לפני 12 שנים הכירה מירי (שם בדוי) את מי שלימים הפך לבעלה. אלא שחמש שנים לתוך מערכת היחסים, אותו בחור החל לחוות התקפי חרדה ובכי בלתי נשלטים. "קצת אחרי החתונה, היינו באילת ביום העצמאות וצפינו במשט של חיל הים. פתאום הוא התחיל לבכות בלי שליטה. שם הבנתי שקורה משהו חריג, אבל עוד לא הבנתי מה.
"אני זוכרת שתמיד היה לו קשה בימי זיכרון, זאת הייתה תקופה שידעתי שהיא יותר רגישה מבחינתו. שנינו היינו חיילים במלחמת לבנון השנייה, ושמעתי שהוא איבד חבר אבל הוא לא שיתף אותי בפרטים. אחרי המקרה באילת התחיל להיות לו יותר קשה ללכת למילואים. עד אז, הוא היה עושה מילואים של יותר מחודש בתור חובש קרבי בשריון. הוא יצר קשר עם קב"ן והפנו אותו לתל השומר, ליחידה שבה מטפלים בהלומי קרב. רק אז הוא הוכר כפוסט-טראומתי".
זה גרם לך להסתכל אחרת על התנהגויות שלו בעבר?
"כן, בעיקר על הצורה שבה הינו מנהלים ויכוחים או ריבים. אם עלו אצלו רגשות שהציפו אותו, הוא היה נאטם ונסגר. כשהיינו מתווכחים הוא היה יכול פתאום להתרחק. כל הזמן הוא אמר לי, 'אני נכה רגשית, אני בן, אני לא יודע לדבר על רגשות', אבל אני חוויתי אותו אחרת. חוויתי אותו כגבר רגיש שיודע לתקשר מצוין, ופתאום ברגעים מסוימים הוא מחליט שהוא לא מסוגל והופך למישהו אחר. אחרי שגילינו שהוא סובל מפוסט-טראומה, הכול פתאום התחבר".
איך נראו החודשים הראשונים שאחרי הגילוי?
"היו הרבה התקפי חרדה והתקפי בכי. תוך כדי הטיפול הוא לא היה מסוגל לעשות כל מיני דברים, לדוגמה ללכת לקניות בסופר. התקרה הגבוהה, החלל גדול, הרעש וההמולה, גרמו לו לאבד את זה. פעם היה לו התקף חרדה בחניון של איקאה, הוא לא יכל להיכנס והיינו צריכים לחזור הביתה".
הוא מדבר איתך על הפגיעה עצמה?
"הוא כל הזמן מקטין את מה שקרה. אני יודעת שהוא היה על גבול לבנון בזמן הלחימה, שפתאום נהיה סביבו כאוס, חבר שלו מת מוות נוראי בתוך טנק. סיפרו לו בדיוק מה קרה לפרטי פרטים, והתמונה הזאת נצרבה בו יחד עם תחושת הפחד והסכנה".
"אני יודעת שהוא היה על גבול לבנון בזמן הלחימה, שפתאום נהיה סביבו כאוס, חבר שלו מת מוות נוראי בתוך טנק. סיפרו לו בדיוק מה קרה, והתמונה הזאת נצרבה בו יחד עם תחושת הפחד והסכנה"
איך הטיפול בפוסט-טראומה משפיע על היחסים שלכם?
"היום הוא מזהה שהתקף כזה הולך להגיע. הוא מעשן וויד, לצערי לא בצורה חוקית, וזה מאוד עוזר לו, זה מאפס אותו, מפסיק לו את המחשבות הטורדניות ומאפשר לו להמשיך לתפקד. הטיפול שהוא קיבל מאוד עזר, אבל יש עוד דרך לעשות. הוא באמת יודע לזהות את ההתקפים כשהם באים, אבל עוד לא כל כך יודע מה לעשות איתם. לא הייתה להם אופציה לתת לו אישור לרפואי לקנאביס וזה מבאס, כי אני יודעת שזה עוזר להרבה אנשים שסובלים מהלם קרב".
איך את נמנעת מהמקום של להיות המטפלת שלו?
"אנחנו מאוד שוויוניים, אני מרגישה שזכיתי במקום הזה. אני בעצמי מתמודדת עם אנדומטריוזיס קשה (מחלה כרונית המתאפיינת בכאבים עזים ביותר בזמן הווסת החודשית, ע"ש), שמלווה בכאבים כרוניים. הרבה זמן הרגשתי שהוא מטפל בי נפשית ופיזית, ועכשיו יש לי הזדמנות לעשות משהו בשבילו. אני לא מרגישה שאני מטפלת בו, אלא עוזרת לו לזהות כשהוא במצוקה.
"בעבר, כשההתנהגויות היו חמורות, אכן הרגשתי קצת כמו מטפלת. זה היה קשה, כי לרוב ביטלתי את עצמי, הפסקתי לדבר או להביע עמדה. לפעמים היה לוקח לי חודשים לפתור בעיה קטנה, כי כל פעם הייתי צריכה לשים אותו קודם ולהתחשב, ובזמן הזה דברים היו מצטברים אצלי ותופסים המון משקל. היו מחלוקות שהיו בשבילי ממש כמו פצע פתוח ביחסים שלנו, אבל בסוף פתחנו הכול, והיום אני יודעת שהוא אוהב אותי ובטוח בי ובקשר.
"זה שווה את זה בעיניי, להיות 'המטפלת' זה פשוט עוד צד בי, כמו שאני חברה, אישה, מאהבת, אז אני גם מטפלת לפעמים. לאחרונה כשהייתה מתיחות והיו כמה פיגועים הוא מיד נכנס לחרדה ואני לא. אני נשארתי רגועה והרוגע שאני משדרת לו מרגיע גם אותו".
"כמו שאני חברה, אישה, מאהבת, אז אני גם מטפלת לפעמים. לאחרונה כשהייתה מתיחות והיו כמה פיגועים, הוא מיד נכנס לחרדה ואני לא. אני נשארתי רגועה והרוגע שאני משדרת לו מרגיע גם אותו"
איך מצבו הנפשי משפיע על היום-יום של הזוגיות שלכם?
"הכי קשה בזמן ריבים. לפעמים מתחיל בינינו ויכוח ואני כבר עוברת הלאה והוא ממש נתקע. הוא רב עם עצמו בלופ עד שהוא מגיע לצעקות. בעבר זה הפחיד, לשמוע צעקות חזקות של גבר זה לא נעים. הרבה פעמים אמרתו לו, אתה גדול ומאיים, אני יכולה לצרוח עד מחר אבל מה אני יכולה לעשות לך?
"כשהוא מתחיל להגיד דברים לא הגיוניים, אני מבינה שזאת הפוסט-טראומה ולא אני. ניסיתי הכול כדי להפסיק את הלופים האלה - להיות רכה ומנחמת, לצעוק עליו בחזרה, ללכת לחדר אחר, אבל אז הוא פשוט הולך אחריי וממשיך לריב עם עצמו. רוב הפעמים אני פשוט צועקת עליו שיעשן משהו ויירגע.
"חשוב לי לדבר איתו גם אחרי שפיצוץ כזה קורה וללבן את הדברים. גם אם הוא יגיד שהוא לא רוצה לדבר על זה, אחרי כמה ימים אני אחזור אליו ואשאל שוב כמו קרציה, עד שנדבר על זה כשהוא יהיה מוכן. פעם שאלתי אותו תוך כדי התקף מה הוא מרגיש והוא אמר, 'אני רק רואה טנקים שרופים'. בשנים האחרונות אנחנו מבינים איך לתקשר ומהם הקווים האדומים האחד של השני במחלוקות".
"פעם שאלתי אותו תוך כדי התקף מה הוא מרגיש והוא אמר, 'אני רק רואה טנקים שרופים'"
מירי ובן זוגה מתכננים מעבר לחו"ל בחודשים הקרובים, בתקווה שהמעבר יקל על החיים המשותפים שלהם. "במערכה האחרונה של שיגורי הטילים לאזור המרכז הייתה נפילה בבניין הצמוד אלינו. האזעקות מאוד הלחיצו אותו והכול היה כאוטי. זה היה הטריגר למעבר. שקלנו לעבור גם קודם, אבל החוויה הזאת ממש סגרה את זה".
"התפקיד שלי הוא בעיקר להיות קשובה וסבלנית, לא להיות שיפוטיות ולתת לזה לעבור"
שיר אלוני (39) הכירה את בן זוגה אלכס מורוזוב לפני שמונה שנים. היא זיהתה שהוא סובל מפוסט-טראומה לפני שהוא הבין זאת בעצמו. "ראיתי שיש לו תופעות של התמכרות, קשיים לישון בלילה וסיוטים, אז עודדתי אותו ללכת לטיפול שיאבחן אותו. בטיפול צף ההלם קרב והטראומות שהוא עבר בשירות הצבאי. עד לאותה נקודה הוא לא זיהה שכל ההתנהגויות שלו נובעות משם, מחוסר טיפול ויחס ראוי".
איך זיהית שמדובר בפוסט-טראומה?
"הוא קופץ מכל רעש, אפילו גשם מקפיץ אותו. היו פעמים שהיינו צריכים לישון במקום אחר בגלל רעשים שהפריעו לו. הוא מאוד רגיש לריחות ולרעשים, לפעמים זה ממש יכול לגרום לו להתקפי זעם. בתחילת הקשר הוא גם היה צריך כל הזמן לשתות אלכוהול ולעשן קנאביס כדי להרגיע את עצמו".
זה הרתיע אותך?
"כשאוהבים אז מסוגלים לקבל ולהכיל את זה, והבנתי שהוא צריך טיפול ותשומת לב. ברגע שהתחיל המסע ההחלמה, כבר הייתי הרבה יותר אופטימית. מעולם לא הופנתה כלפיי אלימות, ולמדתי להציב גבולות ברגע שהוא עושה משהו שפוגע בי. לפני כמה שנים הבנו שהוא חייב ללכת לגמילה מאלכוהול, אחרי שהיו לו אמירות אובדניות שאי אפשר היה להתעלם מהן. זה כבר היה יותר מדי בשבילי. הוא עבר גמילה והיום הוא במקום הרבה יותר טוב".
"הוא מאוד רגיש לריחות ולרעשים, לפעמים זה ממש יכול לגרום לו להתקפי זעם. בתחילת הקשר הוא גם היה צריך כל הזמן לשתות אלכוהול ולעשן קנאביס כדי להרגיע את עצמו"
איך נראה התקף זעם?
"טריקה של דלתות, צעקות. לפני כמה שנים ילד עצבן אותו בסופר והוא כמעט הרביץ לו. הוא חזר מאוד נסער הביתה. כשהתקף זעם כזה קורה, אין משהו שיכול לעצור אותו. התפקיד שלי הוא בעיקר להיות קשובה וסבלנית, לא להיות שיפוטיות ולתת לזה לעבור.
"תסמין נוסף שאלכס חווה זה דיכאון. קשה להרים אותו לעשייה. הוא מעדיף לשבת לנגן רוב היום ולא לעשות שום דבר מעבר לזה. זה דורש ממני הרבה כוחות להחזיר אותו למי שהוא, להזכיר לו שהוא צלם ומעצב מאוד מוכשר. אני הרבה פעמים מרגישה שהנטל הכלכלי של העסק שלנו נופל עליי, כי זאת שאני רוב הזמן מפרנסת. לאחרונה הוא הוכר כנכה צה"ל, אז אנחנו מקבלים תמיכה מהמדינה, אבל זה לקח כמעט ארבע שנים ועד לאותה נקודה לא הייתה לנו תמיכה כלכלית".
הוא מספר על מה שקרה לו בשירות?
"הוא שירת בחברון במהלך חומת מגן. כל השירות שלו לווה באלימות ובזוועות. כמעט פגעה בו מכונת כביסה שהופלה מגג, יריות חלפו לידו. גם האימונים עצמם היו מאוד מעודדי טראומה. הם עברו התשה פיזית ופסיכולוגית, כדי שהם יהיו מסוגלים לציית ברגע האמת. יש אצלו המון זעם לא פתור סביב הדבר הזה. היו שם המון גורמים – הפלסטינים, המתנחלים שהיו לא פעם אלימים כלפי הצבא, והצבא עצמו והנהלים. זה ממש להכניס ילד בן 18 לתוך מערכת שמייצרת טראומה מכל כיוון שלא תסתכלי.
"אגב, התחלה הוא לא זכר כלום, ורק דרך טיפול רוחני שהוא עשה עלו דברים שהוא שכח והדחיק. גם תהליך ההכרה כנכה צה"ל דרש המון שיחות, כתיבה של טפסים, שוב ושוב לשחזר ולהוכיח ולהמציא הוכחות לטראומה. הייתי מעורבת כי היה צריך להתמודד עם כל הבירוקרטיה, ועבור פוסט-טראומתיים בירוקרטיה זה נורא. עזרתי לו לכתוב ולהקליד את הזיכרונות.
"לפני כמה שנים הייתה לו תקופה אובדנית וההתמכרויות שלו הלכו והחריפו – בירות, קנאביס וכדורים פסיכיאטרים. מבחינתי, זה עבר את הגבול של מה שאני מסוגלת להתמודד איתו. אמרתי לסביבה שקרובה אלינו שצריך לעשות משהו, והצבתי גבול שהוא חייב לעבור גמילה. זה דרש כמה חודשים שהייתי צריכה להחזיק מעמד לבד בדירה ובעסק, אבל התגברנו על זה".
איך את נמנעת מלתפוס את המקום של המטפלת?
"זה לא קל, כי יש לי את הנטייה להיות כזאת, אבל אני מבחינה כשמשהו מטרגר אותי, לא בריא לי או משפיע עליי לרעה. אני מתייעצת עם הפסיכולוגית שלי ומוודאת קודם כל, שאני בסדר, כדי שיהיו לי כוחות לתמוך בו. כשעולה משהו שגדול עליי, אני מיידעת את המשפחה שלו כדי שיהיו עוד אנשים שמעורבים בזה, ואני משתפת את הסביבה הקרובה שיכולה לעזור.
"היו תקופות שהוא החזיק אותי, למשל כשהייתי צריכה להתמודד עם המוות של אבא שלי, הוא היה העוגן שלי. אני חושבת שיש לי איזה חוסן שכבר נוצר מדברים שעברתי. אני מסוגלת לשמוע דברים של אחרים בלי שזה יפגע בי. זה כואב לי לשמוע את זה אבל אני כבר לא נותנת לזה להפוך לטראומה שלי. יש התמודדות יום-יומית, אבל אנחנו עוברים את זה ביחד".
"פוסט-טראומה יכולה להופיע גם 20 שנה אחרי הפגיעה עצמה"
בישראל חיים כיום מעל 5,000 אנשים הסובלים מהלם קרב שמוכרים ע"י משרד הביטחון ועוד אלפים רבים שלא מאובחנים. כמעט כל אחד מאינו מכיר חבר או בן משפחה שמאורעות הלחימה והחוויות שעבר בשירותו הצבאי זעזעו את נפשו והפכו אותו לאיש אחר. נשים רבות חיות עם בן זוג הלום קרב או פוסט-טראומתי, וכמוהו, גם הן מתמודדות עם פוסט-טראומה משנית, ועם הצורך לתמוך ולהכיל. דורית עוז, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית, היא מטפלת משפחתית וזוגית ותיקה, שעובדת עם משרד הביטחון, שמפנה אליה נפגעי הלם קרב ואת בני משפחתם.
"פוסט-טראומה יכולה להופיע גם 20 שנה אחרי הפגיעה עצמה. לפעמים יש טריגר שבגללו היא התפרצה, אבל לפעמים קשה לזהות אותה. בת הזוג תחווה פתאום אדם הרבה יותר עצוב, מדוכא וחרד. יופיעו התקפי חרדה, מחשבות חודרניות, סיוטים, קושי לישון בלילה, התעוררות מסיוטים, חוסר סבלנות, התפרצויות זעם, רגישות יתר לקולות ולרעשים. דברים שפעם בני הזוג היו נהנים לעשות יחד, כמו מפגשים חברתיים, עלולים להפוך למוקשים שבן הזוג לא יסכים לעשות, ואם הוא כבר עושה מאמץ, אז הוא נכנס לחרדות ולהתקפי זעם".
4 צפייה בגלריה
דורית עוז. קשה לזהות פוסט-טראומה וכשהיא פורצת, היא עלולה לשנות דרמטית את האדם
(צילום: אוסף פרטי)
"כשפורצת פוסט-טראומה מתרחש במהירות שינוי דרמטי באישיות של האדם. בזמן קצר מאוד פתאום קורה משהו לבן אדם והוא נהיה אחר. ההתמודדות הראשונה היא לקלוט את זה. דבר נוסף שבולט בטיפול הוא תהליך האבל שעוברת בת הזוג שמתאבלת על בן הזוג שהיה לה – 'התחתנתי עם גבר רגיש שבחיים לא הרים את הקול, ופתאום יש לו התפרצויות זעם'. זה מצריך תהליך פנימי של אבל על האדם שהוא היה, והיכרות מחודשת לצד קבלה של האדם החדש.
"הדילמה השלישית והקשה היא האם להישאר יחד או להיפרד. קיימת דילמה אצל בת הזוג באשר לעד כמה היא מסוגלת להכיל את זה. פוסט-טראומתיים זקוקים לתמיכה של בני הזוג שלהם, הם ממש זקוקים לאהבה ולחום. שהיא תחזיק לו את היד כשהוא צועק, תחזיר אותו למציאות כשהוא בסיוט. לעיתים קרובות בת הזוג מוצאת את עצמה גם צריכה לעזור ומצד שני, לשמור על עצמה מלהידבק בחרדות".
"פוסט-טראומתיים זקוקים לתמיכה של בני הזוג שלהם, הם ממש זקוקים לאהבה ולחום"
איך אפשר להישמר מלהידבק בחרדות כשחיים עם בן זוג הלום קרב?
"זה תלוי ברמת החרדה הבסיסית של בת הזוג. לפעמים יש תביעה מבת הזוג להימנע מלעשות דברים שמעוררים חרדה או עצבים. יש נשים שממש מרגישות שהן צריכות ללכת על ביצים ליד בן הזוג, בגלל שכל רעש מעורר אצלו חרדה. לפעמים התגובות שלו בלתי צפויות ואימפולסיביות".
אפשר להכיל את זה בלי לוותר על חלקים מעצמך?
"אם יש קשר טוב ועמוק, שיחה פתוחה, כנה וזורמת, יותר קל להתגבר על זה. עוזר מאוד לשוחח על התגובות האלה, ושבן הזוג ייקח אחריות על ההתנהגות ויגיד – 'אני מצטער, זה היה לא בשליטתי'. זה דורש ממנו מודעות והבנה שהפוסט-טראומה היא זאת שמנהלת אותו, ולא האישיות האמיתית שלו. אם יש לו את היכולת, כשהוא לא במצב נורא סוער, להגיד לה מילים טובות ולהודות לה על כך שהיא תומכת בו, זה יכול לעזור. מאוד חשוב שהאווירה בבית תשדר הערכה על מה שהיא עושה עבורו. בעבודה שלי עם הנשים, אני עוזרת להן להבין שהכעס וההתקף לא מופנה כלפיהן, שזאת לא אשמתן".
הזכרת את האבל שעוברת האישה שמגלה שהגבר שהכירה השתנה. איך תומכים באישה כזאת?
"נמצאים איתה באבל הזה, מנסים להעצים את הדברים שכן השתמרו. לא כל האישיות שלו נמחקה, ויכולה לצמוח זוגיות אחרת שגם תהיה טובה. אי אפשר להתעלם מזה שהפוסט-טראומתי סובל מאוד. זה לא שהוא אדם רע, היא התחתנה עם אדם טוב ובבסיס הוא נשאר אדם טוב. אני גם מעודדת אותן שבהמשך דברים יירגעו והסימפטומים יתבטאו בעוצמות נמוכות יותר".
קיים חשש שהאישה תהפוך מבת זוג למטפלת?
"אם יש לך בעל פוסט-טראומתי, אין מצב שאת לא מכילה אותו. את צריכה לתמוך בו וללוות אותו, אי אפשר להתעלם מהמצב. השאלה היא האם יש דרך לעשות את זה בצורה שתשמור על בת הזוג. האם היא אומרת, 'תרגיע את עצמך' ויוצאת מהחדר? או שהיא מרגישה אחריות להרגיע אותו? האם זאת האחריות שלה להרגיע אותו? לא תמיד. הרבה פעמים הגבר יבקש להרגיע את עצמו, לצאת החוצה, לעשות סיבוב. לא רק הוא צריך לשחרר, גם היא. ומצד שני, אותה אישה צריכה ללמוד להציב גבול. אם הוא צועק לעצור ולהגיד, 'אני לא מוכנה לספוג את זה', וללכת לחדר אחר. יש חשיבות גם לשמירה על המרחב האישי. החרדות שלו אולי יכתיבו עבורו את חייו אבל לא עבורה".
"אותה אישה צריכה ללמוד להציב גבול. אם הוא צועק לעצור ולהגיד, 'אני לא מוכנה לספוג את זה', וללכת לחדר אחר. יש חשיבות גם לשמירה על המרחב האישי. החרדות שלו אולי יכתיבו עבורו את חייו אבל לא עבורה"
"היום אני מבינה שגם אבא שלי סובל מפוסט-טראומה"
"אני מאמינה שנשים שבוחרות להיכנס לזוגיות עם גבר שיש לו פוסט-טראומה הן נשים שבעצמן יש להן כאב שהן נושאות איתן. אנחנו מרגישים את הפצעים האחד של השנייה ונמשכים לאנשים שיכולים לענות לנו על איזו פנטזיה של תיקון דרך האדם השני", אומרת שני (שם בדוי), בת 34 שהכירה את בן זוגה יותר מעשור אחרי הפגיעה. הם ביחד כבר שש שנים, ויש להם ילדה בת שנתיים.
"באתי מבית שאבא היה איש צבא. הוא לא היה מאובחן, אבל היום ברור לי שגם הוא סובל מפוסט-טראומה, ואני מבינה שביחסים עם בן זוגי יש גם ניסיון לתקן, לעשות את זה אחרת הפעם. העניין הוא שאת אולי רוצה מאוד לתקן אבל לא תמיד יש לך את היכולות. הדבר שהכי עוזר לי זה לטפל בעצמי, להשקיע זמן בנפש שלי. אני מתעקשת שיהיה לי את המקום שלי לפרוק את המתחים האלה, לראות אותם, לדבר עליהם, להצליח לזהות מתי הוא בהתקף".
מהו האתגר הכי גדול?
"המקומות הקשים הם כשמוציאים עלייך את העצבים ומתנתקים ממך, בלי להסביר למה. כשרבים יכולה להיות אצלו רמת עוררות מאוד גבוהה והרבה בלבול וכעס, ולפעמים אני לא מבינה על מה הוא כועס. חלק מהבקרים הוא קם בחרדה ופתאום הוא לא מוצא כל מיני דברים והכול כאוטי ומלחיץ עבורו וזה משפיע על הבית. בעבר הייתי או כועסת או נלחצת יחד איתו. עכשיו אני יודעת שזה משהו שעובר עליו ולא קשור אליי ואני מנסה לחשוב איך אני יכולה לעזור לו בתוך זה ולא להגביר את המתח.
"זה דורש ממני להתבונן עליו ממקום של חמלה, לראות שהוא באמת סובל והוא כנראה גם תמיד יסבול ברמה כזאת או אחרת. אני רוצה להיות המקום הבטוח שלו, שמאפשר לו להרגיש את הרגשות כמו שהם ולתת להם לעבור, אבל זה דורש עבודה עצמית, זה לא פשוט. זה מאוד עוזר כשבן הזוג לוקח אחריות, כשהוא לא משליך הכול עלייך. היום זה יכול להיות גם הדדי, זאת לא רק אני שמטפלת בו, הוא נמצא שם בשבילי".
ההורות שינתה אצלכם משהו?
"בשנה הראשונה אחרי שתינוק נולד יש המון לחצים ואישה עוברת כל מיני שינויים הורמונליים ורגשיים. היו מצבים במהלך ההיריון שהרגשתי לבד, אבל נעזרתי במשפחה, בחברות ובטיפול. הבנתי שיש גבול למה שהוא מסוגל להכיל, כי יש דברים שהם מפחידים בשבילו יותר משהם מפחידים אדם רגיל.
"חוץ מזה, ההורות עצמה מעלה הרבה פחדים וחרדות, בטח בתקופות שיש פיגועים ומתיחות כמו שהיה לאחרונה. אך לצד כל הקשיים בשנה הראשונה עם הילדה, חווינו כל כך הרבה אהבה שחיזקה אותנו ואת הביטחון שלנו בחיים. הזוגיות הזאת שווה לי את כל הקשיים. זאת זוגיות טובה, כמו שרציתי. חשוב לי להגיד לנשים שנמצאות בזוגיות עם גבר שסובל מפוסט-טראומה ללכת לטיפול עבור עצמן. להשקיע בסדנאות ובעיסוקים שעושים להן טוב, לטפח את עצמן כדי שהן יוכלו לתת בחזרה".
קו תמיכה למתמודדים עם פוסט טראומה – 8944*
המוקד הארצי של אגף השיקום של משרד הביטחון – 8150*
פורסם לראשונה: 15:09, 24.04.23
