לאחרונה העברתי סדנה לקבוצת מטפלות. באחד התרגילים הן נשאלו מה עוזר להן לשפר את דימוי הגוף שלהן. אחרי שיח מלא בכל טוב, הן הגיעו למסקנה שהתשובה היא יחסים. "הכי עזרו לי יחסים", אמרה אחת מהן וזכתה להנהוני הסכמה מיתר הקבוצה. "מבט טוב של בן או בת זוג שאוהבים ומעריכים אותי".
כששמעתי אותה תהיתי דווקא על המצב הנגדי, על ההיעדר - מה קורה כשאין מבט טוב שמופנה לעברינו, כשאת חווה ביקורת יומיומית בתוך הזוגיות שלך, דרך הערות ולפעמים בשתיקות, בעוד המבטים עצמם מקטינים, בוחנים, מתקנים. כשיש תחושה כללית ש"את כפי שאת, זה פשוט לא מספיק". כשאת חיה בצלו של מבט כזה לאורך זמן, איך זה משפיע על החיבור שלך לגוף?
כדי לחשוב על המורכבות הזאת, הזמנתי לשיחה חברה ותיקה שאני מעריכה, ומבינה היטב מה זה גוף ומה המשמעות של מבט על הגוף. רננה רז היא יוצרת רב-תחומית, כוראוגרפית, רקדנית ושחקנית, שדרכנו התחברו אי אז בשנות התשעים, כשהתגוררתי בניו-יורק וחלקתי דירה עם אחותה. בתקופה ההיא היום-יום שלי היה לחיות ממבטים בלתי פוסקים, מעריצים ומאדירים, לצד מבטים קשים ובוחנים.

2 צפייה בגלריה
מעין קרת
מעין קרת
מעין קרת
(צילום: יפעת שגב)
היי רננה, מה נשמע? לא מזמן ביקרתי חברה, ותוך כדי שיחה היא הרימה סל כביסה ומיד התנצלה, "אני כזאת מסורבלת". אני יודעת שהיא חוותה הרבה ביקורת ואלימות כשהיא הייתה צעירה, ונשארתי עם מחשבות על חוויית המסורבלות הזאת. מה זה בעצם אומר להיות "מסורבלת", ולמה הרבה נשים מזהות את עצמן ככאלה? "אני חושבת שלהיות מסורבל זאת איזושהי חסימה של תנועה. אני חושבת שתנועה, בבסיס שלה, היא משהו מאוד אורגני. היא פשוט מתרחשת כמו אצל תינוק. כשיש 'סרבול' - זה כמו קצר שגורם לאנרגיה להתחלק לא נכון, להיתקע ולהיות מושקעת במקומות אחרים".
רננה רז: "המבט השיפוטי הזה - הוא לא נשאר בחוץ, אנחנו מאמצות את המבט הזה. לעיתים הוא כבר כבר כל כך מוטבע בתוכנו, עד שאנחנו לא שמות לב שהוא כלל לא שלנו"
במערכות יחסים ביקורתיות אנחנו עלולות להשקיע הרבה בהסתרה, בזהירות. כשאת צריכה להתגונן, זה משפיע על חלוקת המשאבים הגופניים שלך, וזה מגיע עד לאיך שאנחנו הולכות, יושבות. זה משפיע על היכולת להיות בחוויה, וזה מחלחל לאכילה ולמיניות. "אני חושבת שמה שאת מתארת, המבט השיפוטי הזה - אז הוא לא נשאר בחוץ, אנחנו מאמצות את המבט הזה. לעיתים הוא כבר כבר כל כך מוטבע בתוכנו, עד שאנחנו לא שמות לב שהוא כלל לא שלנו.
"לפני שלוש שנים שברתי את הרגל, ובעבודה שלי לשבור את הרגל זה עניין. ימים שלמים הייתי בבית ולא יכולתי לעשות כלום. הייתי עסוקה בלהחלים. כעבור כמה ימים שמתי לב פתאום שנעים לי. אני בבית עם הילדים, עם המשפחה, ובגלל הפציעה אני לא נדרשת לעשות כלום. לא כביסה, לא בישולים. לא לסדר. רק לנוח. זה היה התפקיד שלי.
"ואז אמרתי לעצמי רגע, מי בכלל אמר לי שאני צריכה לעשות מטלות בבית? אף אחד. זאת אני שאומרת לעצמי את זה כל הזמן. במשוואה הפנימית שלי - להיות אמא בבית אומר שעליי לעשות מטלות. ופתאום ניתנה לי האפשרות להיות אמא, להיות בבית, אבל בנוכחות אחרת לחלוטין - ובלי לחוש על כך אשמה!
"הייתי צריכה לשבור את הרגל כדי להרגיש שזה בסדר פשוט להיות נוכחת. זה היה בשבילי רגע מאוד חזק, להתבונן על זה ככה. על איך אני רואה את התפקיד של להיות אמא אחר הצהריים בבית, ולהבין כמה אני מאשימה וקשוחה עם עצמי".
בעצם סיגלת לעצמך מבט שאומר שאם את בבית ואת אמא, את חייבת לעשות דברים. "זה משהו שהיה שקוף עבורי עד ששברתי רגל, אז בטח יש עוד הרבה שקופים כאלה".
2 צפייה בגלריה
רננה רז
רננה רז
רננה רז
(צילום: יובל חן)

בואי נדבר על הגוף שלנו. למה בכלל חשוב שנהיה מחוברות אליו? "כי אנחנו בתוך כדור הארץ, בתוך גוף, וזה הכלי שאנחנו צריכות להיות בקשר איתו ולדאוג לו. באופן אישי אני מרגישה שככל שאני מחוברת יותר לגוף, כך אני יכולה להגיע לגבהים של מודעות. הגוף הוא כלי כל כך משוכלל, אז כשאת בקשר איתו, הוא עוזר לך להבין דברים מאוד גבוהים.
"הדברים שהגוף מלמד אותי לא נשארים רק ברמה של הגוף. גם בסדנאות שלי ושל עילאיה שליט, שהיא רקדנית ויוצרת, אנחנו תמיד לוקחות איזשהו מושג שהוא כביכול מהחיים, לא בהכרח קשור לתנועה, ובודקות אותו דרך הגוף. ואז, התובנות לא נשארות רק בסטודיו, את ממש מבינה משהו על החיים. בגלל זה אני אומרת שלהיות בקשר עם הגוף זה הרבה מעבר ללעשות כושר ולפתח שריר".
זה בעצם להשתמש במשאבים שהגוף שלנו מציע כדי להכיר את עצמך טוב יותר. "אנחנו חיות בעולם שמציף אותנו כל הזמן בדימויים, שהם לרוב מאוד ספציפיים, ואני חושבת שלהיות בקשר עם הגוף משמעו להיות מחוברת לחוויה. לדימוי כמובן יש מקום ומשמעות, אבל כשאת מחזיקה רק את הדימוי את מעקרת משהו מהקיום שלך.
"אני אתן לך דוגמה - כשאנחנו עובדות בסטודיו אין מראה בכלל, כי כשאת עושה תנועה זה לא משנה איך את נראית. זה משנה איך התנועה מרגישה, האופן שבו את חווה אותה. בגלל שקשה לנו להיות בגם וגם, אז כשיש מראה הכול מצטמצם לאיזושהי צורה אחת. כאילו צריכה להיות צורה אחת שעל החוויה להתארגן לפיה.
"וזה בדיוק ההפך מחוויה - לחוויה יכולות להיווצר המון צורות בעולם. היא תלויה במי את ובמצב הרוח שלך. החוויה היא הסמן שלך. לכן זה לא משנה איך משהו נראה או מצטלם, אלא איך הוא מרגיש".
אני מאוד מסכימה איתך. אני נזכרת בזוג שהכרתי שהבעל תמיד אמר לאישה, "לאט רינה, יותר לאט", כאילו שהוא כיוון את התנועה שלה כמו שהוא חושב שהיא צריכה להתבצע, בזמן שמהצד שלה היה נראה לי שהיא סולדת מזה ושותקת. אז אם מישהי חווה מבט לא טוב על הגוף, נגיד בתוך מערכת יחסים ביקורתית, ונגיד שזאת לא אופציה כרגע לקום וללכת, איך היא יכולה בכל זאת להתחזק מתוך הגוף שלה? "אני חושבת שהיא צריכה לחפש חוויות שמייצרות לה הנאה וזמינות. הרבה פעמים אנחנו מקטלגות חוויות שלנו עם הגוף כאיזושהי הישגיות, כמשהו שאנחנו צריכות לעשות - 'אני חייבת ללכת למכון', 'אני חייבת לצאת להליכה', וכל האלמנט של עונג שיש בגוף, שהוא מאוד ראשוני, אנחנו כאילו מדלגות מעליו.
"אז קודם כל להחזיר לגוף את החוויה הזאת של עונג, שכשאני זזה זה פשוט נעים לי. הייתי מחפשת חוויות שזמינות לי - לצאת לים לשחות, לעשות הליכה בפארק. זה יכול להיות לרקוד עם חברות או לרקוד לבד בסלון עם מוזיקה שאני אוהבת".
כמו מרכז פנימי לחזור אליו כל פעם ומשם להתחיל. "כן. אני מרגישה שזה כמו מין דומינו - ברגע שתייצרי עוד עונג ועוד רגעים שנעימים לך, עוד דברים יתחילו לזוז".
מעין קרת היא מנהלת המרכז לדימוי גוף חיובי