דור הוקפץ למילואים בשבת השחורה של ה-7 באוקטובר. בסבב השלישי שלו בעזה, הוא כבר הרגיש שהוא לא יכול יותר. הוא דיבר עם המ"פ שלו, ולבסוף הוחלט לשחררו. לקח לו המון זמן להבין שמה שהוא מרגיש לא עובר. שהוא לא מצליח לקלוט את החומר בשיעורים באוניברסיטה, שהוא לא נהנה משום דבר, שלפחות אחת לשבוע הוא מתפרץ ללא כוונה על בת זוגו, ליבי, ושהוא לא מצליח להירדם בלילות.
אחרי שהתייעץ עם הוריו, פנה לפסיכיאטר, ורק אז קיבל את האבחנה הרשמית: PTSD, או בעברית - הפרעת דחק בתר חבלתית, המוכרת יותר בציבור כפוסט-טראומה.
דור לא לבד. מאז פרוץ המלחמה אלפי חיילים ואזרחים אובחנו כסובלים מ-PTSD, ואם לא די בכך שההפרעה פוגעת בתפקוד של הלוקים בה, היא פוגעת קשה גם בבנות הזוג שלהם.
2 צפייה בגלריה
זוגיות עם גבר הסובל מפוסט-טראומה היא מורכבת, וחשוב שהטיפול בפוסט-טראומטי לא יזניח גם את ההיבט הזוגי
(צילום: Shutterstock)
פוסט-טראומה היא אחד המצבים הנפשיים היחידים המאובחנים רק בעקבות אירוע חיצוני. אבחנה של דיכאון או חרדה לעומת זאת, נקבעת כאשר מתקיים אוסף של סימפטומים. אולם לא כל מי שחווה או היה עד לאירוע טראומטי יפתח פוסט- טראומה. למעשה, הרוב לא יפתח.
באופן אישי, אני סבורה שבמלחמה הזאת יפתחו רבים יותר פוסט-טראומה, מכיוון שזאת המלחמה הארוכה ביותר שידעה המדינה. כמות ימי המילואים והשירות הסדיר ממושכים מאוד, וכך גם שיעור החשיפה לאירועים קשים כמו אובדן חברים ופציעתם.
סימפטומים פוסט-טראומטיים מתחלקים לארבע קטגוריות: סימפטומים חודרניים, כגון זיכרונות וחלומות מטרידים מהאירוע הטראומטי, פלשבקים (האדם מרגיש או מתנהג כאילו שהאירוע מתרחש שוב), ומצוקה מתמשכת או אינטנסיבית (כולל תגובות פיזיולוגיות), שקורית בעת חשיפה לרמזים פנימיים או חיצוניים, המסמלים או מזכירים היבטים של האירוע הטראומטי.
גם סימפטומים של הימנעות, או מאמץ להימנע מזיכרונות מטרידים, מחשבות או רגשות כלפי האירוע הטראומטי או מה שקשור אליו, הימנעות או מאמץ להימנע מאנשים, ממקומות, משיחות, מפעולות, מחפצים וממצבים אשר קשורים לאירוע הטראומטי.
פוסט-טראומה כוללת גם שינויים שליליים בחשיבה ובמצב הרוח, הקשורים לאירוע הטראומטי, כמו חוסר יכולת לזכור חלקים חשובים מהאירוע, אמונות שליליות מתמשכות ומוגזמות או ציפיות מאחרים, מהעצמי או מהעולם; קוגניציות מעוותות ומתמשכות בנוגע לסיבה או להשלכות של האירוע הטראומטי, אשר מובילות את האדם להאשים את עצמו או אחרים, לצד מצב רגשי שלילי מתמשך, ירידה ניכרת במידת העניין בהשתתפות בפעילויות משמעותיות, תחושות של ניתוק או ניכור כלפי הזולת, וחוסר יכולת מתמשך לחוות רגשות חיוביים.
סימפטומים נוספים הם ערנות יתר, התנהגות רגזנית והתפרצויות זעם (ללא התגרות או עם התגרות מועטה), תוקפנות מילולית או פיזית כלפי אנשים או חפצים, התנהגות של הרס עצמי או חוסר זהירות, תגובת בהלה מוגזמת, קשיים בריכוז והפרעות בשינה.
על מנת להיות מאובחן עם פוסט-טראומה צריך לא רק שהאדם יסבול מכל אלו, אלא שגם תהיה הפרעה בתפקוד התעסוקתי, החברתי או בכל תפקוד מרכזי אחר.
הסיפור של דור וליבי
לא מפתיע לגלות כי אחד התחומים שהכי נפגעים הוא התחום הזוגי. כשהצעתי לדור להזמין את ליבי לפגישה, הוא לא הבין למה זה חשוב. הסברתי לו שלפי מה שהוא מספר, היא גם סובלת ולא ממש מבינה מה הקשר בין דור שהיא מכירה ואוהבת, לבין דור של התקופה האחרונה. הוא אמר שיתייעץ איתה לראות אם זה מתאים לה, והיא מיד קפצה על ההצעה.
הם הגיעו לפגישה, שבה היה לי חשוב לתת המון מקום לקשיים של ליבי. שאלתי אותה אם היא יודעת מה קרה לדור והאם יודעת מה יש לו. היא ענתה שדור לא מוכן לדבר על מה שהיה, ושהיא יודעת שיש לו פוסט-טראומה. ביקשתי מדור שיספר לליבי על האירוע שעבר, אבל הוא לא כל כך רצה, אז הצעתי שאני אספר את הסיפור שלו, וביקשתי שיעצור אותי אם אני לא אומרת משהו מדויק מבחינתו.
"היא סיפרה שהוא יכול להתפרץ בזעם על משהו, להירגע אחרי כמה דקות ואז לא להבין למה היא מכונסת בתוך עצמה. על סקס בכלל אין מה לדבר, אמרה, כי לא בא לו והאמת שכבר לא בא גם לה. היא אמרה שהוא לא מתעניין בה ובמה שהיא עושה, שהם כבר לא נכנסים למיטה ביחד, ושהיא מרגישה לא נחשקת ולא אהובה"
ליבי ידעה שדור איבד חברים. מה שהיא לא ידעה זה על רגשות האשמה שאוכלים אותו מבפנים על כך שניצל ולא הצליח להציל את חבריו (למרות שלא יכול היה לעשות דבר עבורם). היא ידעה בגדול מה זה פוסט-טראומה, אך לראשונה שמעה ממני על המאפיינים של פוסט-טראומה, וחשוב יותר - על איך זה בא לידי ביטוי אצל דור, כי לכל אדם יש מאפיינים ייחודיים.
ואז היא סיפרה לו לראשונה, לא בריב ובסביבה מכילה, מה עובר עליה ואיך היא מרגישה. היא דיברה על הוויכוחים האינסופיים שמקשים עליה, אמרה לו שהיא לא מבינה מה קרה שהוא, שהיה הכי אדיש, נהיה פתאום רגיש כל כך, עד שנדמה כי כל מילה שיוצאת לה מהפה רק מעצבנת אותו. "כשאתה לא רוצה ללכת לחברים, זה משאיר גם אותי מבודדת חברתית, וזה קשה לי", אמרה.
2 צפייה בגלריה
היא סיפרה שהוא יכול להתפרץ על משהו, להירגע ואז לא להבין למה היא מכונסת בתוך עצמה
(צילום: Shutterstock)
היא סיפרה שהוא יכול להתפרץ בזעם על משהו, להירגע אחרי כמה דקות ואז לא להבין למה היא מכונסת בתוך עצמה. על סקס בכלל אין מה לדבר, אמרה, כי לא בא לו והאמת שכבר לא בא גם לה. היא אמרה שהוא לא מתעניין בה ובמה שהיא עושה, שהם כבר לא נכנסים למיטה ביחד, כי הוא רוצה להמשיך לשחק במחשב עד אמצע הלילה, ושהיא מרגישה לא נחשקת ולא אהובה.
לבסוף היא הסתכלה עליו ואמרה לו שהיא מתגעגעת אליו, שהוא החבר הכי טוב שלה ושהוא חסר לה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהם ניהלו דיאלוג אמיתי על מה שקרה להם בחודשים האחרונים.
לא להישאר שקופות
בנות זוג של פוסט-טראומטיים מרגישות פעמים רבות שהן שקופות. הסביבה מצפה שהן יכילו את הקושי, שיתמכו בגיבורים שחרפו נפשם למען המדינה, שיגדלו לבד את הילדים, שיתמכו בבן הזוג ולא יקשו עליו. אנשי המקצוע לרוב מטפלים בנפגע עצמו. חלק מאנשי המקצוע לא מזמינים את בת הזוג להסביר כיצד גם היא מרגישה נוכח הסיטואציה, וכך הן עלולות למצוא את עצמן מבודדות וחסרות תשובות.
אין מטופל/ת פוסט-טראומטי/ת שאני לא מציעה לבן או לבת הזוג שלו להגיע למפגש. המפגש נועד להסביר מה זה PTSD ואיך הוא בא לידי ביטוי אצל המטופל/ת שלי באספקטים השונים של חייו, בכללם בתוך הזוגיות, המיניות וההורות. אם בעבר פוסט-טראומה נחשבה לנכות שקופה, היום לצערנו (ולשמחתנו) יש הרבה יותר מודעות. לבנות הזוג יש צורך לדעת וגם חשוב שהן תדענה מה קורה לבן הזוג שלהן. גם כי הן אלו שהכי מושפעות ממה שעובר עליו, וגם כי יש להן תפקיד חשוב בתהליך ההחלמה.
כאשר בנות הזוג אינן כלולות במערך הטיפולי, הן הופכות לשקופות ואסור שזה יקרה. אז אם אתם בני זוג של אדם המתמודד עם פוסט-טראומה, בקשו להגיע לגורם שמטפל בו, כדי להבין טוב יותר מה עובר על אהובכן, ולקבל כלים להתמודדות אישית וזוגית טובה יותר.
בהצלחה!
אנדי איפרגן היא עו"ס מומחית בבריאות הנפש, פסיכותרפיסטית, מדריכה ומטפלת מינית מוסמכת. מרכזת את המרפאה לטיפול ושיקום מיני במרכז הרפואי "סורוקה".
