זוג יושב מולנו בקליניקה. הם לא צועקים. להפך, הם די מנומסים. אפילו מחייכים חיוכים קטנים ומחושבים. ואז הוא אומר עליה, כמעט בדרך אגב: "עזבו, היא תמיד עושה מזה דרמה". היא מחייכת חצי חיוך קפוא ועונה: "ברור, כי אתה הרי האדם הכי רגיש בעולם". נשמע מוכר?
על הנייר, לא קרה כלום. אף אחד לא קילל, אף אחד לא טרק דלת, אף אחד לא אמר משפט שאין ממנו דרך חזרה. ועדיין, באנרגיה של החדר מרגישים את זה מיד. זה לא הומור. זו לא סתם עקיצה של זוג שנמצא הרבה שנים יחד. זה הרגע שבו שני אנשים שכבר לא מצליחים להגיע אחד אל השני, מתחילים לדבר זה על זו בבוז.
ד"ר ג'ון גוטמן, מהחוקרים החשובים בעולם בתחום הזוגיות, חקר במשך עשרות שנים אלפי זוגות. באחד ממחקרי האורך הידועים שלו ושל רוברט לוינסון, זוגות התבקשו לדבר 15 דקות על נושא שמהווה מבחינתם קונפליקט חוזר. לאחר מעקב של תשע שנים, החוקרים הצליחו לנבא בדיוק של יותר מ־90 אחוז אילו זוגות יישארו יחד ואילו יתגרשו.
צפו: איך לריב נכון? לפי ג'ון גוטמן
(דניאל הרוש, זיו ברקוביץ)
מתוך הדפוסים שגוטמן זיהה, ארבעה זכו לשם "ארבעת הפרשים של האפוקליפסה", כי הם דוהרים לכיוון הקשר במטרה להרוס אותו. הדפוסים הם: ביקורתיות, מגננה, היאטמות ובוז. אבל הבוז הוא לא עוד סעיף ברשימה. הוא המסוכן מכולם.
אנשים רבים נוטים להתבלבל בין בוז לביקורת, אבל האמת היא שקל להבחין ביניהם: ביקורת היא נקודתית ואומרת: "מה שעשית פגע בי". בוז הוא כללי ומשמעותו היא: "אתה שווה פחות ממני". וזה ההבדל. ביקורת עדיין מדברת עם ואל האדם שמולנו. בוז לא מנסה לדבר איתו באמת, ובטח שלא אליו – אלא מעל לראש שלו. זה נשמע ככה: "עזוב, אני אעשה את זה, אתה הרי תסתבך". "ברור ששכחת, נו, מה חדש". או "מה כבר ביקשתי ממך?"
אי אפשר לאהוב באמת אדם שאתה מקטין. אפשר לנהל איתו שגרת לוגיסטיקה סביב ילדים, הסעות, חוגים, משכנתא ולו"ז, אבל קשה מאוד להרגיש קרבה רומנטית למי שכבר הפכת בתוכך לבדיחה עצובה
הבעיה היא שבוז יכול לתעתע, כי לא תמיד הוא מגיע בטון תוקפני או בשפת גוף מאיימת. לפעמים הוא מתחפש לשנינות מתוחכמת. לפעמים הוא אפילו זוכה לתגובה של צחוקים משחררי מתח סביב שולחן שישי. כולם מחייכים וממשיכים להעביר את הסלטים, חוץ מהאדם שהבדיחה הזאת עליו חוזרת כבר לא מעט שנים ומרגישה עבורו כמו חץ ללב.
הזוגות שאנחנו פוגשים ומלווים, גם בזמנים של המשברים המורכבים ביותר, לימדו אותנו דבר אחד מהותי: בוז לא נולד בדרך כלל מתוך רשעות. הוא נולד מתוך כאב שלא קיבל מקום. הוא נולד מתוך פצע של בן או בת זוג שביקשו שוב ושוב שיראו אותם, שישמעו אותם, שיבינו מה קשה להם. וכשזה לא קרה, הכאב חיפש דרכים אחרות להישמע. במקום להגיד, "אני פגועה ולבד", היא התחילה להגיד: "הוא פשוט לא מסוגל". במקום להגיד "אני מפחד לאבד אותך", הוא התחיל להגיד: "אין לה שום עומק".
בוז הוא כאב שלבש חליפת עליונות כדי שלא יראו כמה כואב הפצע ממנו הוא נולד. והמחיר? כבד מאוד. האדם שזוכה לבוז על בסיס קבוע, הולך ומצטמצם בתוך הבית שלו. הוא כבר לא מתווכח על הנושא, לא מנסה לשנות או לתקן - הוא נלחם על שאריות הכבוד שלו. גם הצד שמבזה משלם מחיר. אי אפשר לאהוב באמת אדם שאתה עסוק בלהקטין. אפשר לנהל איתו שגרת לוגיסטיקה סביב ילדים, הסעות, חוגים, משכנתא ולו"ז, אבל קשה מאוד להרגיש קרבה למישהו שכבר הפכת בתוכך לבדיחה עצובה.
אז מה עושים כשהדפוס הזה מתחיל להשתלט?
לא מבטיחים "מעכשיו נדבר יפה". זו הבטחה נחמדה, אבל בפעם הראשונה שיחזור הכאב הבסיסי שגורם לכל זה - היא תיעלם כלא הייתה. המטרה היא לא לדבר יפה יותר, אלא לדבר נכון ואמיתי יותר.
בפעם הבאה שעולה לכם המשפט המקטין הזה לגרון, שנייה לפני שהוא יוצא והופך לעובדה, נסו לעשות לו תרגום סימולטני בראש: מה אני באמת מנסה להגיד כאן, אם אני מוריד מזה את תוספת הרעל.
במקום "את תמיד עושה דרמה", תגיד לה, "אני מוצף עכשיו וקשה לי להבין מה את צריכה ממני". במקום "אין עם מי לדבר" - "אני מרגיש שאני מנסה להגיע אליך ולא מצליח". במקום "ברור ששכחת", תגידי, "כשזה קורה, אני מרגישה לבד עם האחריות".
זוגות לא תמיד נפרדים כי נגמרה האהבה. לפעמים הם נפרדים כי הם הפסיקו לראות. ובוז, בסופו של דבר, הוא לא היעדר אהבה. הוא היעדר היכולת לראות. הדרך החוצה מתחילה בשאלה אחת, קטנה ונוקבת שדורשת מאיתנו כנות מלאה: מה הכאב האמיתי שיושב עכשיו מתחת למשפט המזלזל שאני עומד להגיד? אם תצליחו לענות עליה, אפילו רק פעם אחת השבוע, הבוז יתחיל לאבד את המקום שלו בשיח ביניכם, ואל המקום שיתפנה תיכנס קירבה.
דניאל הרוש הוא מגשר בתחום המשפחה והגירושין. זיו ברקוביץ היא יועצת זוגית המתמחה בתקשורת מקרבת.
