"כמה ימים אחרי שעליתי לארץ והגעתי לקיבוץ נען, הכרתי את אריאל באולפן לעולים חדשים. הוא אמר שהפעם הראשונה שהוא ראה אותי הייתה ביום הראשון שלי בקיבוץ כשנכנסתי לחדר אוכל, אבל אני לא זוכרת אותו משם. הפעם הראשונה שאני זוכרת אותו קרתה כמה ימים אחרי זה, כשהייתי בברכה. אני זוכרת שהסתכלתי עליו וחשבתי לעצמי שהוא מישהו שאני רוצה להכיר. באותו יום דיברנו בפעם הראשונה, הכרנו, ומאותו רגע היינו בלתי נפרדים.
"הוא היה בן עשרים ושלוש, אני הייתי בת עשרים. הוא בא מברזיל, אני באתי מספרד, וכמוני, גם הוא עלה לארץ לגמרי לבד", מספרת ברברה לובלינר, בת 31 מקרית ביאליק, כשהיא נזכרת בתקופת ההיכרות שלה עם אריאל לובלינר ז"ל.
מה מביא בת עשרים ממדריד לעלות לבדה לישראל?
"כבר מגיל שש עשרה רציתי לעשות עליה כי הייתי ציונית, אבל לא קיבלתי אישור מההורים שלי. אמא בכלל לא הסכימה, היא פחדה המלחמות, ואני הייתי צעירה מאוד. הייתי צריכה לחכות עד שאני אהיה בת יותר מתשע עשרה כדי לעשות עלייה. הגעתי לישראל בדיוק ביום הולדת עשרים שלי. באתי באוגוסט של שנת 2014 בזמן שהיה מבצע צוק איתן. למרות שבהתחלה היא לא הסכימה לי, שנתיים אחרי שבאתי גם אמא שלי עשתה עלייה".
והכרת את אריאל ממש איך שהגעת לכאן.
"כן, ממש בהתחלה שלי פה. היינו קבוצה של מלא צעירים יהודים מכל העולם. היינו קמים כל יום מוקדם מאוד בבוקר, עובדים בקיבוץ וגם לומדים עברית באולפן. אריאל הגיע כמה חודשים לפניי, והוא עבד בכלבייה של הקיבוץ. כשהכרנו שנינו לא ידענו עברית, וגם לא ידעתי אנגלית טוב. הוא דיבר בפורטוגזית ואני בספרדית, אבל בכל זאת אנחנו היינו מדברים מלא, על הכל. הוא למד מהר מאוד גם ספרדית וגם עברית. הוא היה כל כך טוב בשפות".
מיד אחרי שהכרתם הפכתם לזוג?
"כן, וגם מאוד מהר עברנו לגור ביחד. הייתה לי שותפה לחדר, בחורה מאיטליה שלא אהבה את הקיבוץ והצטערה שהיא באה לתוכנית אז היא החליטה לעזוב, ואז אריאל עבר לחדר שלי איזה שבוע-שבועיים אחרי שהכרנו".
אחרי השהות המשותפת בקיבוץ השניים עברו ביחד להתגורר בדירת חדר בתל אביב. אריאל התגייס לצנחנים, ועשה שירות מקוצר יותר מפאת גילו. "בשנים הראשונות שלנו בתל אביב לא היה לנו קל", היא נזכרת. "שנינו גם למדנו וגם עבדנו קשה ולשנינו לא הייתה פה משפחה. נלחמנו בשביל להסתדר, אבל תמיד-תמיד מצאנו את הזמן שלנו יחד, והיינו שמחים כי היה לנו אחד את השני".
מתי החלטתם למסד את הקשר?
"אמרתי לו ממש בהתחלה שאני רוצה להתחתן. בחודש יולי 2018 התחתנו במסעדה ביתית בתל אביב, היתה חתונה פשוטה וקטנה. מעט קרובי משפחה שלי ושלו הגיעו. אחרי החתונה עברנו לשיכון ותיקים ברמת גן לדירה יותר יפה וגם המצב הכלכלי היה יותר טוב. אחר כך, כשהגיעה הקורונה והיינו המון זמן בבית, אמרתי לו שאני רוצה שנקנה דירה, כי אנחנו לא יכולים להמשיך ככה, אז נרשמנו להגרלה של מחיר למשתכן.
"זכינו בדירה בקרית ביאליק, ואפילו לא ידעתי אז איפה זה קרית ביאליק, אבל לקחנו משכנתא בשביל לקנות את הדירה. כשקיבלנו את המפתחות עוד לא היה לנו כלום. ישנו על הרצפה אבל היינו כל כך שמחים כי היינו ביחד בבית שהוא שלנו".
בשביעי באוקטובר אריאל גויס כבר בשעות הבוקר, וברברה נשארה בבית עם חרדה ודיכאון, לדבריה. "אף פעם לא הייתי ככה. מאז אותו היום אני חושבת שהוא עשה שלוש מאות ימים מילואים, כמעט שנה שלמה. בהתחלה הוא עשה חצי שנה, חזר לעבודה, אחרי כמה חודשים שוב פעם גייסו אותו.
"כל הזמן הזה אני חששתי מאוד, אבל הוא דווקא היה רגוע. בתקופה הזאת כבר הייתי בהריון ובחודש דצמבר 24 נולד לנו בן, ליאור. אריאל היה איתי בלידה, הוא היה מהמם. עשינו ברית מילה בבית הכנסת של השכונה שלנו בקריית ביאליק. היינו מאושרים מאוד במשך שמונה חודשים".
מה קרה אחרי שמונה חודשים?
"זה היה יום שישי, הוא היה אמור לסיים את המילואים ביום ראשון שאחרי, נשארו לו רק שלושה ימים עד השחרור ואנחנו היינו אמורים לטוס לחופשה בסאן פאולו בברזיל, בשביל לבקר את המשפחה שלו ובשביל שהם יוכלו להכיר את ליאור. אז ביום הזה אני כבר התחלתי לסדר את הדברים בשביל הטיסה. דיברנו בבוקר והוא אמר לי שאולי הם צריכים לעשות משימה אחרונה, משהו קטן, להיכנס לעזה לעשות משהו ולחזור.
"שאלתי אותו אם זה יהיה ביום או בלילה והוא אמר לי שזה לא יהיה בלילה. בערב הייתי עם אמא שלי, בישלנו ארוחת ערב של שבת ואכלנו רק שנינו עם ליאור. אני הייתי כל כך עייפה באותו יום שאמרתי לאמא שאני הולכת לישון עם ליאור, למרות שהיה רק שמונה בערב. לפני שנרדמתי התקשרתי לאריאל אבל הוא לא ענה, הוא רק כתב לי בוואטסאפ ואמר שהוא לא יכול לענות כרגע. מפה אני לא זוכרת כלום עד אמצע הלילה. יש כמה שעות שאין לי אותן בכלל בזיכרון שלי".
את לא זוכרת מה היה?
"אני לא זוכרת, הייתי בשוק, הייתי בהלם. אמא שלי אומרת שאחרי שנרדמתי והיא הייתה אצלנו בבית, בשעה עשר הגיעו לבית ארבעה חיילים ושאלו אותה אם כאן גר אריאל ואם ברברה נמצאת בבית. בהתחלה היא בכלל לא הבינה כלום, חשבה שאולי קרה לו משהו, וכשהיא כן הבינה מה קרה, היא צעקה המון, לא הצליחה לדבר, רק לצעוק.
"אני לא זוכרת, אבל היא מספרת שהיא פתחה את הדלת של החדר שלי וצעקה אבל אני לא התעוררתי, והיא צעקה חזק יותר עוד הרבה אבל אני לא קמתי. כשארבעת החיילים ניסו להעיר אותי וראו שלא התעוררתי, הם הבינו שאני התעלפתי במיטה בזמן שהם היו בסלון. סיטואציה קשה. ברגע שהם כן הצליחו להעיר אותי, אני קמתי וניסיתי לדבר איתם ועוד פעם התעלפתי. ככה קמתי והתעלפתי חמש או שש פעמים, אז הזמינו לי פרמדיקים וחשבו אולי לקחת אותי לבית חולים. היה כאוס. רק בשעה שלוש בלילה איכשהו התחלתי להבין את הסיטואציה".
מה את כן זוכרת מאותו לילה טראומטי?
"אני זוכרת שהייתה לי שיחה עם אחד מארבעת החיילים, בסביבות שלוש בלילה, שהוא ביקש ממני לענות על כל מיני שאלות טכניות, כמו איפה אני רוצה לעשות את השבעה. אני גם זוכרת שבאותו הלילה, אולי בשעה ארבע, החיילים ביקשו ממני להתקשר להורים של אריאל ולהודיע להם בטלפון, אז אני עשיתי את זה. היה נורא".
באמת נורא.
"כן, התקשרתי לקטיה, אמא של אריאל, הייתה שיחה קצרה, אני לא הצלחתי לדבר, אמרתי רק I'm sorry, ואז חזרתי על זה שוב ושוב, I'm sorry אולי עשר פעמים. לא יכולתי להגיד שום דבר אחר, והם הבינו, הם הבינו מה קרה. אחת עשרה שנים היינו ביחד, אריאל ואני".
ברברה: "היא פתחה את הדלת של החדר שלי וצעקה אבל אני לא התעוררתי, והיא צעקה חזק יותר, אבל אני לא קמתי. כשארבעת החיילים ניסו להעיר אותי וראו שלא התעוררתי, הם הבינו שהתעלפתי במיטה בזמן שהם היו בסלון. סיטואציה קשה"
ברברה, איך את היום?
"יש בי היום געגוע מאוד מאוד גדול, אבל אין לי את האפשרות להיות בדיכאון כי אני חייבת להיות חזקה בשביל התינוק שלנו. אני חייבת להיות חזקה בשביל אריאל, הוא היה והוא עדיין אהבה עולמית שלי, הוא הכל בשבילי. אני עדיין מדברת איתו.
"בית העלמין נמצא בשכונה שלנו ובכל בוקר אני מתחילה את היום כשאני הולכת לבקר אותו. לפעמים אני לא מאמינה שאני אלמנת צה"ל. אני עדיין חושבת שאני נשואה, שהוא במילואים וחוזר הביתה עוד מעט. אני יודעת שהגוף שלו כבר לא כאן, אבל הנשמה שלו כאן איתי".
"אני לא חושבת שמישהו ירצה להיות עם מישהי שעדיין אוהבת את הבעל שלה שנפטר"
שבעה חודשים עברו מאז והיא משתפת שבזמן האחרון אנשים התחילו לשאול אותה על זוגיות חדשה. "אומרים לי שאני חייבת עכשיו לחשוב על זה, אבל זה בלתי אפשרי. יש לנו קבוצת וואטסאפ של אלמנות, ואני רואה שם חלק מהבנות שכבר התחתנו, ואני כל כך שמחה בשבילן, אבל אני לא מסוגלת לחשוב על זה.
"אנשים אומרים לי שאני לא אהיה אלמנה כל החיים, שיהיו לי בעל ועוד ילדים, ואני אומרת להם שלא, שאני לא חושבת על זה בכלל ולא רוצה, שאני רואה את עצמי נשארת אלמנה לכל החיים, נשארת ברברה לובלינר. אני גם לא חושבת שיהיה מישהו שירצה להיות עם מישהי שעדיין אוהבת את הבעל שלה שנפטר".
את עדיין מאוהבת בו.
"כן, בטח, תמיד, וככה זה יהיה כל החיים שלי. אני אוהבת כל דבר בו, הוא היה החבר הכי טוב שלי, הכרנו אחד את השני כל כך טוב שמספיק שהסתכלתי בעיניים שלו וידעתי מה הוא חשב או מה הוא רצה, וככה גם הוא אותי. היינו באמת באמת אחד בשביל השני. זה מאוד קשה לי להמשיך את החיים בלי אריאל".
רב סמל אריאל לובלינר, בן קטיה ופאולו, נפל ביום שישי 29 באוגוסט 2025, בעת פעילות בחאן יונס שבדרום רצועת עזה. הוא נהרג כתוצאה מתאונה מבצעית, מירי כוחות צה"ל. בן 34 בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בקרית ביאליק. הותיר אחריו אישה וילד, הורים, שתי אחיות ואח.
הסיפור של סמואל דאונוב ויוליה ווקסר-דאונוב ז"ל
"הכרנו אצל חברים משותפים, יוליה הייתה רק בת 17. היא הייתה ילדה, תלמידה בתיכון, אבל כבר אז ראיתי שהיא יודעת בדיוק מה היא רוצה, ראיתי שהיא עם שתי רגליים על הקרקע, זה לא דבר רגיל בגיל כזה. היא ידעה בדיוק מה היא רוצה בחיים, ידעה שהיא תלך למשטרה.
"היינו ביחד שש שנים, עד הפעם ההיא כשהיינו יחד בחופשה באילת, ושם בחוף הים הצעתי לה נישואים. אחר כך התחתנו. נולדה לנו שיראל, נולד לנו לירון. היינו נשואים ארבע עשרה שנה, זה עשרים שנים ביחד. חצי מהחיים שלי אני איתה", מספר סמואל (שמואל) דאונוב בן ארבעים ושלוש מבאר שבע, כשהוא נזכר ביוליה ווקסר-דאונוב ז"ל.
סמואל, יליד ברה"מ לשעבר, עלה לישראל עם משפחתו כשהיה בן שבע. יוליה עלתה לארץ עם משפחתה מאוקראינה, כשהיתה בת עשר. בגיל חמש עשרה היא התנדבה במשטרת ישראל במסגרת תוכנית התנדבות של בית הספר בו למדה ומאז חלמה להיות שוטרת.
בצבא היא שירתה כשוטרת לשכת ממ"ר נגב, ובתום שירות החובה המשיכה לשירות קבע במשטרת ישראל. לאורך השנים היא התקדמה בסולם הדרגות, סיימה תואר ראשון במנהל ומדיניות ציבורית, אחריו תואר שני במנהל עסקים, החל משנת 2018 שימשה בתפקיד ראש לשכת קצין אג"ם מחוז דרום.
"בשבעה באוקטובר בשעה שש וחצי בבוקר, בדיוק כשהכל התחיל, יוליה סיימה משמרת לילה בפסטיבל נובה ברעים", מתאר דאונוב. "היא ושוטרים אחרים היו בדרך לרכבים שלהם בזמן שהתחילו אזעקות. יש שוטרים שהיו איתה במשמרת שברגע הזה הניעו את הרכב ונסעו הביתה. היא גם יכלה לצאת משם, אבל היא מיד חזרה. מפקד האירוע החליט ישר לסגור את המסיבה ולשלוח את כולם הביתה ויוליה הייתה אחת מהשוטרים שהתחילו לפנות את כל המבלים.
"לקח המון זמן עד שהבינו שיש מחבלים. הם פינו מבלים עד שבע וחצי, ואז היא עברה לחפ"ק המשטרתי שעל הציר הראשי והעבירה משם דיווחים בזמן אמת על כמות המחבלים, על הרוגים, על מצב של פצועים. המחבלים נכנסו לשטח המסיבה רק בשעה תשע ועשרה.
סמואל דאונוב: "ההודעה האחרונה שהיא שלחה הייתה אליי. היא כתבה לי, 'תשמור על הילדים. אני אוהבת אתכם'. בימים האלה הכל עובר לך בראש, לא ידעתי מה עדיף, שהיא חטופה או שהיא נהרגה. אנחנו מדברים על שוטרת, אישה. אם היא הייתה חטופה מה היא הייתה עוברת שם?"
"חשוב לי שיזכרו לגבי מה שקרה בנובה, שיש מאה וחמישים אנשים שנרצחו בשטח המסיבה, אבל גם שהיו כשלושת אלפים משתתפים באירוע. חמש עשרה השוטרים שהיו שם עם יוליה, פינו מהמקום מעל אלפיים וחמש מאות אזרחים שניצלו. אם היו מתחילים לפזר חצי שעה אחרי, היינו מדברים על מימדים אחרים. הם הצילו המון אנשים".
מה עובר עליך בזמן הזה שהיא הייתה שם? מה קורה עם הילדים?
"בהתחלה חשבנו שהיא בין החטופים, כי הטלפון שלה נמצא ליד הגבול. ההודעה האחרונה שהיא שלחה הייתה אליי. היא כתבה לי, 'תשמור על הילדים. אני אוהבת אתכם'. בימים האלה הכל עובר לך בראש, לא ידעתי מה עדיף, שהיא חטופה או שהיא נהרגה. אנחנו מדברים על שוטרת, אישה. אם היא הייתה חטופה מה היא הייתה עוברת שם? לא ישנתי בימים האלה, כל הזמן יש שאלות, ואתה מבין שאף אחד לא יודע מה קורה. רק ביום העשירי, בשמונה עשרה באוקטובר, קיבלתי את ההודעה שיוליה נפלה".
איך מסרו לך את ההודעה?
"ביום העשירי בשעה עשר בערב הגיעו לבית שוטרים, הילדים עוד היו ערים. אני ישבתי במרפסת, הילד שלי פתח להם את הדלת. הוא בא אלי למרפסת ואמר, 'אבא, הגיעו שוטרים', איך שהוא אמר לי את זה, אני מיד הבנתי. אחר כך הבנתי שהיא נהרגה בשעה 9:24 בדיוק, בשטח המסיבה, ליד האמבולנס. לא היה לה סיכוי - הם היו עם קלצ'ניקוב ואר.פי.ג'י והיא עם אקדח קטן. ההודעה התעכבה כי היה קשה לזהות אותה, הזיהוי היה בסוף באמצעות די.אן.איי.".
מתי סיפרת לילדים?
"באותו רגע, לא חיכיתי עם זה בכלל. כמה דקות אחרי שהגיעו השוטרים לקחתי את הילדים לחדר וסיפרתי להם. קשה באותו רגע להבין, לוקח הרבה זמן לעכל דבר כזה. הילדים היו בני שמונה ושתים עשרה".
מה השתנה בחיים שלכם מאז?
"עברו כמעט שלוש שנים, הכל השתנה מאז. בכל יום אני עוסק בהנצחה שלה. עד השביעי באוקטובר הייתי עצמאי, היה לי עסק שהייתי עסוק בו כל היום, הייתי הרבה פחות מעורב בכל מה שקשור לבית ולילדים, כי יוליה הייתה עושה את הכל. היום אני אבא במשרה מלאה, עושה את הכל בבית לבד, מטפל בכל מה שקשור לילדים, בתי ספר והכל. היחס שלי לעבודה השתנה לגמרי, ופתאום אתה מתחיל להכיר את הילדים שלך".
אחרי שנים ארוכות של זוגיות ודאי קשה להסתגל לחיים כאב יחידני.
"כן, קשה מאוד אבל מסתגלים. בשלושה חודשים האחרונים אני בזוגיות חדשה, אבל זה בכלל לא פשוט. מי שאני בזוגיות איתה היא אישה גרושה, אצלה הזוגיות הקודמת הסתיימה מתוך החלטה משותפת שלהם להתגרש, אבל אצלנו לא הייתה החלטה כזו, יוליה ואני לא תכננו להיפרד אחד מהשני, אנחנו לא רצינו לסיים את הקשר שלנו".
רב סמל בכיר יוליה ווקסר דאונוב, בת ילנה ואלכסנדר, נפלה ביום שבת שבעה באוקטובר, בקרב בחפ"ק המשטרתי ברעים. בת שלושים ושבע בנופלה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בבאר שבע. הותירה אחריה בעל, שני ילדים, הורים ואחות.
ברברה וסמואל ישתתפו הערב (ב') בטקס יום הזיכרון של ארגון מסע, הטקס הגדול בעולם באנגלית, אשר פונה לקהילות יהודיות בעשרות מדינות ברחבי העולם. במרכז הטקס יעמדו סיפוריהם של חיילים בודדים, עולים חדשים ונפגעי פעולות האיבה מהתפוצות. לינק לצפייה
