"האם זה רק משבר קטן וזה חולף"? כמאמר השיר של אריק איינשטיין, זו אחת השאלות שמעסיקה כל כך הרבה זוגות ששואלים את עצמם האם אנחנו בתקופה קשה שתעבור, או שהגיע הזמן להניח?
זו אחת השאלות הנפוצות ביותר גם בקליניקה של מירב אמיר, עובדת סוציאלית, יועצת זוגית ומינית ומדריכת הורים. "זוגות מגיעים אחרי שנים יחד, מבולבלים, עייפים, שואלים: האם עוד יש טעם להילחם על הקשר, או שהלב כבר לא שם?", היא מתארת. "ההגעה שלהם מגיעה אחרי תהליך איטי שבו מבט לא פוגש מבט, שיחות נעצרות באמצע או לא מתקיימות יותר, ונוצרת תחושה עמומה שמשהו בקשר כבר לא אותו הדבר".
"זה לא תמיד משבר דרמטי", היא מבהירה. "לפעמים השחיקה זוחלת ומכרסמת פנימה. לאורך כל מערכת יחסים יש עליות וירידות, וזה טבעי, אך לעיתים מגיע השלב שבו צריך לעצור ולשאול בכנות: האם הקשר הזה עדיין מצמיח אותי או שאולי הוא דווקא מצניח אותי?".
"כמעט כל זוג חווה רגעים 'מצניחים' במערכת היחסים שלו, אבל רגעים שקטים הם חלק טבעי מקשר, ושעמום מול הטלוויזיה הוא לא סימן לסוף. הנורה האדומה נדלקת כשהמרחב הזוגי הופך למנותק רוב הזמן"
אז, איך יודעים?
"קודם כל חשוב לזכור שזוגיות מצמיחה לא חייבת להיות מושלמת. היא צריכה להיות מקום בטוח ומאפשר, שבו אני יכולה להיות אני בלי מסכות. היא כוללת תקשורת אמיתית, כבוד הדדי, מגע, צחוק, רצון להתפתח יחד ויכולת לריב בלי להרוס. זו זוגיות שמוכנה לגעת בכאב כדי להתקרב, שבה כל צד רואה את האחר כשווה לו ומוכן להשקיע בשביל לבנות חיים טובים ביחד. היא לא נוצרת ביום. זאת תוצאה של עבודה משותפת, מחויבות כנה, רצון להסתכל פנימה, לגעת בכאב ולצמוח ממנו. בזוגיות כזו האגו נשאר מחוץ למפתן הדלת.
"מהעבר השני קיימת זוגיות מצניחה. כמעט כל זוג חווה רגעים 'מצניחים' במערכת היחסים שלו, אבל רגעים שקטים הם חלק טבעי מקשר, ושעמום מול הטלוויזיה הוא לא סימן לסוף. הנורה האדומה נדלקת כשהמרחב הזוגי הופך למנותק רוב הזמן".
איך זה בא לידי ביטוי בחיי היום-יום?
"בני זוג שחווים קשר מצניח מדווחים על חוויות של ריחוק, שחיקה, ביקורת חוזרת ונשנית, תחושת דחייה או אדישות. השיחות נעלמות, השתיקות מתארכות, המגע מתמעט, והאווירה כולה הופכת לכבדה. לא פעם תופיע גם תחושת כיווץ או צורך להיזהר, ללכת על ביצים, להסתיר או להצטמצם כדי לא להיפגע.
"בשגרה היומיומית זה יכול להיראות כמו שיחות רק סביב לוגיסטיקה והילדים, מגע שהולך ונעלם, תחושת בדידות גם כשאנחנו באותו חדר, או מילה ביקורתית שמכה בנו שוב ושוב. זה יכול להתחיל בשתיקות ארוכות ולהסתיים בהתפרצויות כעס.
"כשזה הופך לדפוס קבוע, כשהקשר נסוג, כשמרגישים שחיים במקביל בלי נקודות מפגש, כשאותן מריבות חוזרות על עצמן, כשתחושת הערך והכבוד ההדדי נשחקים, כשהמגע מתמעט עד כדי נעלם, כשמרגישים בודדים דווקא בתוך הקשר, זה הזמן לעצור ולפנות לעזרה מקצועית. חשוב לציין גם את הזוגיות הרעילה, שבה יש שליטה, הקטנה, חוסר שוויון או פחד. גם אם אין אלימות פיזית, הנפש יודעת מתי היא נמצאת בסביבה שלא מיטיבה איתה".
"בני זוג שחווים קשר מצניח מדווחים על חוויות של ריחוק, שחיקה, ביקורת חוזרת ונשנית, תחושת דחייה או אדישות. השיחות נעלמות, השתיקות מתארכות, המגע מתמעט, והאווירה כולה הופכת לכבדה"
האם אפשר להציל את הזוגיות במצב הזה?
"בהחלט אפשר להפוך קשר מנציח למצמיח, בעזרת מוטיבציה ומחוייבות של שני הצדדים. מניסיוני, כששני בני הזוג מוכנים להסתכל פנימה, ללמוד כלים חדשים ולבחור האחד בשנייה מחדש, אפשר להצמיח גם אדמה חרוכה. זוגות כאלה שבוחרים להשקיע, יכולים לבנות קשר מחודש שמבוסס על תקשורת, הקשבה, הערכה ואהבה. זה כמובן לא נכון לכולם.
"אם אתם לא בטוחים שאפשר להציל, תחליטו שלא להחליט לזמן מוגדר, ובתקופה הזו החליטו שאתם עובדים באופן פעיל על הקשר - נסו לשנות הרגלים, לייצר רגעים של חיבור ובדקו אם אתם מצליחים לחולל שינוי.
"למשל, אצל כולנו עולה לפעמים הרצון לריגוש חדש. כאן חשוב שנבדוק אם חוסר הסיפוק נובע מהקשר או מצורך אישי אחר, כמו חוסר הגשמה בעבודה או בחיים האישיים. אגב, העקרונות האלו נכונים גם למי שלא נשוי או שאין לו ילדים. בריאות הקשר לא נקבעת על פי הסטטוס אלא על פי האיכות והתחושה בו".
האם צריך להילחם בכל מחיר?
"לא. בפרט כשהקשר רעיל, משפיל או אלים. גם במצבים בהם האדישות משתלטת, הסבל עולה על הטוב, כשאנחנו הופכים להיות מי שאנחנו לא אוהבים להיות, כשאין ראייה של עתיד משותף וכשהזוגיות הופכת למקור לסבל, ייתכן שהגיע הזמן לשחרר.
"הפחד מפרידה הוא פחד טבעי, אבל להישאר במקום שלא טוב לנו גובה מחיר יקר מהנפש ומהסביבה. לפעמים דווקא השחרור הוא הצעד האמיץ שיחזיר את השקט, החיות והיכולת להיות שוב בסביבה מצמיחה. לפני כל החלטה, ההמלצה היא לפנות לשיחה מקצועית. היא תעזור לכם לבדוק, להבין ולדייק. לפעמים מילה אחת במקום הנכון יכולה להציל עולם ומלואו".
