"יפה שלי", טליה אומרת לי בדיבורית העלובה של הקיה נירו.
אני על כביש שש, מתבאס שזה עולה לי 31 שקלים ושואל את עצמי איך יכול להיות שהיום הזה נגמר כל כך מאוחר.
"אני מחכה לך, בא לך משהו לאכול?"
"וואלה, לא יודע", אני עונה לה עייף. "יש כבר משהו מוכן?"
"אמממ... יש פסטה שהכנתי לילדים. אני יכולה לחתוך לך סלט. בא לך?"
"יאללה בטח". כפרה עליה. "תודה יא כפרה". אני מת על זה שמכינים לי אוכל. מאז שאני ילד זה עושה לי טוב בגוף.
כשאני מגיע לרחוב של הבית אני תמיד מנסה להחנות צמוד, כדי שבבוקר אני לא אצטרך ללכת עם קולב בפה, כוס קפה, יונתן על הידיים וברך שמכוונת את נועה לאוטו. תמיד נשפך לי קפה על החולצה ואני נראה כמו שרת.
כשאני מגיע, החניה היחידה שזמינה היא זאת שצמודה לפח הירוק, וזה מעצבן אותי. השכן המזדיין שלנו שם קונוס על הכביש וחוסם את החניה, יעני להרוויח עוד איזה חצי מטר. כל ערב כשאני מגיע, אני שם לו את זה צמוד לגלגל שבבוקר יהיה לו קצת יותר קשה. כל יום אני חונה וכל יום מחדש אני מרגיש שאני האבא הכי טוב במדינה כי אני לא נשאר באוטו כמו איזה עטלף עיוור.
תמיד, מאז שאני מבוגר בורגני, אף פעם לא נשארתי לגלול בטוויטר. זה מפתה, אני לא אשקר, אבל כשאתה הבן של מאיר נרקיס, אתה לא יכול לאכזב את האישה שלך.
אני נכנס הביתה. האמת בא לי טוב שיאכילו אותי. אז בא לי. כשאני פותח את הדלת מה שאני רואה זאת רצפה מלאה בשאריות מהארוחה של יוני. פסטה, אורז וענבים שדרכו עליהם. חרא על הראש שלי. אין דבר שמוריד לי את האנרגיה יותר מזה.
באותה שניה טליה יורדת במדרגות, היא בדיוק הרדימה את הילדים. אפשר לראות שעבר עליה יום לימודים ארוך. היא מכוערת בעיניי. זה צורם לי בחזה.
"מה קורה חיים שלי?"
תענה הכל טוב. תענה הכל טוב. תענה הכל טוב. "בסדר".
מה יש לך? יא טמבל? למה אתה לא יכול לענות הכל טוב.
"יש אוכל?" אני שואל. אני כזה מרוכז בעצמי.
"יש פסטה מהצהריים נשמה, לא הספקתי להכין סלט, נועי לא נרדמה עד עכשיו".
היא לא חייבת לך כלום. היא לא חייבת לך כלום. תזכור שהיא לא חייבת לך כלום. לא יודע למה, אבל אני מתחיל להרגיש עצבים בגוף. אין פתרון אחר, חייב להתחיל לנקות. תופס ת'מטאטא ומתחיל לגרוף חרא של תינוקות מהרצפה.
"להכין לך סלט זריז?"
"לא, לא משנה", אני עונה בשקט. "אני אכין לי אחר כך". טליה נכבית ונדלק לה השד. "בואנה יא סוציופת. מה יש לך?! מה אתה לא יודע שאני כאן עם הילדים, מה אני אמא שלך? מה אתה מתקרבן עליי?!"
אני קולט את זה. למה אני חייב להיות ככה? אני לא מבין את זה. בנאדם עובד כמו חמור. מה הבעיה שהבית יהיה מסודר? מה הבעיה לנקות? למה אתה כזה בנזונה ביקורתי? אתה יודע שהיא אחלה. יאללה תרד מהעץ. זין אני יורד מהעץ. איזה עץ? שהיא תיקח אחריות, המפונקת הזאת. נדחוף לה ת'עץ לתחת. היא הייתה עם הילדים שלך, יא טמבל. אלה גם הילדים שלה! גם כן הכל פה מלולכך. למה אי אפשר להחזיר ת'זיתים למקרר? לקחת את הקופסה, לפתוח דלת ולשים פאקינג במקרר?!
אני מרסס ספריי כחול וזה מתחיל להרגיע אותי. נו, למה הכלים האלה בכיור מהבוקר? אה, זה אני השארתי. אני השארתי? שיט.
טוב, רד מהעץ. רד מהעץ.
"אני יודע שהיה לך קשוח עם הילדים", אני זורק לאוויר וממשיך לטאטא. אני רואה אותה נושמת, מקבלת החלטה. "אני יודעת שזה באסה להיכנס לבית מבולגן".
היא לא מסתכלת עליי, זה קשוח לה.
טק. היא יפהפייה בעיניי.
"את יפה, נשמה שלי", אני אומר ומסתכל לה בעיניים. היא לא מחזירה לי מבט. "ל... הכין לך סלט?" אני מנסה לפייס.
היא מחייכת חיוך קטן מדי, ושמה לי יד על החזה.
