ליאת רוטנרליאת רוטנר
ליאת רוטנר
(צילום: אילנית תורג'מן)

באחד הימים, כשהיינו אמורים לצאת יחד, חלה בינינו אי-הבנה. בן זוגי הניח לי להתמודד עם מספר משימות טכניות בעצמי, וכשהוא הגיע רצוץ מהעבודה ומצא אותי מוצפת מזעם, לא הייתה לו סבלנות למקלחת שהמטרתי עליו.
"מה את רוצה ממני?", שאל. "אני עושה כל מה שאפשר. אמרתי לך, השאירו אותי עד מאוחר בעבודה". הוא פסע מעל הבלגן שמילא את הדירה שלנו, ובהדרגה ובלי שהתכוונתי בכלל ראיתי איך הוויכוח בינינו הולך ומסלים. בכל ייאושי התחננתי שיבין אותי, שירד שנייה מהענן שלו, שיפסיק להיות אגואיסט, בזמן שהוא, מבחינתו, עשה את אותו הדבר. שנינו כעסנו ושנינו צדקנו, ונדמה שכבר לא ניתן היה להציל את הערב.
אני לא אדם שמתווכח בדרך כלל. נדיר להביא אותי למצב שאני מרימה את הקול. ולא כי אני חמודה ועדינה. יש לי לא מעט מצבי רוח משונים כמו לכל אדם, אבל דווקא ויכוחים הם לא הצד החזק שלי. אני מעדיפה להחליק בדיחה ולשנות את הסיטואציה או כל דבר אחר, לא יודעת, רק לא להגיע למצב שאני והאדם השני עומדים ונובחים זה על זה או מרעילים זה את זה בהסברים, כי הסיטואציות האלה פשוט מכניסות אותי לסטרס נוראי. וכשוויכוח כזה מתרחש בזוגיות, זה גרוע שבעתיים.
אני זוכרת שבהתחלה אפילו לא הבנתי איך ניגשים לזה. מי יעצור את הלולאה? את מרגישה כל כך לבד כשמתחוור לך שהפרטנר שלך - לא רק שאינו נמצא איתך בחרא הזה, הוא גם משליך עלייך מהחרא שלו. עימות על משהו קטן ושולי הופך לפקעת עצבים, כששניכם מתקשחים ומתרכזים יותר ויותר בעמדותיכם.
איך יוצאים מזה, ואיך מוציאים אותו משם גם כן? ברגעים האלה, כשהיינו נסחפים, לא הבנתי איך הוא יכול להיות כל כך אכזרי, אבל באותו יום מדובר אירע אירוע נוסף ששפך אור חדש על סוג הוויכוחים הזה.

ליאת רוטנרליאת רוטנר
ליאת רוטנר. אבל למה אתה כועס?
(צילום: אלבום פרטי)

חבר מהעבודה, שיחסי הידידות בינינו היו קרובים ונטולי חומות של נימוס או איפוק, היה אמור לפגוש אותי מאוחר יותר באותו הערב כדי לעבוד יחד על פרויקט משותף שהיינו חייבים להשלים בשעתיים הקרובות. כשהתלבטתי אם להוציא רכב או לקחת מונית, הוא הבטיח שיש חנייה בכחול-לבן בקרבת הבניין שלו.
נדרשה לי חצי שעה מתישה של הסתובבות ברדיוס של חצי קילומטר לפחות, כדי להבין שכל האזור מלא במכוניות שחונות זו על גבי זו. לא חנייה ולא בטיח. השעון תקתק וידעתי שכל דקה שאני מאבדת היא לרעתי. התקשרתי אליו תוך כדי הנסיעה, והוא טען בלהט שברור שאין חנייה בשעה זו של היום. בשלב זה כבר הרגשתי שאני מאבדת את זה. כל היום היה קשה.
חשבתי שאותו ידיד, שממש כמוני לא סובל ויכוחים, ידריך אותי בבטחה אל המנוחה והנחלה, ולא התאמצתי במיוחד להסתיר את אפיסת הכוחות והעצבנות שבקולי. "אמרת שיש חנייה!" התחלתי בראשי לחשב בראש איך אציל את הזמן האבוד, ותהיתי האם אפשר פשוט לעלות עם הרכב על מדרגות של בניין וזהו.
לבסוף, אחרי חנייה במקום מרוחק מאוד, הגעתי אל ג'. הפלתי את התיק על הרצפה, מוצפת ורועדת מכל הלחץ שהצטבר. "אני מתה", הכרזתי. חשבתי שזה ירכך אותו, אבל זה רק גרם לו להתעצבן. הוא נעשה עוד יותר קשה וקר, והרים את קולו. "נו, מה את רוצה? אמרתי לך שזה כחול-לבן. כלומר, שהגיוני שאולי לא תהיה חנייה באמצע היום".
"בסדר, בסדר, לא משנה", אמרתי בעייפות והפלתי את התיק.
"מה לא משנה", הוא התלהט. "את באה אליי בטענות? יאללה, אין לי כוח לזה".
"טענות?" כמעט פתחתי את פי לשאוג עליו שיסתום, עד שברגע אחד נפל לי האסימון. עמדתי מולו, ולא הבנתי למה הוא ממשיך להתווכח כשאני עוד שנייה נופלת פה, ועוד כשאני מכירה אותו ויודעת שזהו לא טיבו. משהו גרם לו להיות עוד יותר לחוץ ממני.
"אבל למה אתה כועס בכלל?" הפתעתי אותו בשאלה. "זאת אני שהסתובבה עכשיו רבע שעה וחיפשה חנייה. זאת אני שכמעט נכנסה בעמוד".
"בדיוק", ענה, עדיין כועס ודי מבולבל. "ובגלל זה את עכשיו באה אליי וכולך מקטרת, ככה קרה לי וככה. ומה, אני אמור להרגיש אשם? אני מנסה לעזור לך, למצוא לך פתרון. אמרתי לך שיש חניון, אני...".
הסתכלתי עליו כשהוא נמצא בעמדת לחימה, משולהב להסביר את עצמו, וחשבתי לעצמי: יכול להיות שהוא לא רואה את המקום הפגיע והתשוש שבו אני נמצאת עכשיו? רגע! הסתכלתי עליו שוב וקלטתי שהוא בעצמו פגיע ותשוש, כמו ילד שמרגיש שצועקים עליו מלמעלה, במקום להבין שאני נמצאת כרגע למטה, במקום החלש הזה שצועק לעזרה ולא לתקיפה.
ואולי בעצם זו הבעיה. לפעמים, עם אנשים מסוימים, אנחנו לא מתווכים את עצמנו נכון. אנחנו מתווכחים אבל לא מתווכים. במקום להבין שאת זועקת מתוך חוסר אונים או מועקה או חרדה, הוא רואה אותך נלחמת בו, לא מרוצה ממנו ותוקפת אותו. אז הוא משיב מלחמה כי זה מה שלימדו אותו באקדמיה לגברים של שנות האלפיים.
הבעיה הזו נפוצה בלא מעט מערכות יחסים, לעיתים בגלל פער בעולם הפרשנויות שממנו כל אחד מאיתנו מגיע, ולעיתים זה פשוט עניין של בגרות רגשית. דניאל גולמן, פסיכולוג ועיתונאי אמריקני, קרא לזה "הקשבה אמפתית" – במקום להיכנס לוויכוח ובמהלכו להתגונן או להשיב אש, מוטב שננסה לקלוט קודם את הרגשות שהצד השני משדר לנו. האם הוא במצוקה? האם הוא סובל כרגע?
מכירים את הנשואים האלה שתמיד אומרים לזוגתם "את צודקת"? להרבה רווקים זה נשמע מגוחך ותבוסתני, אבל היום אני יודעת שלהגיד "את צודקת" לא אומר ש"נכנעת". להפך, אין פה מלחמה בכלל. יש פה את העזרה וההושעה הכי גברית שיש: להושיט לה כתף ולתת לה להישען עליך. הנשואים יודעים זאת, והם קוטפים את הפירות אחר כך, כשהסערה חולפת.
לאחר זמן מה ישבתי שוב באוטו. הוצאתי את הטלפון והקלדתי הודעה לבן זוגי. "בייבי", כתבתי, "אתה מעריך ויודע שאני אישה חזקה ושורדת, אבל לפעמים אתה מתבלבל כשאני מולך וצריכה את עזרתך. היום לא באתי אליך מתוך כוחנות או עליונות. הייתי מעורערת ומתוחה, הרגשתי שאני מתמודדת עם מיליון דברים, וכל מה שאמרתי – גם אם הייתה בכך איזושהי טענה כלפיך – לא היה כדי להאשים או לחנך, אלא כדי להגיד לך הצילו, אני טובעת ואני צריכה שנייה שתהיה איתי.
"אני לא צריכה שתפתור, אני לא צריכה שתשיב אש או שתחפש תשובות מנצחות לריב הזה. אני צריכה שתהיה איתי, תחבק אותי. שתראה את המקום העדין שבו אני נמצאת, כי באותה שנייה אני בכלל לא מרגישה חזקה ושורדת, אבל בזכות החיבוק שלך, דווקא כן".
שלחתי את ההודעה.
כעבור חמש דקות היו שני "וי" כחולים. כעבור עשרים דקות הוא הגיע, והסערה חלפה.

הכותבת היא סופרת ומרצה באוניברסיטת בן גוריון