגידה צמחה בתוך קרקע של טראומה אינה מסירה את האחריות מהפוגע, אך היא מאפשרת לשני בני הזוג להבין את "האויב" המשותף שנכנס אליהם הביתה, ובמידה ויש רצון בתיקון - לבנות מולו חזית מאוחדת של ריפוי.

הדרך להחלמה ולתקווה

הגילוי שהאדם הקרוב אלייך ביותר פגע באמון שלך, הוא רגע שבו האדמה נשמטת תחת הרגליים. אל מול עוצמת הפגיעה, פעמים רבות התגובה האוטומטית היא רצון להימלט מהכאב וממי שפגע. אולם לצד הכאב, חשוב שתדעי: השברים הללו אינם חייבים להיות סוף הדרך. לעיתים, מתוך ההריסות, אפשר לבנות קומה חדשה, איתנה וכנה יותר.
קחי לעצמך את רשות הנשימה: ברגע הגילוי, הלב דוחק בך לקבל החלטות גורליות. העצה החשובה ביותר היא - חכי, האפשרות להיפרד תישאר גם בהמשך. אל תקבלי החלטות הרות גורל בתוך הסופה. תני לעצמך זמן לווסת את הרגשות ולהבין שמה שקרה אינו באשמתך בשום צורה. המלחמה יצרה נסיבות קיצוניות שערערו את הקווים המוסריים שלו והגבולות, אך האחריות על התיקון היא עליו. דאגי למקום בטוח ומכיל עבורך, לכי לטיפול, יעוץ או קבוצת תמיכה, מקום בו תוכלי לעבד את הטלטלה שעברת ולא להיות לבד בזה.
4 צפייה בגלריה
שולמית שפרבר
שולמית שפרבר
שולמית שפרבר. מתוך ההריסות אפשר לקום ולבנות קומה חדשה
(צילום: אלעד ליפשיץ)
מנגד, על הצד הבוגד להבין שהמנגנונים ששירתו אותו בשירות - הניתוק והפיצול - הפכו לכלי הרס בבית. האחריות שלו היא לא רק לבטא חרטה עמוקה, אלא להיות נוכח בכאב שלך, לקחת אחריות, להקשיב ללא התגוננות, ולהוכיח במעשים שהוא בוחר בך מחדש.
נסו לדבר את מה שלא נאמר מעולם: החלמה אמיתית לא מתרחשת כששוקעים בפרטים הטכניים, אלא כשמעזים לשאול שאלות על המהות: "מה איבדת שם שחיפשת בחוץ?", "איך נוכל לייצר בינינו מרחב שבו לא תצטרך להתנתק?", "איך אוכל לסמוך עליך בהמשך?". כשהשאלות הללו נשאלות מתוך רצון להבין, הקשר יכול להפוך ממקום של סודות למקום של חשיפה וקרבה מחודשת.
בגידה במילואים היא פצע עמוק שצורב במיוחד על רקע הבדידות שחווית בבית. יש מי שתרגיש שאין לדבר מחילה ולעיתים התוצאה היא פרידה. יחד עם זאת, המציאות מוכיחה שישנם זוגות שלא רק שורדים משבר כזה, אלא צומחים ממנו. הנישואים שהיו לכם לפני המלחמה אולי הסתיימו ביום הגילוי, אך עכשיו ניתנת לכם האפשרות לבנות לעצמכם "פרק ב'" ביחד. קשר שמבוסס על מודעות למורכבות הנפש, על כנות חסרת פשרות ועל בחירה מחודשת בברית שביניכם.
יש דרך חזרה, ויש בה תקווה. היא דורשת זמן, עבודה קשה וליווי מקצועי, אך היא יכולה להוביל אתכם למקום שבו האהבה אינה רק מובנת מאליה, אלא כזו שנלחמו עליה, וניצחו.
בהצלחה!
שולמית שפרבר היא מטפלת מינית מוסמכת, דוקטורנטית החוקרת זוגיות, מיניות וטראומה. בימים אלו שולמית עובדת על מחקרה בנושא מיניות וטראומה
אורי שרמן קנוהל הוא עו"ס, מומחה בטיפול בטראומה ומילואימניק לוחם