זה לא קרה בריב גדול.
לא היו צעקות. לא טריקת דלת. זה קרה ברגע קטן, כמעט יומיומי. אמרתי משפט אחד קטן:"זה היה לי קשה".
לא האשמתי. לא תקפתי. לא פתחתי חשבון עבר. רק שיתפתי.
אבל התגובה לא הייתה חיבוק. לא שאלה. לא סקרנות. היא הייתה התגוננות. הסבר למה אני טועה. ואז - איך בעצם זה בכלל לא קשור אליו.
וברגע הזה הרגשתי - לא רק שלא רואים אותי - גם הפכו אותי לבעיה על עצם זה שהעזתי להביא קושי.
זה היה רגע קטן, אבל מכונן. כי שם התבהר לי משהו שלא לימדו אותנו על אהבה: אהבה לא נבחנת כשכיף. אתן מבינות? אנחנו גדלות על דימוי מאוד ברור של זוגיות, לפיו אהבה היא חום, והיא בנויה מטיולים, צחוקים, חיבוקים, שיחות, ערב על הספה עם משהו טעים ביד - כל זה נכון לגמרי.
גבר יכול לחבק אותך חזק, לדאוג, לשאול אם אכלת, לכתוב "בוקר טוב", להכין קפה, ולזכור בדיוק איזו עגלת קפה את אוהבת בשבת. וזה ממכר. זה נותן תחושה שיש על מי להישען.
אבל יש אמת אחת שכמעט אף אחת לא מכינה אותנו אליה: אפשר להיות עם גבר שנמצא לידך בכל הדברים היפים - ועדיין להרגיש לבד, בדיוק ברגע שבו את צריכה אותו באמת.
לא כשכיף.
לא כשזורם.
אלא כשמשהו בך לא נוח.
מה באמת קורה ברגע הזה?
כשאת אומרת "קשה לי", הרבה גברים לא שומעים כאב - הם שומעים ביקורת. הם לא שומעים שיתוף - הם שומעים איום על הערך שלהם. וברגע הזה משהו נסגר, נאטם. לא מתוך רוע. הם לא אנשים רעים. אלא כי זו הדרך שהם למדו לשרוד רגשית.
במקום להתקרב - הם מתגוננים. במקום לשאול - הם מסבירים. במקום להחזיק - הם הופכים את הפגיעה שאת חשה, לבעיה שלך בלבד. כשזה קורה פעם אחת אפשר עוד לתקן. אבל כשזה קורה שוב ושוב, בדפוס קבוע - הנזק כבר מצטבר.
"מה זה עושה לקשר? זה לא יוצר עוד ריב. זה יוצר פחד שקט. פחד להביא קושי. פחד לדבר. פחד להרגיש "יותר מדי". ואז קורה משהו עדין ומסוכן - את מתחילה להצטמצם"
עם השנים הבנתי שזה לא רגע פרטי אחד, אלא דפוס שחוזר אצל לא מעט נשים שהכאב שלהן פוגש התגוננות במקום הקשבה. מה זה עושה לקשר? זה לא יוצר עוד ריב. זה יוצר פחד שקט. פחד להביא קושי. פחד לדבר. פחד להרגיש "יותר מדי". ואז קורה משהו עדין ומסוכן - את מתחילה להצטמצם. לא כי את חלשה, אלא כי את לומדת שזה לא מרחב בטוח ללב שלך.
לפעמים את בוכה, אבל הבכי כבר לא עוסק במריבה. את בוכה על מה שלא יהיה. על ההבנה שאת לבד בתוך הקשר. על התקווה שנסדקת, ועל הביטחון שנשמט. כל אלו יכולים היו להימנע אם בן זוגך היה מפגין רגישות זוגית.
הוא לא חייב להסכים איתך על הכול, ובטח שלא לרוץ ולתקן. רגישות זוגית נמדדת ביכולת שלו לעצור רגע ולהגיד: "אני שומע שקשה לך", "אני רוצה להבין מה זה עושה לך", "יכול להיות שפגעתי בלי לשים לב". בלי להתגונן. בלי להסביר למה הוא בעצם בסדר. בלי להפוך את זה עלייך. כי אהבה בוגרת יודעת דבר אחד פשוט - כאב של בן הזוג לא מאיים - הוא מבקש חיבור.
מה לעשות כשמבינים שזה הדפוס? השלב הראשון הוא להפסיק להתבלבל. זה לא "רגישות יתר". ואת לא "דורשת יותר מדי". השלב השני הוא לבדוק האם יש נכונות אמיתית ללמוד להקשיב אחרת? להחזיק קושי בלי לברוח? לקחת אחריות רגשית?ולזכור שלפעמים, גם כשיש אהבה, אם ללב לא בטוח, זה כבר לא קשר שאפשר להרגיש בו בבית.
שירלי גרייפנר היא עובדת סוציאלית, יועצת זוגית ואישית, העוסקת בליווי תהליכים רגשיים וטיפוליים בזוגיות, תקשורת וביטחון רגשי.
