תשע בערב. הבעל אחרי יום עבודה. לפניו צלחת, לידו שלט הטלוויזיה. אשתו נעמדת לידו ואומרת: "אנחנו צריכים לדבר". הוא מניח את המזלג באיטיות של חבלן משטרה וסוקר במהירות את אירועי 48 השעות האחרונות. האם אמר משהו שלא היה צריך לומר? האם לא אמר משהו שהיה צריך לומר? האם ענה להודעה שלה במיסרון קצר מדי?
ואולי מדובר במשהו שעשה לפני שלושה חודשים והוא לא ידע שבאותו רגע נפתח נגדו תיק? הוא שואל: "על מה?" והיא משיבה: "אם אתה צריך לשאול, זה חלק מהבעיה". כעת כבר אין ספק: הלילה יהיה ארוך.
שלוש מילים בלבד שלבעלים רבים הן המקבילה ל"הקברניט מבקש מכול הנוסעים להדק חגורות". מרגע זה יש לגבר תחושה שהוא נבחן במבחן פתע בחומר שלא למד.
בספרי "אהבה מחרוז ראשון" כתבתי:
שָׁלוֹש מִלִּים, לֹא יוֹתֵר,
שֶׁמֵהֶן כָּל גֶבֶר מִצְטַמְרֵר:
"אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְדַבֵּר".
שיהיה ברור: לא כול הבעלים נבהלים ממילים אלה, כמובן, ולא כול הנשים אומרות אותן. בהחלט יש מקרים שבהם הבעלים הם אלו שמשגרים את המשפט.
להכין קפה או לארוז מזוודה?
"אנחנו צריכים לדבר" אינו משפט ניטרלי. הוא אינו דומה ל"אנחנו צריכים לקנות חלב". כשאישה אומרת שצריך חלב, הבעל יודע מה צריך לעשות. כשהיא אומרת שצריך לדבר, הוא אינו יודע אם עליו להכין קפה, להתנצל או להתחיל לארוז מזוודה.
עו"ד בני דון יחייאצילום: אלירן אביטלפסיכולוגים אומרים כי הדרך שבה שיחה נפתחת משפיעה באופן דרמטי על הדרך שבה היא מסתיימת. מה שהפסיכולוג ג'ון גוטמן מכנה "פתיחה קשה" - ביקורת, האשמה, הכללה - מוביל כמעט תמיד ל"סוף קשה". לכן שיחה הנפתחת בנינוחות ובסקרנות יוצרת הקשבה. שיחה הנפתחת באיום יוצרת מגננה, ומגננה מחוללת מלחמת התשה.
אחת הסיבות למתח היא שלא פעם בני זוג מייחסים לשיחה תפקיד שונה לחלוטין - צד אחד מדבר כדי להרגיש קרוב יותר, והצד האחר מדבר כדי להגיע לפתרון. היא אומרת: "קשה לי". הוא מיד שואל: "אז מה את רוצה לעשות?"
היא אומרת: "אני לא יודעת. רק רציתי לספר לך". אבל אם אין בקשה לפתרון, מה היא כן רוצה? הוא נתקע. איפה כפתור האיתחול?
הוא רגיל לחשוב על בעיה כמו על ברז דולף: מאתרים, סותמים או מחליפים. אבל היא אינה מבקשת מפתח שוודי. היא מבקשת נוכחות. כשהיא מספרת על יום קשה בעבודה והוא אומר, "אז תעזבי את העבודה", מבחינתו הוא הציע פתרון יעיל. מבחינתה הוא ביטל את החוויה המעיקה שלה בארבע מילים. היא רצתה שישב איתה בבוץ. הוא שלח לה כתובת של מכבסה.
ד"ר ג'ון גוטמן. ידע לחזות האם זוג ייפרד בהתאם לסוג המריבה שלו
(צילום: מכון גוטמן, סיאטל)
הפסיכולוגית סו ג'ונסון כתבה שרוב המריבות הזוגיות אינן באמת על כלים בכיור, כסף או חותנת. מתחת לכול אלה מסתתרת שאלה אחת: "האם אתה איתי כשקשה לי?"
כשהשיחה מתחממת, זוגות רבים נכנסים לטקסיות קבועה: ככול שהיא רוצה יותר מהר תשובה, הוא נסגר. ככול שהוא נסגר, היא לוחצת. ככול שהיא לוחצת, הוא מתכווץ וככול שהוא מתכווץ - היא משוכנעת שהוא אדיש.
הבעיה אינה הדיבור אלא האריזה
אפשר להגיש אותו תוכן בשתי דרכים. "אנחנו צריכים לדבר" או "יש משהו שמטריד אותי, ואני רוצה לשתף אותך בו כשיהיה לך נוח". המסר כמעט זהה. לחץ הדם - שונה.
המילים שאנשים בוחרים הן אריזה לרגש. אפשר לשלוח אותו מסר בקופסת מתנה או בחבילה חשודה. לכן במקום: "אתה אף פעם לא מקשיב לי", אפשר לומר: "חשוב לי שתשמע אותי עכשיו בלי לנסות מיד לפתור את מה שמציק לי". במקום: "אנחנו חייבים לדבר על היחסים שלנו". אפשר: "אני מרגישה שקצת התרחקנו לאחרונה. הייתי רוצה שנקדיש לנו ערב".
כך השיחה אולי תהיה מתוחה אבל לא אסונית. קבלו לעניין זה תובנה של היועץ הזוגי האמריקאי טרנס ריל: איכות הזוגיות אינה נמדדת במספר המריבות אלא במהירות שבה בני הזוג מצליחים לחזור זה אל זה אחריהן.
ואחרי כול הבדיחות על המשפט המאיים, יש לומר את העיקר: זוגות שאינם מדברים אינם בהכרח זוגות שאין להם בעיות. לפעמים הם זוגות שהבעיות שלהם למדו לשתוק. שתיקה ממושכת אינה שלום בית. לפעמים היא רק הפסקת אש.
יש נושאים שצריך לדבר עליהם: כסף, אינטימיות, ילדים, עבודה, חלומות, בדידות. אהבה זקוקה לתחזוקה. אף אדם אינו אומר: "המכונית שלנו נוסעת מצוין כבר עשר שנים, לכן אין צורך לבדוק שמן", אבל יש זוגות שמאמינים שאם לא ידברו על הסדק, הקיר ישכח ממנו. הוא לא.
אם רוצים לסכם את כול התורה הזוגית הזאת במשפט אחד, הנה הוא: כשהיא אומרת "אנחנו צריכים לדבר", אל תחפשו מיד עורך דין. קודם תשאלו אותה אם היא רוצה קפה. אם היא מסננת "לא צריך", אז אולי באמת כדאי להתחיל לדאוג.
בני דון-יחייא הוא עורך דין ותיק לדיני משפחה וירושה. מחברם של 20 ספרים. באחרון, "לאניות דעתי", לקט מאמרים על פוליטיקה, חברה, יהדות, זוגיות, והומור ומשפט
