כמו קפיץ חלוד אני מרימה את הראש באיטיות למעלה, אבל זה לא עוזר. תחושת מחנק אופפת אותי מכל הכיוונים וכתם השמיים שנגלה מעליי הוא קטן, חיוור ולא מנחם. "אז ככה מרגיש התקף חרדה?", חולף במוחי בדל מחשבה כשאני מרגישה זרמים לאורך הירכיים, דרך השוקיים ועד לעקבים. "אתה מועך אותי", אני מנסה לדחוף את בעלי שנצמד אליי מאחור, מרגישה את האף שלי תקוע במעיל של האיש הגבוה שעומד לפניי. "תנסי להתקדם", הוא אומר לי. "אתה לא מבין שאי אפשר?!"
אני מרגישה איך הנשימות שלי הופכות להיות שטוחות ולא מספקות, וזה מלחיץ. האישה שלידי, שנראית כמו איכרה כפרית מ'משחקי הכס', צועקת באנגלית ניו-יורקרית לזה שלידה, "מוב און יו מאדר פאקר", ואילו הוא מצדו צועק עליה בחזרה בעליונות מבטלת, "שאט אפ יו קרייזי וומן".
יש סטרס באוויר, ואי אפשר לזוז. אני, בעלי ועוד כמה מאות אנשים, תקועים בפקק אנושי בניסיון לעבור מרחוב 57 לכיוון השדרה השישית, ומי שאחראי לזה היא 'מייסיס', חנות הכולבו הגדולה, שבכל שנה בנובמבר מוציאה מספר בלתי נתפס של אנשים לרחובות כדי לצפות במצעד בלוני ענק, שזה בעצם העדלאידע של חולון רק במנהטן. "רוצה לחזור אחורה?", ע׳ שואל אותי, "כן", אני אומרת ונצמדת ליוניקלו שלו כאילו היה אפוד הצלה.
רבע שעה מאוחר יותר ואנחנו יושבים בבית קפה עמוס גם הוא בפליטי המצעד, אוחזים בקעריות של צ׳אי-לאטה. חום נעים מתפשט לי בכפות הידיים, אך הראש עדיין מוטרד. "מה קורה?" הוא שואל אותי, מבחין בעננה בלתי נראית שחולפת על פניי.
"סתם", אני עונה.
"נו?", הוא נדרך ואני ממשיכה, "לא יודעת, חשבתי לעצמי מה היה קורה אם הייתי אומרת לך שאני רוצה להישאר שם. האם היית נותן לי?"
"לא הבנתי", הוא אומר, ואני מפרטת לו: "כשהיינו שם, בצפיפות הזאת, כשהתחיל להיות מסוכן ואמרתי שאני לא יכולה לנשום, שאלת אותי אם אני רוצה לחזור אחורה ואני עניתי שכן. אבל מה היה קורה אם הייתי עונה שלא? אתה מבין?"
הוא שותק.
"הייתי רוצה להרגיש שבמצב כזה אתה מציל אותי, ולא מתייעץ איתי".
ע׳ עדיין שותק. אני יודעת שהוא שוקל מה תהיה האסטרטגיה הנכונה עכשיו - האם להתעצבן על התלונה או להתעלות מעל האוטומט, להכיל את חוסר שביעות הרצון של אשתו ולענות תשובה עניינית. "אני לא הערכתי שזה מצב חירום", הוא אומר, "אבל תאמיני לי שאם זה כן היה מצב כזה, אז הייתי מציל אותך. הייתי עושה הכל בשביל להציל אותך".
התשובה שלו מנחמת אותי, כי למרות שאני לא יודעת אם להאמין לה או לא, אני אוהבת את המאמץ לפייס אותי. הרי בשורה התחתונה, לא בחרתי להינשא לגבר מהסוג המגונן הקלאסי. הוא לא אחד שילך מכות בשבילי ברחוב, אבל מצד שני, גם אף פעם לא הייתה סיטואציה שבה המצב הזה נבחן. אז האם מדובר פה בתחושת בטן שביום הדין אין לי באמת על מי לסמוך, או שמא אני סתם עושה לו עוול? ומה איתי? עד כמה באמת אדאג לו בעת צרה, במידה שבאמת תידרש ממני הקרבה משמעותית? ועל איזה "יום הדין" אני בכלל מדברת?
יש משהו בניו יורק שמעורר בי את חרדת המוות. אני לא יכולה שלא לחשוב על כמה קל להחליק אל תוך הפיר הארוך בו שוכבים חומים ומאיימים כמו ארונות קבורה, פסי הרכבת של הסאבווי, כשרק קו צהוב של צבע על הרציף, ללא מעקה או גדר, מפריד בין החיים ובין המוות. "אני רוצה לבקש ממך משהו וחשוב לי שתבטיח לקיים אותו", אני פונה אל ע׳ כשאנחנו עומדים עם שקיות בידיים ליד אריחי החרסינה. אני משתדלת לא לגעת בקירות, גם לא עם הבגדים, כשאני אומרת לו: "אם אמות לפניך תבטיח לי שני דברים".
"נו", הוא אומר ומסתכל לי בעיניים, ואז מזיז אותן כדי לראות אם הרכבת מגיעה.
"אחד, שלא תקבור אותי בבית קברות רגיל. אני לא רוצה שום סממן דתי בהלוויה שלי ומצידי, אתה יכול לשרוף אותי ולפזר בים. ודבר שני, שתקריא הספד ובו תסביר לכולם למה אהבת אותי כל כך. את כל הדברים הטובים שאתה אוהב בי תפרט לפרטי פרטים, ושימותו הקנאים".
למחרת אנחנו עולים לבקר את הדודים הקשישים של ע׳ שגרים בדירה גבוהה מוקפת חלונות שמשקיפה על האיסט ריבר. הייתה נקודה כזאת בזמן, אחרי השואה, שאפשר היה לבחור - פלשתינה או ניו יורק, ני יורק או פלשתינה. אני מהרהרת ומיד רואה את עצמי בדמיוני כפליטה אצילית ונוגה, עומדת בקצה חרטום הספינה, מטפחת לראשי ובידי מזוודה קטנה בצבע בז׳. קצף הגלים נבלע מתחתיי כשפסל החירות נגלה באופק. אני בורחת לבדי מאירופה החרוכה אל ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות, כשהדורמן פותח לנו את דלת המעלית והעובדה שאני לא קייט וינסלט אלא חצי של זוג אפרורי מקרית אונו, עם כובעי צמר וקמטים מסביב לעיניים, ניבטת אליי מן המראה.
ישובים על כסאות קטיפה באחד האולמות של ברודווי, מתחת לתקרה עגולה ומצוירת, אני לוחשת ל-ע׳ משהו במהלך ההצגה, כשלפתע האישה שלצידי, ללא כל התרעה מוקדמת, נותנת לי מרפק בצלעות תוך כדי שהיא מסננת "ששששש" כועס. "תזהרי ממני!", הוא רוכן לעברה מעליי, בקול מאיים ובעיניים רושפות. הדם עלה לו לראש וזה מפתיע אותי. מרגישה איך היא מתכווצת בחזרה בתוך הכיסא שלה, אני לוקחת את ידו בידי וחיוך של נחת מתפשט על פניי בחשכה, אולי בכל זאת, ברגע האמת הכי לא צפוי, יש לי מושיע.
